אוסקר 2023/24: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק א'

שוויץ הזניקה את המרוץ לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-96, כשהייתה הראשונה להכריז על הנציג שלה. מאז הצטרפו אליה עוד 13 מדינות, מספיק בשבילנו להתחיל את הסדרה השנתית שעוקבת אחר כל נציגי הארצות השונות בשאיפתן לזהב. בינתיים יש המון שאלות שתלויות באוויר, כמו האם אנגליה תשלח את "The Zone of Interest", האם "אנטומיה של נפילה" כשיר מבחינת כמות האנגלית בו, וכמובן, איזה סרט ישראל תשלח? בשביל זה נצטרך לחכות לטקס המקומי שלנו שיתקיים בעוד כמה ימים. המועמדים, כזכור, הם "7 ברכות", "החייל הנעלם", "לרוץ על החול", "בית" ו"הפילגש".

ב-2022 נרשמו 93 סרטים, כאשר נציגנו שלנו היה "סינמה סבאיא". שלושה מתוכם הופיעו כבר בפרק הראשון של סדרת "כל המתמודדים" של שנה שעברה, שם, אתרברב, כבר הימרתי על גרמניה כזוכה. בהמשך, מתוך כל אלו נבחרו ה-15 לרשימה המקוצרת טרום הכרזת המועמדים, ובסופו של דבר מתוך כל הכמות הזו שרדו רק חמישה: אירלנד ("ילדה שקטה"), בלגיה ("קירבה"), ארגנטינה ("ארגנטינה 1985"), פולין ("אי-אה") והזוכה גרמניה ("במערב אין כל חדש").
האם גם השנה הפרק הפותח יהיה זה שבו מסתתרים רוב המועמדים הסופיים? נגלה עוד כמה חודשים. בינתיים רשימת הסרטים שמצטברת מאוד מגוונת, עם דרמות, קומדיות, סרטי תעודה והפקות מרובות לאומים בקרדיטים שלהם. המסע ארוך הוא, ויש המון דברים לגלות. הנה מתחילים.

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-96
חלק 1

אוסטרליה – "שאיידה" (Shayda)
בשנה שעברה שלחה אוסטרליה את אחד הסרטים הטובים ביותר של התחרות, "לא תהיי לבד" דובר הסרבית ועמוס השמות הבינלאומיים, אבל אפילו לא נכנסה לרשימה המקוצרת. השנה היא שולחת סרט שדובר בחלקו פרסית, מאת במאית אוסטרלית ממוצא אירני, וגם הפעם יש כמה אושיות מוכרות שמעורבות בו. את התפקיד הראשי, של אישה אירנית שבורחת ממולדתה לאוסטרליה עם בתה הקטנה, מגלמת זר אמיר איברהימי, זוכת פסטיבל קאן על "עכביש קדוש" (וגם שיתפה פעולה עם גיא נתיב ב"טאטאמי"). ברשימת המפיקים של הסרט נוכחת לא אחרת מאשר קייט בלאנשט על תקן מפיקה אחראית, כנראה כנותנת חסות שתעזור לסרט להגיע למקומות אליהם סרט אוסטרלי דובר פרסית לא יכול להגיע.
הבימוי הוא של נורה ניאסארי, זו עבודת הביכורים שלה, עליה זכתה בפרס הקהל של התחרות הבינלאומית בסאנדנס. אוסטרליה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: על פי הנתונים היבשים, בוודאי.

שאיידה

אורוגוואי – "אלבום משפחתי" (Tempes Propios)
ארבעה סרטים עמדו בפני הוועדה האורוגוואית לבחירת נציג האוסקר, ולבסוף נבחרה הקומדיה של גיירמו רוקאמורה, במרכז אב גרוש (דייגו קרמונסי) ובנו בן ה-18 (פרנקו ריזארו) שמחליטים להקים יחד להקת רוק משפחתית. מה יכול להשתבש?
אורוגוואי טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס ל-15: בעיני פחות מלא קיים.

אסטוניה – "אחוות הסאונה המעושנת" (Smoke Sauna Sisterhood)
הדוקו הראשון של השנה נשלח מטעם אסטוניה, שכבר עבר עשור מאז מועמדותה היחידה על "מנדרינות". בסרט הביכורים שלה, מתרכזת אנה היטס בחברויות וההתמודדויות של נשים בתוך סאונה, שם הן יכולות להיות עצמן וליצור סביבה מוגנת ופרטית. הסרט זכה בפרס הדוקו של התחרות הבינלאומית בסאנדנס.
סיכוי להיכנס ל-15: לסרטים תיעודיים קשה אפילו יותר.

