פסטיבל ונציה 2023: ״הרוצח״, Priscilla, Heartless, Hit Man, This Is How a Child Becomes a Poet

פסטיבל ונציה מתקרב אל נקודת הסיום וחלק מן העיתונאים המסקרים את הפסטיבל כבר מתחילים לעזוב לפני תומו. למרות שנכון לרגע כתיבת שורות אלו, רוב ההקרנות עדיין מלאות עד אפס מקום שלא לדבר על הסירות ממתחם הפסטיבל למרכז ונציה ובחזרה. באופן אישי, כבר צברתי מספיק חומר לעוד שני דיווחים פרט לזה הנוכחי ובכל מקרה אני אשאר עד תום הפסטיבל, כך שיש עוד למה לחכות מעבר למה שכבר נכתב ולדיווח הזה שכולל כמה שמות גדולים.

Priscilla
פריסילה

סרט זה מספר את סיפורה של פריסילה פרסלי, מי שהייתה אשתו של אלביס פרסלי וניתן לראות בו תמונה משלימה לסרט ״אלביס״ משנה שעברה. אך למעשה, הוא מרגיש הרבה יותר קשור ושייך לקולנוע של הבמאית שלו, סופיה קופולה, חלק נוסף בקבוצה של סרטים על נשים שנמצאות במצב של חיי שפע במבט מבחוץ, אך חשות ניתוק מסוים מהמציאות, כאילו הן נמצאות בכלא של נוחות ועושר. אלמנטים מן המצב הזה היו ב״אבודים בטוקיו״, ״מארי אנטואנט״, ״אי שם״ – ודומה כי הסרט הנוכחי משלב אלמנטים מכל הסרטים הללו של הקולנוענית.

הסרט מבוסס על ספר שכתבה פריסילה פרסלי והיא חתומה כאחת ממפיקות הסרט, מה שמוביל מן הסתם לתהיות לגבי נקודת המבט של הסרט בכל הקשור למחלוקות. הסרט מתאר את חייה רק בתקופה של כ-14 שנים בהן הייתה בסוג של מערכת יחסים עם אלביס. 14 הוא גם הגיל שלה כאשר הם נפגשו לראשונה, פרט הביוגרפיה שביים באז לורמן טשטשה מעט, כזכור לי, אבל הסרט הנוכחי לא. הנרטיב של חיים בצל מוזיקאי מפורסם מזכיר את ״המאסטרו״ עליו כתבתי בדיווח הקודם תוך ציון הקושי שבבניית נרטיב המתאר תקופה ארוכה. ״פריסילה״ מתמודד עם האתגר בצורה הרבה יותר מוצלחת בעיניי, שכן גם כאשר יש מעבר בין זמנים, הרצף הרגשי נשמר. לא פעם הוא גם מועבר דרך מונטאז׳ החושף כמה חודשים או שנים עברו.

המצב הרגשי הוא של הגשמת חלום ודיכוי החופש והביטוי העצמי, לרוב בו זמנית. אלביס עצמו כמעט ואינו שר בסרט, ההצלחה שלו והמאבקים שלו מתוארים ברקע, כאשר הסרט עושה עבודה טובה בהסבר מה מושך בו ככוכב וכמי שלפרקים נותן לפריסילה תחושה שהיא נערצת ושהוא נהנה מחברתה ולעתים מקביל אותה. יחסית לכוכב רוק שיוצא עם מתבגרת, יש לו תפיסות די שמרניות לגבי תפקיד האישה עמה הוא מתחתן. ייתכן שבגלל והוא זומם על פריסילה לתפקיד הזה מראש, הוא לא מקיים איתה יחסי מין במשך שנים בהם הוא מטפח אותה. למרות שמשלב מסוים היא רוצה, ועם נשים אחרות, כולל מפורסמות, הוא ככל הנראה מקיים מערכות יחסים קצרות במקביל.

מצדו, אלביס פוגש אותה במהלך שירותו הצבאי בגרמניה, כאשר אביה של הגיבורה מוצב ביחידה אחרת. על פניו, המשיכה היא בעיקר בגלל געגוע של אלביס לבחורות מהבית. המשפחה מתנגדת מן הסתם לקשר עם אדם המבוגר מפריסילה בעשור. אבל כמה שנים אחרי המפגש הראשוני, לאחר חופשה ומאוחר יותר עזרה בהשלמת הלימודים באחוזת פאר בממפיס ולא בבסיס צבאי, זה כבר משהו שהמשפחה לא מונעת מהנערה. כאמור, זה כלא של שפע: יש לפריסילה את כל מה שהיא רוצה (והרצון שלה כולל הרבה אקדחים), אבל פחות שליטה על חייה משנדמה לה. תסמכו על סופיה קופולה שתמקם היטב בפריים ותאיר יפה כל פריט אופנה.

