"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים", סקירה

לפעמים, לעיתים רחוקות אפילו, הוליווד לומדת מטעויות. היא כנראה תשכח שוב ותחזור עליהן זמן מה אחר כך, אבל מדי פעם מתגלה איזה מסלול תיקון, ממש כמו שקרה לדעתי עם הקיץ הנוכחי.
כדי לרענן את זיכרוננו, הסרט הגדול האחרון של קיץ 2022 היה "תור: אהבה ורעם", ותאריך יציאתו נקבע ל-8 ביולי. זה פחות או יותר חודשיים לפני שהעונה הלוהטת מסתיימת והצעירים חוזרים למסגרות הלימודים. בחירה מאוד משונה של הוליווד, שלא נאמר די פאשלה, להשאיר חודשיים שחונים בלי שום אטרקציה אמיתית להוציא אולי את "רכבת הקליע" ממש לקראת סוף אוגוסט. המרוויח היחיד מהתכנון הלקוי היה טום קרוז מכיוון שזה אפשר ל"אהבה בשחקים: מאווריק" לחזור אל ראש טבלת שוברי הקופות, כמעט שלושה חודשים אחרי הבכורה שלו, ולהיות הלהיט הרשמי של השנה.
כנראה שחלק מהאסימונים נפלו אצל מקבלי ההחלטות, כי קיץ 2023 היה מאוזן הרבה יותר. איכות הסרטים בצד, החל מ"שומרי הגלקסיה: חלק 3" שפתח את העונה בתחילת מאי, כמעט כל שבוע שהוביל אל תוך אוגוסט הביא עמו פרויקט מדובר עמוס ריגוש ראשוני.

הבעיה שבכל זאת צצה בקיץ 2023 הייתה שהסרטים עצמם התגלו כמתכון לשביזות. גם אם חלקם הצליחו לכסות את התקציב בדוחק, או להרוויח עוד כמה ג'ובות על חשבון הצורך שלנו בבידור כיפי וממוזג, התחושה הייתה שהוליווד איבדה את הכיוון וכבר לא זוכרת איך להביא קהל. מאי-יוני היו קשים, ועל כל "ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש" או "שומרי הגלקסיה" היו נפילות עמומות כמו "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", "הפלאש", "מהיר ועצבני 10" ו"רובוטריקים: עליית המכונות", שמי זוכר שבכלל קרו.
נותר לנו רק לקוות שחציו השני של הקיץ יספק את הסחורה, יביא לנו סרטים שבאמת שווים את מחיר הכרטיס. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אפילו נכנסתי למשבר קיומי בעקבות התקופה הזו. באופטימיות זהירה חיכינו לפאנץ' המשולש של סוף יולי: "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון", "ברבי" ו"אופנהיימר". ואיזה נהדר מה שהתרחש כשסוף סוף באו.

"מב"א: נ"מ 1" אמנם לא הביא לסחף הקהל כמו שהרבה קיוו, אבל הוא התגלה כסרט אקשן מעולה. לצערו, היה לו בדיוק שבוע אחד של חסד, כי מה שקרה לאחר מכן כבר חומר לספרי ההיסטוריה. כמובן שלא נכנס עכשיו לאירועי "ברבנהיימר", שלמעשה עדיין מתרחשים, אבל מה שאפילו יותר משמח הוא שאם חשבנו שפה זה נגמר, ששוב אוגוסט יהיה דשדוש בבריכה חמה ורדודה, מתברר שעוד נכון לנו הדרן.

"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" (Teenage Mutant Ninja Turtles: Mutant Mayhem) לא עורר ציפייה כמו אף אחד מהסרטים שהוזכרו עד עכשיו. הוא נקבע לתוך אוגוסט, שבועיים אחרי "ברבנהיימר", כנראה במחשבה שההתלהבות מסרט על צעצוע של בנות או ביוגרפיה על בעקיפין-רוצח-המונים תדעך. התחזיות היו שגויות. כעת מגיעה השאלה המסקרנת ביותר – האם טירוף "ברבנהיימר" יעזור לו או יכשיל אותו. מצד אחד יכול להיות שההצלחה של הדאבל המשונה ההוא תגרום לעוד צופים לפקוד את בתי הקולנוע, אולי אפילו ירוויח קצת כרטיסים ספונטניים מאולמות שהם סולד-אאוט. אופציה הפוכה היא שהצופים יעדיפו להמשיך ולראות את "ברבנהיימר" שוב ושוב, או שבכלל יימאס להם ללכת לקולנוע אחרי שבועיים אינטנסיביים, וייבשו את סרט האנימציה.
מאז הצפייה שלי ב"טירוף המוטנטים" אני מבלה כמה דקות כל יום בתפילה שהאופציה הראשונה היא הנכונה. זה סרט אדיר שמגיע לו להצליח, ואם המיקום שלו על לוח השנה הוא זה שימנע ממנו זאת, מדובר בתוצאה מאוד מתסכלת.

