פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 5: "שחור" (1994)

את הפרק הזה אני מבקש להקדיש לזכרו של המפיק איתן אבן, שלפני כמה ימים התבשרנו בצער רוב על מותו בגיל 75. אבן לא קשור ישירות לזוכה "שחור", אבל לא רק שהוא מפיק רב פעלים שתרם רבות לקולנוע הישראלי, וכמה מסרטיו עוד יוזכרו בהמשך הפרויקט ("עץ הדומים תפוס", "מסוכנת" והזוכה "אביבה אהובתי"), הוא גם היה יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה בין השנים 2011 ל-2015 וחלק בלתי נפרד מנוף הקולנוע הישראלי.
יהי זכרו ברוך.

ביחס לשנים שקדמו לו, מעט מאוד השתנה בטקס פרסי הקולנוע הישראלי החמישי, אליו ניגשו 12 סרטים – אחד יותר מהשנה שעברה – שהתחרו על 13 קטגוריות.
לאחר שנצפו הסרטים על ידי חברי האקדמיה, התקיים סבב הצבעה שתוצאותיו לא נחשפו עד הטקס עצמו. בליל האירוע, בכל קטגוריה וקטגוריה, הוכרזו שלושת הסרטים שזכו למספר ההצבעות הגבוה ביותר (ע"ע "מועמדים") ואז ישר אחרי זה נחשף האחד עם הניקוד הגבוה ביותר (ע"ע "הזוכה").
כלומר, אף אחד שהגיע לטקס לא ידע, או אמור היה לדעת, האם הוא בכלל קרוב לזכייה. לרוב אלו ששפר עליהם מזלם להיות "מועמדים" בהפתעה (כלומר אחד מהשלושה בפסגה) קיבלו משהו כמו עשרים שניות ליהנות מאור הזרקורים לפני הכרזת "הזוכה", כנראה במצב מתח קיצוני, עד ששוב תיסגר עליהם הדלת.
נשמע כמו ניסוי בבני אדם, אני חייב להודות. לחשוב שהיו יוצרים שהגיעו לטקס ופרס אחרי פרס גילו שהסרט שלהם בכלל לא מוזכר, שלא נדבר על זוכה, זה נורא. ובשביל המספרים, היו ארבעה מתוך תריסר המתחרים שקיבלו התעלמות מוחלטת, כולל "מקס ומוריס" של זוכה העבר ינקול גולדווסר.
בתום הטקס התברר שכמו בשנה שלפני, ארבעה סרטים שונים סיימו עם לפחות פרס אחד.

אך על אף שהדברים נשארו באותה מתכונת, וימשיכו לעשות זאת ארבע גם שנים קדימה, היו כמה שבכל זאת התרחשו בפעם ראשונה. למשל, נחנכה קטגוריה חדשה המוקדשת לדרמות טלוויזיה. היא תשרוד עד 1997, ותלך לעולמה בבום עם זכיית "הבחור של שולי" שעליו בוודאי נדבר בבוא היום.
בנוסף, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר לא התכבד גם בפרס התסריט. בכלל, היה מדובר בסרט בולט בשונותו מכל ארבעה שהקדימו אותו – הזוכה של 1994 היה הראשון שלא מתרחש בתל אביב, והראשון שעוסק בנראטיב מזרחי.
זהו "שחור", סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון והטלוויזיה שמואל הספרי, על פי תסריט סמי-אוטוביוגרפי של אשתו, השחקנית חנה אזולאי-הספרי, אז בת 34.

הסרט מתנהל על פני שני צירי זמן המתרחשים בשנות השבעים והתשעים. הוא נפתח בשלב המאוחר יותר ובו רחל, מנחת תוכנית ראיונות לילית מצליחה (חנה אזולאי-הספרי), מתבשרת בזמן שידור שאביה נפטר. יותר מזה, עליה לקחת להלוויה את פנינה (רונית אלקבץ), אחותה המאושפזת במוסד, זאת לאחר שנים של נתק. רחל גם נאלצת להביא איתה את בתה בת העשר, אף היא נמצאת על הספקטרום, ובדרך מגלה שנרקם קשר מעבר למילים בין אחותה ובתה.
העלילה של שנות השבעים תופסת יותר נפח, ובו נחשפת משפחתה של רחל המתבגרת דרך עיניה (הפעם בגילומה של אורלי בן גרטי) ביישוב קטן שצולם בגבעת אולגה. לרחל שני הורים מבוגרים וחמישה אחים גדולים, כולם מתאחדים לקראת חג השבועות, ומתמודדים עם פערי דורות, ומסורת מול קידמה. זה בקווים מאוד כלליים, כמובן.
את הסרט צילם דוד גורפינקל, ערך ציון אברהמיאן, הלחין אורי וידיסלבסקי, והפיק יורם כסלו – שבעת הכרזת קטגורית הסרט הטוב ביותר של 1994, התגלה שהוא עומד מאחורי שניים מתוך שלושת "המועמדים": "שחור" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה".
השלישי היה "צלקת" של חיים בוזגלו.