גרמניה – "חדר מורים" (Das Lehrerzimmer)
זוכת השנה שעברה ("במערב אין כל חדש") לא בזבזה הרבה זמן לפני שהכריזה על הנציג השנתי שלה, דרמה שהגיעה מפסטיבל ברלין ומעולם לא שמעתי עליה עד הרגע הזה. אז כמובן שאינני מעורב בתעשיית הקולנוע הגרמנית, וגם לא צפיתי בנציג הנוכחי, אבל זאת בחירה מאוד מפתיעה ביחס לזה שלגרמניה יש השנה סרט של כריסטיאן פצולד שזכה לתגובות טובות עם ההפצה שלו בארה"ב, או "סיסי ואני" בכיכוכבה של השחקנית המדוברת של הרגע, סנדרה הולר. אבל, כזכור, מה אני יודע.
"חדר מורים" הוא סרטו של אילקר צ'אטאק, גרמני ממוצא טורקי, ובו מורה צעירה ואידיאליסטית (לאוני בנש, מ"שיעורים בפרסית" ו"הכתר"), מנסה לפענח מה עומד מאחורי האשמות של אחד מתלמידיה בגניבה, וכנראה משם חושפת דברים לא מאוד מחמיאים על בית הספר, ואולי גם על נקודת המבט שלה. נגלה כשנראה.
סיכוי להיכנס ל-15: לא מהמרים נגד גרמניה באוסקר.

חדר מורים

דרום קוריאה – "אוטופיית הבטון" (Conceret Utopia)
תהיתי לרגע האם יהיה עדיף לקרוא לזה "אוטופיה יצוקה", אבל יהיה לנו עוד מספיק סרטים ופרקים להתחכם עם שמות. דרום קוריאה גם היא לא בזבזה הרבה זמן, והכריזה על מותחן האסונות של אום טיי-הווא, המבוסס על החלק השני בסדרת הספרים "בריונות נעימה".
בגדול מה שקורה זה שהייתה רעידת אדמה מאוד מאוד רצינית, ורק בניין אחד בסיאול עדיין עומד על תלו. קבוצה של אנשים מגיעה לשם ומנסה להפוך אותו למקום מבטחים, אבל קבוצות אחרות גם הן רוצות להיות בו, וכנראה זה יהפוך לבעיה די מהר. יהיה אפשר למצוא כאן את לי ביונג-הון ("ראיתי את השטן") בתפקיד הראשי, שזה תמיד משמח.
דרום קוריאה לא חזרה לאוסקר מאז ההיסטוריה של "פרזיטים", לא עזר לה אפילו פרס הבימוי בקאן לפארק צ'אן-ווק בשנה שעברה.
סיכוי להיכנס ל-15: לא מרגיש כמו משהו שהאקדמיה תמהר לחבק.

טג'יקיסטן – "מלודי" (Melody)
זוהי מדינה אמיתית לחלוטין שבהחלט לא המצאתי לטובת הפרויקט הזה, שנמצאת ממש במרכז אסיה, בקטע צפוף פצצות, וגובלת עם אפגניסטן, אוזבקיסטן, קירגיסטן וסיניסטן, הידועה יותר כ"סין". במסגרת "כל המתמודדים" במרוצת השנים לא נתקלנו בה עדיין, אבל זה לא אומר שמדובר בניסיונה הראשון. טג'יקיסטן ניסתה את מזלה פעמיים בעבר, ב-1999 עם "לונה פאפא" שאף הוקרן בישראל כחלק מניסיון למצוא את הקוסטורציה הבא, ואז שוב ב-2005 עם סרט של מחסן מקמלבאף. 18 שנה חלפו, והנה היא חוזרת עם "מלודי", דרמה של ברוז סבט ראסול על מורה למוזיקה שעובדת על מופע עם תלמידיה, ילדים חולי סרטן. הכינו את הממחטות.
סיכוי להיכנס ל-15: אם כן, זו תהיה ההפתעה הגדולה של ההכרזה.

טיוואן – "בעלי הוא רוח הרפאים" (Marry My Dead Body)
תשומת הלב שקיבל הסרט הזה בנטפליקס כנראה בלבלה את הטיוואנים החמודים, והם שלחו אותו לאוסקר, נסמכים כמובן על הצלחת שאר הקומדיות הפרועות שעוסקות בעל טבעי ובגייז. לא ברור מה קרה שם.
זהו סרטו של במאי הקולנוע והווידאוקליפים צ'נג וויי-האו, ובו שוטר צעיר והומופוב מתחתן עם רוח של בחור גיי, וכנראה קורה שם עוד משהו אבל בנקודה הזו עצרתי את הצפייה בסרט כי לא מצאתי שום עניין להמשיך. אם יום אחד אחזור אליו, אעדכן.
טיוואן לא הייתה מועמדת לאוסקר מאז הזכייה של "נמר, דרקון" לפני 23 שנה, אבל לאחרונה שלחה כמה סרטים מאוד יפים ("אקס יקר", "חרטה") שלמרבה הצער לא קיבלו תהודה מהאקדמיה.
סיכוי להיכנס ל-15: העיקר ההשתתפות, אני מניח.