יש ניגוד בין העיסוק בכוכבות ובין ליהוק של שחקנים שהם לא ממש כוכבים. הן קיילי ספייני כפריסילה והן ג׳ייקוב אלורדי כאלביס הם כבר שחקנים בעלי ותק מסוים בהוליווד, אבל דומני כי רוב הקהל ימקם אותם בקטגוריה של ״מאיפה היא/הוא מוכר/ת לי״ . הדבר מזקק בדרכו את העיסוק של הסרט בתהילה ובהערצה כדבר בעל גוון מלאכותי ושרירותי, אך גם כדבר שיש כנות במשיכה כלפיו וכאב בנזק הנלווה.

לכך ניתן להוסיף את העובדה שכבר הזכרתי – אלביס כמעט אינו שר בסרט. הפסקול שהולחן בידי להקת פיניקס (בה חבר תומאס מארס, בן זוגה של הבמאית) כולל כמה וריאציות על הלהיטים שלו בגרסה אינסטרומנטלית, בנוסף לכמה שירי פופ של אמנים אחרים, לרוב באופן התואם את התקופה בה מתרחש הסרט אך עם מעט חריגות. זהו סרט בוגר יותר כבמאית של קופולה מסרטיה הקודמים והיא פחות הולכת למקומות קיצוניים. גם התסריט דומה למשהו קונבנציונלי יותר מן היצירות המוקדמות שלה, אך לצד זאת יש כאמור מספיק דימויים טיפוסיים לה לאורך היצירה, השומרת על רמת עשייה גבוהה.

בכל זאת, הבימוי מתמקד באווירה יותר מאשר בתפניות העלילה ויש יותר זמן למבט על בגדים מאשר לדיאלוגים בסצנות מריבה. בשפה של הסרט הזה, הדבר לא פוגע באמינות ומייצר גיבורה מעניינת, אם כי לרוב ההזדהות עמה נותרת חלקית. דומה כי הסרט אינו שואף לרגש במיוחד, אך הוא מצליח להדהד אחרי הצפייה. זה כנראה לא יהיה הסרט האהוב עליי בפילמוגרפיה של קופולה, או בפסטיבל ונציה הנוכחי, וגם קשה לי לראות אותו מועמד ליותר מדי פרסים, אבל זוהי עוד יצירה ראויה של היוצרת.

The Killer
הרוצח

סרטו החדש של דיוויד פינצ׳ר עבור נטפליקס היה אחד מן הסרטים המדוברים לפני הפסטיבל. גם כי הנושא של מעקב אחר רוצח שכיר נראה מתאים לקולנוע של הבמאי, בתוספות של תפקיד ראשי למייקל פאסבינדר אחרי הפסקה מסוימת. הסרט בהחלט מספק את הסחורה: כמו כל סרטי פינצ׳ר, הסרט מציג עשייה מלוטשת במיוחד בה נראה שכל פריים וכל קאט עוצבו בדיוק מופתי.

מצד שני, זה סרט שלקח לי קצת זמן לחשוב כיצד לכתוב עליו, אולי גם בגלל אותו ליטוש. את העלילה שלו ניתן לתאר במשפט הבודד ״רוצח שכיר מסתכסך עם המעסיק שלו ויוצא לנקום״ וזה נשמע די מוכר. הסרט הוא סוג של ג׳ון וויק בסביבה קצת יותר ריאליסטית, אך לא לגמרי, בקצב שהוא קצת יותר איטי אבל לרגע לא משעמם.

ייתכן והשוואה מעניינת יותר תהיה לקולנוע של ז׳אן-פייר מלוויל. לא רק ״הסמוראי״ שמציג עלילה מעט דומה. כמו מלווייל, הסרט של פינצ׳ר מתענג על מקצוענות, הן של הרוצח והן של הקולנוען והשחקן. הסרט מלווה בווייס-אובר של הגיבור, שדומיננטי גם בפתיחה בה הוא מציג את אורח החיים, מוריד מעט מן ההילה של הכישרון שלו וחוזר על מנטרות כמו ״להיות מוכן להכל״ או ״לא לסמוך על אף אחד״.