"טירוף המוטנטים" מצטרף לקבוצת עילית שכוללת את "סרט לגו", "אהבה בשחקים: מאווריק", "ברבי", "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" ו"רחוב ג'אמפ 21", אותה אפשר לכנות "סרטים הרבה יותר טובים ממה שהייתה להם איזושהי זכות להיות". מוצרים ציניים שהתגלו כסרטים אדירים, ושלמרות הכול כן יש אהבה אמיתית בעשייה שלהם.

התמונות באדיבות פורום פילם

מדובר בניסיון הרביעי – הרביעי! – להפוך את הצבים המוטנטים מהקומיקס ומסדרת האנימציה הפופולרית ללהיט קולנועי. הפעם הראשונה הייתה בתחילת הניינטיז עם שני סרטים מצליחים ואחד שקרס, לאחר מכן עם גרסת אנימציה בתחילת האלף שאיש לא התעניין בה, ואז באמצע העשור הקודם עם שני סרטים שהפכו למושמצים להפליא (אני הייתי מאוד מרוצה מהם, אבל לא מתגאה בזה). אין ספק שזו עדות נוספת, אחת ממיליארד, לכך שהוליווד חסרת החזון פשוט לא מוותרת גם כשנראה שכולם המשיכו הלאה מזמן.

את ההגה להאתחול הצבי הנוכחי קיבלו הצמד סת' רוגן ואוון גולדברג ("סוף", "עוברות את הגבול", "מסיבת נקניקיות") כמפיקים-תסריטאים, והבימוי ניתן לג'ף רואו ("משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות") שגם השתתף בכתיבת התסריט, יחד עם עוד איזה חמש מאות איש.
רוגן-גולדברג הם יוצרים שאני לגמרי מתייצב לכל דבר שלהם, ולכן "טירוף המוטנטים" בכל זאת היה על הרדאר שלי. כנראה שכל צוות אחר שהיה מקבל את המשימה היה גורם לי לפסול את סחיטת המותג הזו על הסף, כי באמת שהיה לי די והותר מזה בתקופת חיי, בטח בהתחשב בשאריות המחוממות של הקולנוע המסחרי. מה שעוד שינה את דעתי עליו הוא הטריילר, שחשף אנימציה מסקרנת מאוד, מין גרסה אפלה ופרועה לזו של "ספיידרמן: ממד העכביש". כך שבשונה ממה שחשבתי כששמעתי על עוד סרט "צבי הנינג'ה", נכנסתי אליו בהתרגשות לא קטנה.

נקודת המוצא של הסרט החדש די זהה לאתוס הקוואבאנגי המוכר: ארבעה גורי צבים נחשפים לחומר רדיואקטיבי שהופך אותם להייבריד משונה של חיה ובני אדם, והם מאומצים על ידי ספלינטר, עכברוש שגם הוא תוצאה של המוטגן הזרחני. מכיוון שספלינטר יודע שהאנושות לא תקבל יצורים כמוהם, הוא מגדל את ילדיו המאומצים בביוב, הרחק מעין רואה, ומלמד אותם את רזי אומנויות הלחימה.
מכאן נעשו כמה תיקונים לטובת האתחול, בעיקר מטעם פוליטיקת זהויות ועוד כל מיני דברים שאני בטוח שלשמרנים יהיה מספיק מה להגיד עליהם. הדבר הבולט ביותר הוא שספלינטר איננו סנסיי והצבים אינם חלק ממורשת אוריינטלית ארוכת שנים. זה כמובן היה מכניס את הסרט לתהומות של ניכוס-תרבותי, וכנראה מצריך ליהוק קולות של אסייתים בלבד אחרת אוי ואבוי מה יהיה בלשעבר-טוויטר. לכן ספלינטר הוא עכברוש אמריקאי מבטן ומלידה, ואת השליטה שלו ושל הצבים באומנויות לחימה הם בכלל קיבלו מקלטות וידאו של סרטים ישנים שנזרקו, וספרי הדרכה. בעיה נפטרה.
שינוי נוסף הוא שאפריל אוניל, עד כה לרוב אישה בוגרת ולבנה (בין אם מתכנתת כמו בקומיקס או כתבת חדשות כמו בסדרת הטלוויזיה), היא כעת תיכוניסטית שחורה ולא סופר פופולרית, עם פרופורציות שאינן – איך נאמר זאת? – הגוף של ג'ניפר, לצורך העניין.
על העלילה עצמה אין הרבה מה להרחיב. הצבים מסתקרנים מעולמם של בני האדם כאילו פסע מללכת לבקר את מכשפת הים, וכדי לנסות ולהתחבב על האנושות חסרת הסובלנות והסולדת מהאחר, מחליטים לעצור נבל מרושע, וכך להשיג לעצמם תהילת עולם. למרות שספלינטר לא מחבב את הרעיון (משהו שקשור לחליבה, לא משנה כרגע פרטים, אבל זו כן אחת הבדיחות הכי טובות בסרט), כמובן שהצעירים המרדנים מסרבים להקשיב.

