פסטיבל ירושלים 2023: "דניאל אויערבאך", "טעם התפוחים אדום", "בתי אהובתי", "אאוריקה", "מקום מבטחים" וסיכום

פסטיבל ירושלים מגיע לסיומו, וזהו המקום שלי להודות לצוות הפסטיבל והיח"צ, בדומה לחבריי ל"סריטה" ובאותה מידה של הכרת תודה והתלהבות, גם אם בפחות מילים. עבורי, סינמטק ירושלים הוא מקום שעיצב את טעמי הקולנועי ואת אישיותי ולכן יש לי קשר רגשי עמוק לפסטיבל, לשיבה למתחם הסינמטק ולרחובות הסמוכים, וזה קורה מדי שנה. זה הטקסט העשירי שלנו שמדווח מהפסטיבל, לא כולל פוסטים מקדימים, אחרי שבוע וחצי עמוס בסרטים, רבים מהם טובים וסביר שיככבו ברשימת סרטי השנה שלי. על חלקם לא כתבתי בגלל חוסר בזמן/גיבוש דעה/כאבי גב, כולם עיצבו גם הם את חווית הפסטיבל שלי. העושר התרבותי והמפגשים החברתיים פיצו על כך. בדומה לאור, עשיתי רשימת לטרבוקסד עם דירוג רופף של הסרטים הלועזיים בפסטיבל, שהיא גם הדרך שלי לפצות על כמות גדולה של סרטים ברמות איכות שונות שלא הספקתי לכתוב עליהם. המקום הראשון בתמונה לעיל. בפוסט זה אכתוב על עוד כמה סרטים, אבל קודם אתן את הדגש לסרטי התחרות הישראלית שטרם התייחסנו אליהם.

דומני כי מדובר בתחרות ישראלית שפיצלה את הקהל, המבקרים, וחבר השופטים. אולי יותר מאי פעם. להוציא את "חדר משלו" של מתן יאיר, המגובש והנגיש בעיניי, לא היה אף סרט שהיה קונצנזוס חיובי בקרב אנשים עמם דברתי. דווקא סרט זה לא זכה באף פרס מצד חבר השופטים, בדומה לעוד מספר סרטים שזכו לשבחים, בעוד "דניאל אויערבאך" זכה בארבעה פרסים כפי שפורט בפוסט של אורון. באופן מוזר, למרות שאני מבין למה כל סרט בתחרות מפצל באופן ספציפי, אני מצאתי דברים חיוביים לצד פגמים במידה כזו או אחרת בכולם. וזה לא המצב עם כל הסרטים הישראלים שראיתי לאחרונה, לרבות סרטים רבים בתחרות אופיר שאני לא מגיב אליהם בזמן שאני צופה בהם. להבנתי, מתוך ההיצע השנתי הכולל של הקולנוע המקומי השנה, התחרות הישראלית של הפסטיבל כן הציגה סרטים ראויים, גם אם היא לא אחת מן האיכותיות ביותר בשנים האחרונות. לכן אדווח כעת על שלושה סרטים עליהם טרם כתבנו מתוך התחרות, ותחילה הזוכה הגדול. לאחר מכן – עוד קצת דעות על סרטים מן המסגרת הבינלאומית.

דניאל אויערבאך

16 שנים עברו מאז זכה דוד וולך להצלחה עם סרטו הראשון, "חופשת קיץ", סרט שרוב הביקורות אהבו או אהבו מאוד, עסק בילד הגדל בחברה החרדית ותקף את אורח החיים והשקפת העולם. מאז וולך ביים עוד סרט קצר סוראיליסטי בשם "חמורים בארץ הקדוש" ועבד על סרטו הארוך השני, שמגיע כעת. זהו סרט על במאי קולנוע שעשה סרט מצליח ומאז עובד על סרטו השני. על מנת להדגיש את טשטוש הזהויות בין הבמאי לגיבור, במהלך הסרט אנו זוכים להצצה לתסריט הנכתב בידי דניאל אויערבאך וניתן לשים לב כי התסריטאי מתלבט האם לקרוא לדמות דניאל או דוד. הבמאי עצמו מגלם את דניאל אויערבאך בתקופה המרכזית בה מתרחשת העלילה. אויערבאך מצוי במצוקה כלכלית, אחרי יותר מעשור של כתיבת תסריט והתעקשות על דרכו הבלתי קונבנציונלית. חוץ מזה, הסרט חוזר לשתי תקופות קודמות בחיי הגיבור: אויערבאך כתלמיד ישיבה המפקפק בכל השקפת עולמו ומנסה למצוא דרך אלטרנטיבית וביטוי לרגשות המיניים שלו; אויערבאך כחוזר בשאלה צעיר שהוא גם קולנוען בתחילת דרכו בתל אביב.