יש בסרט התענגות על השייכות לז׳אנר ועל הפעולה ובתוכו, המאפשרת ליוצר לשלב בו לא מעט הפתעות קטנות. רובן מצחיקות וכולן הופכות את הצפייה למהנה, כאשר לצד ההפתעות הרבה דברים מתנהלים כצפוי. כמו זה שטילדה סווינטון היא הדבר הכי טוב בסרט בזכות סצנה וחצי. זה סרט יעיל מאוד של במאי בשיא כוחו, אבל גם לא הרבה יותר מכך. יותר כמו סרט האקשן המסוגנן שנטפליקס מנסים לייצר מאשר תקוות האוסקר שלהם.

Hit Man
היט מן

תלונות מינוריות לפסטיבל: 1. למה יש ריבוי של מקרים של סרטים שמזמין לתרגם את השם שלהם באופן דומה. 2. למה הסרט הכי מהנה של ריצ׳ארד לינקלייטר מוצג רק מחוץ לתחרות. כאשר סרט של במאי מוכר מוצג במסגרת כזו, עולה חשד כי מדובר באות של כבוד ליוצר ופחות לסרט עצמו. אך במקרה של הסרט הנוכחי, מסתבר כי זה אולי יותר רתיעה מקומדיה.

באופן מוזר, לינקלייטר נוטה לצד היותר-קומי שלו כאשר הוא מתבסס על סיפורים אמתיים עם צד קצת אפל. במקרה זה, ההשראה היא חייו של גארי ג׳ונסון, שעבד במשך שנים במשטרת ניו אורלינס בתור רוצח שכיר מזויף – במטרה לעצור את האנשים שהזמינו רצח. לינקלייטר יוצא מן הדמות האמתית לעיבוד חופשי, שמתחיל קרוב למציאות אבל אז פונה לנרטיב אחר שמכניס יותר עלילה.

גלן פאוול (בשיאו) מגלם את הגרסה של הסרט לגארי ג׳ונסון: מורה לפילוסופיה ופסיכולוגיה בקולג׳ קטן, החי לבדו, אבל עם חתולים, ובתור תחביב צופה בציפורים או עוסק בטכנולוגיה. זה גם התחום בו הוא מתנדב במשטרה כעוזר טכני בהקלטת חשודים. אלא שיום אחד, השוטר שמתפקד כרוצח השכיר המזויף מושהה וגארי מוקפץ למשימה ומגלה כישורי אלתור ומשחק גדולים מהצפוי. לכל לקוח הוא מתאים סוג אחר של רוצח שכיר, תוך שהוא מסביר בפסקול כי במציאות אין באמת כזה דבר, אבל כולם מאמינים שזה אכן המצב. לצערו, הוא לא שמע את העצות של מייקל פאסבינדר בסרט הקודם ובשלב מסוים נותן לרגש לשבש את שיקול הדעת שלו. הדבר מוביל להסתבכות שיש בה גם מימד רגשי ואתי, אבל היא בעיקר מצחיקה.

פרט להומור ולסיפורי פשע, הסרט גם עוסק בסוגיית הזהות של האדם והיכולת להשתנות. ג׳ונסון מלמד את זה ולא ברור עד כמה הוא שם לב שהוא מתחיל להיות דוגמא חייה, כאשר הדמויות אותן הוא מגלם עבור ״לקוחות״ הופכות להיות חייו. יש בכך גם אמירה על תפקיד השחקן ואולי גם הקולנוע. באופן טיפוסי לקומדיות של לינקלייטר, הסרט הוא הצדעה לסגנון ההוליוודי וגם הגחכה שלו, מה שגרם לקהל למחוא כפיים כמה פעמים, בין פרצי צחוק במהלך הסרט ובהקרנה שלא בנוכחות היוצרים.

Heartless
חסרת לב

מסגרת ״אופקים״ של הפסטיבל כוללת השנה מספר סרטי התבגרות. כפי שאני זוכר, זה היה גם המצב בשנים קודמות. הסרט הברזילאי הזה מצטיין בתיאור רחשי לב של הגיל וגילויי האישיות בכלל והמיניות בפרט, אבל גם בהצגת קהילה שלמה ויצירת אווירה המשלבת פחד, מיסתורין והיקסמות מן העולם גם בסביבה ענייה.