ייתכן וטהרני "צבי הנינג'ה" ירגישו שיש בו כמה בגידות במורשת המותג, אבל אולי יוכלו להתנחם בכך שלא רק שזה הסרט הכי טוב שנעשה בכיכובם של הצבים, אלא שזה גם אחד מסרטי האנימציה הכי כיפיים, מרגשים ועשויים מרהיב שראיתי מזה הרבה זמן. אמנם לי יותר קל לכתוב את זה כי אני עדיין לא מבין מה כולכם ראיתם ב"ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש", אבל גם בלי השוואות זה פשוט עובד נהדר.

אפילו בלי לספור את כמות הפעמים שפרצתי בצחוק רם, או למדוד את הבכי שלי בחלקים הראשונים שלו כשאנחנו מתאהבים בקלות בצבים וברצון שלהם להיות שייכים ואהובים, "טירוף המוטנטים" הוא הפיוז'ן הכי נהדר שיש בין סרטי אקשן לסרטי התבגרות. הדיבוב של ארבעת הצבים (אוכל להתייחס רק לגרסה האנגלית, שהיא מופלאה) מאפיין ייחודית כל אחד מהם מצוין, ויחד הדינמיקה של השחקנים המדבבים היא כמו של כוכבי סיטקום בעונה החמישית, כשהם כבר מכירים כל כך טוב את התזמון של רעהו שהכל מתקתק באופן מעורר השתאות. הסרט מציג גם כמה סצנות שקצת בוחנות את הגבולות של סרטי ילדים, אבל כמתבגר ניינטיז מבחינתי זה הכי נכון שאפשר. עדיין, אני לא יודע איך ילדים רכים בשנים יגיבו, אז קחו בחשבון.

את הצבים מדבבים מיקה אבי, שיימון בראון ג'וניור, ניקולס קאנטו וברדלי נון. אם מישהו מהשמות הזה אומר לכם משהו, אתם מעודכנים ממני. לי לא היה מושג מי הם, ולתחושתי אני לא לבד. כנראה כדי לחפות על זה, "טירוף המוטנטים" החליט להפציץ עם שחקנים פסיכיים לדמויות האחרות, אפילו שחלק מהם מצריכים רק נהמות במקרה הטוב. מאיה רודולף, באיזה שלושה תפקידים שהצלחתי לזהות, היא כנראה המדובבת הרשמית של חיינו בהתחשב ב"משפחת מיטשל", "לוקה" ו"פה גדול" (עליו זכתה במספר פרסי אמי) ובהחלט לא תשמעו אותי מתלונן על זה; ג'קי צ'אן הוא ספלינטר במה שהוא אולי התפקיד הכי טוב שלו שאני ראיתי; אייס קיוב הוא סופרפליי הנבל, ואתו ג'ון סנה, סת' רוגן כמובן, רוז ביירן (עוד שיתוף פעולה שלה עם רוגן אחרי "שכנים" ובמקביל לסדרה החדשה שלהם "אפלטוני"), פול פאקינג ראד, נטסיה דמיטריו, וג'יאנקרלו אספוסיטו מתהילת "שובר שורות" ו"סמוך על סול". אספוסיטו הוא המדען סטוקמן, דמות שאני רוצה להתעכב עליה רגע כי היא הכי בלבלה אותי. מצד אחד הוא איש בודד וכנראה לא נוראי שרק רוצה משפחה, אבל מאידך גם כזה שהעביר את רוב חייו בניסויים על בעלי חיים, אז לך תמות.

בשלב הזה של הטקסט אני אמור להתמקד בחלקים החלשים יותר בסרט, לאתר כמה בעיות בתסריט או באמירה שלו כדי לאזן ולתת תמונה יותר מורכבת על יצירה. ותמיד יש, זה לא שצריך לעבוד קשה במיוחד. אבל הפעם, עם "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" נראה לי שאוותר. לא כי זה סרט מושלם או משהו, אלא כי זה פשוט לא נראה הכרחי ספציפית כרגע. הסרט הזה הוא הצלחה מפתיעה ומשמחת, כזו שנתנה לי כל מה שהייתי צריך ממנה פלוס כמה דברים. וכל זה בשעה וחצי עם סוף סגור. קח את זה, ספיידרמן.