"שחור" צבר הישג יפה מאוד של שישה פרסים, אבל זה לא היה אותו הסחף שאליו התרגלנו משנות הפרס הקודמות. ההפסדים הבולטים שלו היו בפרס התסריט שהלך אל אסי דיין ו"שמיכה חשמלית ושמה משה", כנראה אינרציה מההתלהבות לה זכה בזכות "החיים עפ'י אגפא" שנתיים לפני כן; ופרסי העריכה והמוזיקה שהלכו אל "צלקת". הסיבה שאני תופס את אלו כהפתעות יחסיות, היא כי "שחור" הוא סרט שעריכתו מאוד משמעותית לחוויית הסרט; וכי בפרס המוזיקה אורי וידיסלבסקי הוזכר פעמים – על "שחור" ו"ארץ חדשה", אך הפרס הגיע למי שנכח רק עם סרט אחד, ארקדי דוכין.

לפני הסרט עצמו, אפשר רגע לעצור על פרסי המשחק. זאת מכיוון שהשיטה הביאה את ההפקה לעשות כמה בחירות שאולי במתכונת שפויה יותר היו מתנהלות אחרת.
קאסט שחקנים רחב, ונפלא, יש ל"שחור", אך מתוכם בחר הסרט רק ארבעה – אחד לכל קטגוריה. זה מהלך שגרתי בטקס פרסי הקולנוע הישראלי, כזה שנועד למנוע פיצול קולות בין שחקנים, אבל כמעט תמיד מגיע על חשבון מישהו או מישהי.
בהסתכלותי, וכמו בכל דבר אפשר לחלוק עליה, ישנה דמות ראשית אחת ב"שחור" – רחל, שאותה אנחנו פוגשים בשתי נקודות חיים. זה כמובן מביא לכך ששתי שחקניות מגלמות אותה, ולכן זמן המסך של כל אחת מצטמצם. עם זאת, מכיוון שאורלי בן גרטי היא נציגת הסבנטיז, חלק הארי של הסרט, היא בעיני השחקנית הראשית. יוצרי הסרט כנראה חולקים על הקביעה הזו, או שגילה הצעיר של בן גרטי (שנחשבה תגלית משמעותית באותה שנה, ממש אחרי הופעתה הקצרה כזהבה בן הצעירה ב"טיפת מזל") שיחק תפקיד, כי היא נשלחה לפרס שחקנית המשנה, ואכן הצליחה להשיג מועמדות.
אתוודה שבעיני הופעתה איננה אחת מנקודות החוזק של הסרט, ושבהחלט יש שתי הופעות משנה נשיות מרשימות ממנה ב"שחור", שלא נרשמו כמתמודדות – זו של אסתי ירושלמי, והשנייה, וסליחה על הקלישאה, של גילה אלמגור. אמנם לוקח זמן (מעט, אבל לוקח) להתארגן סביב הקטע שגילה אלכסנדרוביץ'-אלמגור היא מאמא מרוקאית, אבל על אף שהיא כנראה הדמות הכי פחות דברנית בסרט, היכולות שלה להעביר כל כך הרבה רק עם מבטים ומיקום בפריים הן באמת משהו אחר.