בעוד רוב סרטי התחרות הישראלית (ורוב הסרטים הישראלים בכלל) מתאפיינים בתסריט הנצמד היטב להתפתחות נראטיבית שניתן להבין בצורה לינארית, כלומר למבני תסריט מקובלים, "דניאל אויערבאך" מציג תסריט שהוא במוצהר לא מגובש במבנה. הוא מתפרע בבניית הקשרים לינאריים, מתפרע גם בתוך כל סצנה. אמנם יש בו התקדמות מסוימת, אבל דומה כי היא מינורית. זוהי הווריאציה של דוד וולך על "שמונה וחצי", או אם תרצו, זהו ה"שניים וחצי" שלו (כמספר סרטי הבמאי). סרט על משבר הסרט השני המופרסם, אבל מזווית מעט שונה, זווית שכמעט מהללת את המשבר. החיים של אויערבאך הם כאוס, אבל הוא מאמץ את הכאוס והזה רואה אותו כדבר היחיד שאותנטי. מצד אחד זהו סרט על אמן במשבר, המתקשה לשרוד כלכלית בגלל שהוא לא מסיים את הסרט שלו, ומאידך לפרקים נדמה שעצם עשיית הסרט היא סוג של פשרה, שכן האמן עדיין לא מצא את דרך הביטוי הכנה בצורה מוחלטת אותה הוא מחפש. הוא כנראה נאלץ להתפשר, גם לו במעט, מול המפיק שלו (המגולם בידי אייל שיראי, מפיק הסרט), שתומך ביוצר אבל גם מצפה לראות משהו קונקרטי או מתקשר יותר.

דניאל אויערבאך עצבני. עצבני על הנוקשות הדתית שהוא מוצא לה הד גם בחיים החילוניים, עצבני על הקצנת הזהות היהודית שיש בה משהו לא אותנטי, משהו שמתעלם מאיפיונים אחרים של האנושיות. הוא כועס על כך בסדרה של מונולוגים, חלקם ניסיון לכתוב תסריט חלקם השתלטות על מה שיכול היה להיות דיאלוג. דומה כי הוא נע בתנועה הדומה לתלמיד ישיבה במהלך תפילה או למידה, ובדרכו הוא למעשה ממשיך להיות תלמיד ישיבה המתווכח על פירוש. אלא שהוא מתווכח על הפירוש שלו לצביעות של עולם הדת, הזהות היהודית, מדיניות ישראלית ודרך העשייה הקולנועית.

יש לו לא מעט טיעונים מגובשים, אך לצידם גם כאלו שהוא מתקשה לנסח או לבטא. דרך הביטוי שלו נטולת פילטרים והופכת בסופו של דבר למתקפה נגד בן השיח. כולל בעל הדירה לו הוא חייב כסף ונשים אחריהן הוא מחזר, כולל שתי בנות זוג לזוגיות קשוחה, עם אלמנטים סאדיסטיים קלים בהסכמה, אך לפרקים עם חציית גבול. גיבור הסרט הוא גם בן דמותו של הבמאי, אך גם אדם פגום שרוב בני האדם לא היו רוצים לבלות בחברתו. הסרט מודע לכך והוא מבקר את הגיבור/יוצר שלו. אבל הביקורת הנוקבת יותר היא על הצביעות האנושית, זו שגורמת לאנשים להתפשר על האמת שלהם ולראות את העולם בצורה שיש בה אלמנטים ורודים יותר.