יפן – "ימים מושלמים" (Perfect Days)
השם הגדול ביותר במקבץ הזה מגיע מיפן, או שיהיה יותר נכון לומר, יפן וגרמניה. התואר הזה מגיע לו לא רק בגלל שזהו הסרט עם הפרס הכי יוקרתי מבין 13 הסרטים כאן, אלא גם שהבמאי שלו הוא אחד הקולנוענים המוערכים ביותר בסביבה.
זהו כמובן וים ונדרס, באחד משני הסרטים שביים השנה. אין ממש צורך להציג את האיש שיצירותיו מלוות אותנו מאז שנות השבעים, אבל כן אכתוב שלמרות שזו הפעם הרביעית שסרט שלו נשלח לאוסקר (אחרי "החבר האמריקאי", "מלאכים בשמי ברלין" ו"פינה"), אני חושב שלראשונה הוא מייצג מדינה שאיננה מולדתו. מחוץ לגבולות קטגורית הסרט התיעודי, ונדרס היה מועמד שלוש פעמים כדוקומנטריסט, על "בואנה ויסטה קלאב", "מלח הארץ" ושוב "פינה".
"ימים מושלמים" מספר על איש ניקיון שאת היומיום השגרתי שלו מתבל במוזיקה, ספרים והנאות קטנות שהעולם יכול לספק. וכן, בכיתי מהטריילר. את הגיבור מגלם קוג'י יאקושו, שעוטר על כך בפרס השחקן הטוב ביותר של פסטיבל קאן.
יפן הייתה אחת ממלכות הקטגוריה הזו, עם 17 מועמדויות ו-5 זכיות, שתיים מהן עוד לפני הייסוד הרשמי של הפרס, אך בשנים האחרונות נרשמה דעיכה. אז הכול התהפך כשעשתה את הבלתי יאומן לפני שנתיים עם "הנהגת של מר יוסוקה", שלא רק זכה בקלות בפרס הבינלאומי, אלא גם השתחל לקטגוריות הסרט, הבימוי והתסריט המעובד.
סיכוי להיכנס ל-15: מאוד הגיוני.

פרו – "הזקפה של טוריביו ברדלי" (La Erección de Toribio Bardelli)
זהו סרטו השלישי של הבמאי הצעיר והנאה מפרו, אדריאן סאלבה, והפעם השנייה שהוא נשלח כנציג מולדתו לאוסקר. הישג מרשים בכל אספקט. עם זאת, כנראה שכבר יש לו תואר אחד ביד השנה – זו הנציגות עם השם הכי מוגזם של התחרות. אמנם אנחנו ממש רק בהתחלה, אבל קשה לי להאמין שיעקפו אותו.
טוריביו ברדלי משם הסרט הוא גבר בן שבעים המנסה להתאחד עם ילדיו הבוגרים, אבל בעיקר רוצה לעצמו רק דבר אחד. אתם ודאי כבר יכולים לתאר מה.
פרו הייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת בלבד עם זוכה פסטיבל ברלין, "חלב של צער".
סיכוי להיכנס ל-15: כסיכוייו של מר ברדלי להשיג את מבוקשו. כלומר, נמוך אבל עם הכדורים הנכונים הכול יכול לקרות.

צ'ילה – "המתיישבים" (Los Colons)
מה משותף לצ'ילה, ארגנטינה, אנגליה, טיוואן, גרמניה, שוודיה, צרפת ודנמרק? בטח ניחשתם, הן כולן חתומות על הנציג הצ'יליאני לאוסקר, שהוקרן במסגרת מבט מסויים של פסטיבל קאן ואף זכה בפרס פיפרסקי. סרט הביכורים של פליפה גאלבז האברלה נבחר על פני שלושה סרטים אחרים שהתמודדו על הנציגות, כולל סרטו האחרון של פבלו לאריין. "המתיישבים" הוא מערבון, ואם הבנתי נכון גם אלים למדי, שמערב בדיה והיסטוריה. הוא עוסק מתרחש בשלהי המאה ה-19, שם צוות רוכבים של צ'יליאנים ואמריקאים מנסים להגיע אל איש העסקים חוזה מארטינז, זה שההיסטוריונים טוענים שהיה לו חלק בטבח שבט הסלקנאם בדרום צ'ילה ואיזור פטגוניה. מובי כבר רכשו את הזכויות.
צ'ילה זכתה באוסקר פעם אחת, על "אישה פנטסטית" לפני שבע שנים.
סיכוי להיכנס ל-15: נראה טוב.