לפרס השחקנית הראשית מ"שחור" נרשמה רונית אלקבץ בתפקיד (המשנה) של פנינה. בצירוף מקרים משעשע, ממש כמו חנה אזולאי-הספרי, באותה שנה גם אלקבץ הייתה חתומה הן על כתיבה והן על משחק, אבל אצל המתחרה הגדול של "שחור" – "צלקת". בזכות "שחור" היא גם זכתה.
אלקבץ היא כמו תמיד כוח טבע, אבל השאלה של ראשית-משנה מרחפת מעל, ובנוסף – ואת זה אני אומר בזהירות מרבית – אני לא לגמרי משוכנע שהייצוג שלה כמתמודדת נפש עושה חסד. אבל האמת היא שאין לי ידע מספיק כדי לקבוע את זה, זאת רק תחושה.
שלוש הפיינליסטיות בפרס השחקנית הראשית היו אלקבץ, דלית קהן של "שירת הסירנה", ומי שאני חושב שהייתה הזוכה הראויה ביותר – רבקה נוימן של "שמיכה חשמלית ושמה משה". אפילו שהסרט בכיכובה בלתי נסבל בעליל.
בפרסי המשחק הגבריים המלאכה הייתה יותר הגיונית ומשתלבת. יעקב כהן נשלח לפרס השחקן הראשי והפסיד לשמיל בן ארי ("שמיכה חשמלית ושמה משה"). עמוס לביא, בן 40 (או 39, תלוי איזה חשבון אתם עושים) ומגלם באופן מדהים גבר בשנות החמישים שלו, נרשם לפרס שחקן המשנה. אני מאמין שזו הייתה אחת הזכיות הכי קלות של הערב, אבל לכו תדעו.

כמו הסרטים הישראלים בשנים שלפניו ואחריו, גם "שחור" נוצר ונולד בתקופה איומה לתעשייה המקומית. בארות התקציב של הקרנות יבשו, יותר מדי פרויקטים התחלקו באפס מימון, והממשלה סירבה לפתוח את הברז, מה שהוסיף מטענים של זעם ותסכול לטקסים עצמם, הכריחו פוליטיקאים לנאום נאומי התנצלות מלאי הבטחות ריקות. בנוסף לזה, מחוץ לאולם הטקס, הקהל הישראלי נמנע מהקולנוע דובר העברית כמו מאש למשך כל העשור הזה.
המאבק בדלות שהייתה מנת חלקו, ויחד אתו היצירתיות שבאה בעקבותיו, מאוד נוכחים ב"שחור". זו הפקה מורכבת שכוללת המון שחקנים בסצנות רבות משתתפים, שחזור תקופתי, לא מעט לוקיישנים וגם שאיפה לטשטש את הגבול בין הריאליסטי למיסטי. נגיסה גדולה מאוד במשהו שמאוד קשה לבלוע, בטח אז. אל תוך זה הסתערו הזוג הספרי, כסלו, גורפינקל ושאר הצוות בתנופה מעוררת השתאות. ואיכשהו, על אף כל המכשולים בדרכם, יצא אחד הסרטים המרשימים שנעשו פה.
אני יכול לספר לכם שלי קרה משהו מאוד נדיר עם "שחור": עברו שנים מאז שצפיתי בו לראשונה, וכחלק מהפרויקט התיישבתי לראות אותו בשעת אחר הצהריים של יום שישי. כאשר מאה דקותיו הסתיימו והבנתי שיש לי עוד זמן עד היציאה, התחלתי לראות אותו שוב, הפעם בתוספת רצועת הקומנטרי שבדי.וי.די.
עד כדי כך נהניתי ממנו.

מה שאמנם נשאר אצלי מצפייתי הראשונה, אבל התגלה כהרבה יותר נוכח משזכרתי, הוא כמה השפה הקולנועית של הסרט הזה שואבת מהטרמינולוגיה הקולנועית של עולם האימה. "שחור" איננו סרט מפחיד, או כזה שמנסה להיות, אבל סיקוונסים רבים ממנו מעוצבים במתכונת של גילוי והסתרה בתוך ובשולי הפריים, שקט מעורר חשש, קונטרסט גדול בין החוץ לפנים, ודמויות שכאילו מתנתקות מהמציאות המוכרת להן לכזו חדשה ומאיימת.
אני מרשה לעצמי לשער שגם אם לא בהכרח הייתה זו בחירה מודעת, השפה הקולנועית יוצאת הדופן הגיעה דווקא מהשורשים התיאטרליים של הספרי. אם לקולנוע יש עדשות וחיתוכים כדי למקד את המבט ותשומת הלב של הצופה, בתיאטרון היכולת הזו מתבצעת בעיקר דרך התאורה, ואת זה הספרי וגורפינקל הביאו לכדי פלאות ב"שחור". יש בו שוט אחד ספציפי של אזולאי-הספרי ניצבת במרכזו של מסדרון אפל במוסד בו מאושפזת פנימה, שלא יצא לי מהראש מאז צפייתי הראשונה לפני איזה עשרים שנה בכיף.
אפילו ביחס לקולנוע הישראלי המיומן של היום, עבודת התאורה ב"שחור" היא אחת המפוארות שראינו. נכון שלעיתים זה מאוד תופס תשומת לב, על גבול המלאכותי, אבל לא רק שזה עשוי באופן מודע, בטוח בעצמו, ומרשים טכנית, בהקשר של הסרט הספציפי הזה בעיני מדובר ביתרון ולא חולשה כי זה עוזר לתחושת המציאות המעורערת גם ככה. זה היה הפרס הראשון שזכה בו דוד גורפינקל, מתוך ארבעה, וקשה לחשוב על זכייה מוצדקת יותר.