הסרט, שביימו ביחד נארה נורמנדי וצ׳יאאו (או ״טיאאו״, בכל מקרה במאי עם שם אחד), מתרחש בשנת 1996 בעיירת דייגים קטנה בצפון ברזיל, רחוק מכל מקום מרכזי. זו סביבה די דלה, אבל הנערה תמרה חיה במשפחה יחסית אמידה. לפעמים היא מצטרפת לאחיה הגדול והחברים שלו בפריצה לבתים של המיעוט העשיר יותר במקום, מתוך מחשבה שהבעלים החוקיים אינם בסביבה. תמרה נבדלת מיתר הנערים שכן עבור לימודיה, היא תעבור לחיות בבירה ברזיליה.

בשבועות שלפני העזיבה, היא מתחילה להיות מרותקת לנערה מעט יותר מבוגרת שאחיה מכיר, בת של דייג שידועה בכינוי ״חסרת לב״ – זכר לניתוח שעברה בילדותה והותיר צלקת על החזה. חלק מן הנערים במקום גם מקיימים עם חסרת לב יחסי מין נטולי תשוקה ורגש, דבר שלא פוגע במשיכה של תמרה כלפי הנערה, התאהבות מוקדמת שלה בזמן בו היא מבינה שהיא נמשכת לנשים. בקבוצת הדמויות בסרט יש גם גברים שנמשכים לגברים, אבל הסביבה היא גם הומופובית באורח מסכן חיים.

המשיכה של תמרה לחסרת לב היא שונה. במקביל, אף על פי שהסרט לוקח את זמן שלו בגילוי שמה האמתי, הוא נותן לנו גם מבט על חייה העניים יותר של חסרת לב ואביה הדייג, שמקווה כי לבתו יהיה גורל אחר משלו. אך היא נמשכת אל המים ואל מה שמוכר לה. הסרט כתוב ומבוים בעדינות עם נגיעות של נקודת מבט של הדמויות השונות בכל הקשור לרגש המלווה את הסצנות. זה בולט במיוחד בחלקו האחרון של הסרט, הכולל כמה סצנות פיוטיות נהדרות, השזורות בתוך עולם ריאליסטי.

This Is How a Child Becomes a Poet
כך ילדה הופכת למשוררת

נסיים בסרט של רבע שעה שהוקרן במסגרת שבוע הבמאים של הפסטיבל, אבל הוא ראוי לתשומת לב שכן הוא סרט חדש של סלין סיאמה. סרט שבעצם נולד בפסטיבל ונציה בשנה שעברה, אף כי בהקדמה שלה לסרט הבמאית לא אמרה זאת במפורש. כמה חודשים לפני שסיאמה שפטה במסגרת שבוע הבמאים דאשתקד, נפטרה המשוררת פטריזיה קאוולי, שסיאמה אהבה ופגשה מספר פעמים, בהן אף הצביעה על דמיון פיזי במראה שלהן. על סירה בוונציה, הבמאית פגשה את המוזיקאית קיארה קאבילו שהייתה קרובה למנוחה ולמעשה עסקה אז בפינוי דירתה, מה שהוביל להצעה לסיאמה – לצלם סרט על הדירה רגע לפני הפינוי. כך, היוצרת צילמה וערכה לראשונה סרט לבדה, על אייפד, כחלק מביקור קצר ברומא. קאבילו היא אשת הצוות היחידה הנוספת מלבדה והיא עובדת על הלחנת שיר שהותירה לה קאוולי.

סיאמה מחפשת בדירה רמזים ליחס של קאוולי למדיום הקולנוע, מה שמוביל אותה לתמונה חתומה של קים נובאק. התמונה הזו מובילה אותה לרגע שנתן את כותרתו לסרט ובאופן מפתיע קשור לנושאים המעסיקים את סיאמה בכל סרטיה: התבגרות, התאהבות ראשונית, שאלות של נקודת המבט באמנות כדבר שיש בו ניצול, אך גם אהבה. רובד זה משולב בצילום של התמונות מן העבר של קאוולי שנותרו בדירה, ומן העיצוב החושף כיצד חייה את חיה. זהו סרט על משוררת שכולל מעט מאוד מן השירה שלה, אבל בדרכו מצדיע לסביבה בה פעלה ובעיקר לאופן בו אמנות במדיומים שונים נוצרת ומוצאת קהל: דרך שחקנית, משוררת, מוזיקאית ובמאית.