המתיישבים

קולומביה – "גבר" (Un Varon)
סרט הביכורים של פאביאן הרננדז נשלח לאוסקר אחרי הקרנתו במסגרת שבועיים של במאים בפסטיבל קאן, כמו גם בסן סבסטיאן, ובאופן שלא הייתי מנחש מקריאת התקציר – גם במספר פסטיבלים של קולנוע להטב"קי. הסרט עוסק בקארלוס (פליפה רמירז אספיטיה) שיוצא לחופש מהפנימייה אל ביקור משפחתי במרכז בוגוטה, עיר הבירה של קולומביה, איזור שאיננו מפורסם בסדנאות הזן שנמצאות בו, נגיד את זה ככה. קארלוס מתמודד עם האלימות שברחובות ובמיוחד עם הקודים הגבריים שמכתיבים את מקומך בהיררכיה.
אני חש שמלא אנשים יחטפו מכות בסרט הזה. מלא.
קולומביה הייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת, עם "חיבוק הנחש" ב-2015.
סיכוי להיכנס ל-15: קיים.

קנדה – "מערבי" (Rojek)
זו השנה השנייה ברציפות בה זוכת האוסקר קנדה ("שיחות מלוכלכות") בוחרת בסרט תיעודי כנציגה לאוסקר, ובפעם השנייה זהו סרט שמתרחש רחוק מאוד מגבולותיה של המדינה. הפעם זהו סרטה של זאיינה אייקול, קנדית שנולדה בטורקיה להורים כורדים. היא פסעה באומת רב אל כורדיסטן הסורית שאחרי המאבק הנורא שלהם בדאע"ש, שהסתיים בניצחון. אייקול מראיינת את התושבים והמתנגדים, אבל גם לוחמי דאע"ש, מציגה מבט שנראה די מטלטל על הקורבנות והתוקפים.
סיכוי להיכנס ל-15: אני תמיד סקפטי לגבי הצלחתם של התיעודיים, בטח כשאין מאחוריהם פסטיבל גדול.

שוויץ – "רעם" (Thunder)
המדינה הראשונה שהכריזה על הנציג שלה לאוסקר ה-96 היא שוויץ, עם "רעם", סרטה השני של כרמן ז'אקוויר. "רעם" הוקרן בשנה שעברה בטורונטו, סאן סבסטיאן ובבוסאן (בין היתר), והשנה קפץ ללוקרנו. במרכזו נערה שיוצאת לחופש מהמנזר בו היא עוברת הכשרה להיות נזירה, אבל המפגש עם חברי הילדות שלה והטרגדיה שהביאה אותה לביקור הזה משנים את התוכניות שלה. קצת מזכיר את "אידה", לא?
שוויץ לא נכנסה לאוסקר מאז הזכייה שלה ב-1990 ("מסע של תקווה"). בסך הכול צברה שתי זכיות ושלוש מועמדויות. כמעט והייתה לה מועמדות נוספת ב-1994 (ואולי אפילו זכייה) כי היא הייתה חתומה על "שלושת הצבעים: אדום" של קישלובסקי, אבל חוקי האקדמיה הארכאיים פסלו את הסרט, שבסופו של דבר היה מועמד לשלושה אוסקרים: לצילום, לתסריט ולבימוי.
סיכוי להיכנס ל-15: אפשרי בהחלט.

תוניסיה – "הבנות של אולפה" (Four Daughters)
מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן מגיע ההיבריד הזה של תיעודי ובדיוני, מאת הבמאית קאותר בן האינה שהרימה קונספט די מעניין, שלא נאמר קצת ניסוי בבני אדם. בן האינה חברה אל אישה בשם אולפה האמרוני, ששתיים מבנותיה החליטו להצטרף לדאע"ש בלוב ועקבותיהן אבדו מאז. בן האינה שכרה שתי שחקניות שיעמידו פנים שהן בנותיה של אולפה, כאילו לא נעלמו מעולם. קצת מזכיר את "הרי האלפים" של לנתימוס, אבל אני מניח שזה יהיה קצת פחות קיצוני.
זוהי הנציגות העשירית של תוניסיה, שהצליחה להיות מועמדת לפני שלוש שנים עם "האיש שמכר את עורו".
סיכוי להיכנס ל-15: בקטע משונה אני מאמין שכן.

זהו להפעם. נתכנס שוב בהמשך כשעוד מדינות יכריזו על נבחריהן. יש עוד לפחות איזה שמונים בדרך.