גם שאר האלמנטים הטכניים-אומנותיים מרשימים בכל שלב ב"שחור". בין אם זה הליווי המוזיקלי המצוין של וידיסלבסקי, עיצוב החללים מלא הפרטים של יעקב תורג'מן, או עיצוב התלבושות רב המבע של אפרת מירב. היא יצרה קישורים והפרדות ויזואליות בין הדמויות על סמך הלבשה בלבד, אחד הבולטים שבניהם הוא בארוחת החג, בה נוצר פער בין הגברים הלבושים בלבן והנשים הלבושות בשלל צבעים, מייצר שני פריימים מנוגדים זה מול זה. בנוסף, כדי להבהיר את המורכבות של הדינמיקה המשפחתית, האחות הבכורה מרים גם היא בלבן, כאילו נמצאת במחנה לא לה. כך גם ברור לנו בדיוק מקומה בהיררכיה. בהקשר של הפרס, די מדהים שעבודתה של מירב לא הייתה בשלישיית "המועמדים", הקטגוריה היחידה בה "שחור" לא הוזכר.
את העריכה של ציון אברהמיאן הזכרתי לרגע מקודם, אבל ראוי להתעכב עליה עוד קצת כי היא קריטית במיוחד לסרט כמו "שחור" שמתנהל על פני שתי תקופות זמן, ובאחת מהן מנתב מספר עלילות משנה. האווירה שיצרו גורפינקל והגריפים על הסט קיבלה את הגיבוי המלא דרך בניית הסיקוונסים בחדר הפוסט, נתנה מקום לשוטים המורכבים ושמרה על קצב בין ברגעים השקטים ואלו העמוסים. בנוסף, אברהמיאן היה צריך להתמודד מול האלמנט החלש ביותר בסרט ובהחלט שיטח כל מהמורה בו – התסריט.

"שחור" עובד נהדר כסרט שלם (קרדיט משמעותי לכך חייב ללכת אל השחקנים, שבאמת קשה להפסיק לשבח), אבל בהסתכלות ביקורתית ופרטנית, יותר מדי דברים בתסריט נותרו לי פתוחים או לא מוצדקים, כאשר הבולט בהם הוא סיפור המסגרת הניינטיזי, שלפי הנאמר בקומנטרי צולם לאחר שחלקי הסבנטיז כבר נערכו. מסקרן איך נראה הסרט בלי התוספת העדכנית, זה משהו שבטוח נוסה בחדר העריכה, אבל בעיני הוא לא מאוד מחזיק כבסיס.
מעבר לכך שלא קורה בו יותר מדי, והחיבור המיסטי בין פנינה ובתה הקטנה של רחל לא לגמרי מפוענח (ומגיע לשיא משונה שמסתכם בהשתלטות טלקינטית על טלוויזיות), המוזרות מקבלת משנה תוקף כאשר הסרט ממש בשנייה האחרונה שלו נזכר שהוא בעצם סרט התמודדותה של אמא במצוקה עם בת מנותקת נפשית. זה נמהר ולא ממש עובד.
עוד יותר בעייתי היה הבילד-אפ שהוא יוצר. העניין הוא שהחלק הזה של הסרט הוא במתכונת של מסע, כזה שיביא אותנו בסופו לאירוע דרמטי – הלווית אביה של רחל. במהלך כל הסרט, כאשר אנחנו נחשפים לבני משפחה של רחל בסבנטיז, עולה בנו הסקרנות והציפייה לפגוש אותם כיום, לדעת מה עלה בגורלם של כל אחד ואחד מהם, במיוחד כאשר אנחנו יודעים שרחל לא ראתה אותם שנים. הספויילר המאכזב הוא שהנשים בכלל לא מגיעות ללוויה, וזה מסופר לנו בוויס-אובר חפוז בשניותיו האחרונות של הסרט. זה מרגיש כמו בנייה למשהו שלעולם לא יגיע, ולכן סימן שאלה גדול נתלה מעל ראשי, כאילו היה סיום שלם שלא צולם.

התסריט של "שחור" כוחו במיקרו, בדינמיקה בין כל הדמויות, בחוויות הקשות שהן עוברות, אבל במקרו הוא די בעייתי. ועדיין, זה תסריט הרבה יותר טוב ממי שבסופו של דבר לקח ממנו את הפרס, "שמיכה חשמלית ושמה משה" הכתוב לזרא והמתיש של אסי דיין. את הפיינליסט השלישי, "המרחק" של דן וולמן, לא ראיתי ולכן לא אוכל להתייחס אליו.
האירוניה היא שעל אף ש"שחור" הזוכה הגדול של 1994 נרשם כ"סרטה של חנה אזולאי-הספרי", שכתבה את התסריט (במשך כשבע שנים, לפי דבריה), הייתה המנוע של ההפקה ואף גילמה את אחד התפקידים הראשיים, אין לה אף פרס קולנוע ישראלי לשמה בזכותו. באותה שנה היא אפילו לא הגיעה לשלישייה של פרס שחקנית המשנה, לשם נרשמה בזכות הסצנה שלה ב"שמיכה חשמלית ושמה משה" (ובהחלט הגיע לה). אבל אל דאגה, היא תקבל פיצוי שנה לאחר מכן. נגיע לזה בפרק הבא.

דבר מרתק שעולה בשוליו של "שחור" הוא הדרך – שלא נאמר הריגרסיה – שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים.
באחת הסצנות המורכבות לצילום, והנפלאות במיוחד, של הסרט, מונצחות חגיגות המים של חג השבועות. זו אמנם קהילה מזרחית מסורתית, ועל אף זאת, הבנות ברחוב מסתובבות בבגדי ים, בחולצות בעלות מחשוף, ועל אף הנוכחות של הדת בחייהם, הכול חופשי ומכיל. לחשוב שדבר כזה יכול להתקיים כיום בקהילות מסורתיות הוא כמעט בלתי נתפס, וזה מעיד על דברים לא מאוד חיוביים בנוגע להשתלטות של נציגיה השמרנים של הדת מאז על מרקם החיים הזה. זה, אגב, לא משהו שאני אומר – אלו, במילים כאלה ואחרות, דבריה של אזולאי-הספרי ברצועת הקומנטרי, וזה הוקלט באמצע שנות התשעים.

למרות שבדיעבד קשה לראות סרט שאיננו "שחור" מנצח את טקס פרסי הקולנוע של 1994, רשימת הזוכים מעידה שכנראה היה שם איזה פייט. נותר רק לשמוח שיצירה בסדר גודל כזה הונצחה בשרשרת הזו שקבעה לעצמה תעשיית הקולנוע הישראלית, סיבה מספיק טובה להיזכר ולחזור אליו. הוא באמת מחזיק באופן די מרהיב, ויש בו הרבה הצלחות שבלתי אפשרי לקחת כמובנות מאליהן.

רשימת הזוכים המלאה של טקס פרסי הקולנוע הישראלי 1994:
סרט: יורם כסלו – "שחור"
בימוי: שמואל הספרי – "שחור"
שחקן ראשי: שמיל בן ארי – "שמיכה חשמלית ושמה משה"
שחקנית ראשית: רונית אלקבץ – "שחור"
שחקן משנה: עמוס לביא – "שחור"
שחקנית משנה: אורלי זילברשץ – "שירת הסירנה"
תסריט: אסי דיין – "שמיכה חשמלית ושמה משה"
עריכה: ערה לפיד – "צלקת"
צילום: דוד גורפינקל – "שחור"
מוזיקה: ארקדי דוכין – "צלקת"
עיצוב פסקול: אלי ירקוני וישראל דוד – "צלקת"
עיצוב אומנותי: יעקב תורג'מן – "שחור"
עיצוב תלבושות: רותה שאודינסקי – "צלקת"
סרט תיעודי: אשר טללים – "אל תגעו לי בשואה"
דרמת טלוויזיה: אורי ברבש – "משפט קסטנר"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לסרט הטוב ביותר:
1. "שחור"
2. "החיים עפ'י אגפא"
3. "שורו"
4. "מעבר לים"
5. "נקמתו של איציק פינקלשטיין"