לא פלא שהסרט זכה בתחרות הישראלית. זהו סרט של "לאהוב או לשנוא", כמעט שאין באמצע. סרט שמאוד יפצל את הקהל ואף כי לא קראתי עוד אף טקסט ביקורתי עליו, דומני כי גם האהדה הביקורתית כלפיו תהיה פחות מוחלטת, שכן זה סרט לא נעים לצפייה. לפחות עבורי, זה גם סרט שאחרי צפייה אחת קשה לראות בו רגעים של קולנוע מגובש עם מסר ברור כמו בסרט הקודם של הבמאי. במובנים רבים, זהו סרט אישי יותר ומסעיר יותר, סרט שהמגע המקורי של היוצר שלו חזק יותר מכל ההשפעות. סרט שלפרקים עבד עבורי היטב, בגלל קו התפר שבין רתיעה ממה שמוצג בו למשיכה למתרחש, דרך מעטה המגננה של המסך.

יחד עם זאת, כנראה שאני נמצא באמצע, זה שטענתי לפני רגע שאינו קיים. אמצע עם נטייה כרגע לצד החיובי. יש יותר מדי רגעים בהם הסרט לא נעים לצפייה, הוא מודע לכך שהוא הולך לאיבוד בתוך הספירלה של עצמו, אבל מודעות עצמית אינה תירוץ לכל דבר. מפתה לכתוב שזהו סרט של קולנוע מתפרץ ששובר את הכללים, אבל לפחות לתחושתי ההתפרצות היא בעיקר ברמת התסריט והדיאלוג ולא מספיק ברמת השימוש במבע הקולנועי. אולי צריך לתת לזה עוד זמן.

טעם התפוחים אדום

גם לזוכה בפרס סרט הביכורים זימנה תעשיית הקולנוע המתנה של פרק זמן לא קצר – עשור שלם חלף בין סרט הסטודנטים הנהדר של איהאב טרבייה, "הנשכחים", ועד לבכורה של סרטו הארוך בפסטיבל טורונטו 2022 והשבוע בפסטיבל ירושלים. טרבייה הוא דרוזי תושב רמת הגולן המזדהה כסורי, ולכן האופציה של הפקת הסרט בכסף ישראלי לא הייתה היחידה עבורו (בדומה לאמיר פרכדין, יוצר דרוזי נוסף מרמת הגולן שסרטו ייצג את פלסטין באוסקר ולא הוקרן בארץ). ניתן לראות בסרט את הניתוק בין הקהילה בגולן לבין ישראל, אבל זהו קודם כל סרט המבקר את הקהילה הדרוזית עצמה, בעיקר בכל הנוגע לתמיכה במשטר אסד במהלך מלחמת האזרחים שבזמנה מתרחש הסרט.

לביתו של שייח כאמל, מנהיג דתי מכפר הסמוך לגבול, מגיע אדם מבוגר הנרדף בידי הצבא של אסד וסובל מפצע ירי. זהו מוסטפא, אחיו של השייח שמצא את עצמו בצד הסורי של הגבול אחרי מלחמת ששת הימים, בניגוד למשפחתו. תחילה, כאמל מגרש את האח מביתו, אבל גם מחליט לטפל בו בעזרת בתו בעלת ההשכלה הרפואית, אך לא לפצעים כאלו. על השיבה של מוסטפא מנסה כאמל לשמור בסוד שכן סיוע למתנגדי אסד לא מתקבל טוב בכפר, החושש מגורל הקהילה הדרוזית בסוריה כולה לו תיפגם הברית עם באשר אל אסד.  עבור ותיקי הקהילה, יש גם מתיחות נוספת סביב השיבה שקשורה בסודות מן העבר. סודות שיכולים לטלטל את משפחתו של כאמל ועוד דמות מפתח בקהילה.

לצד התוכן הפוליטי סביב המלחמה, הסרט גם נוגע בריאליזם מאגי דרך האמונה הדרוזית ובאופן ספציפי בגלגול נשמות, שנוכח בסרט בצורה מוגזמת. החל מן הפתיחה בה ילד מכריז על עצמו כרוח של לוחם שערק מן הצבא הסורי אחרי שביצע פשעי מלחמה, ודרך מה שנראה כמבנה בו כל מוות מוביל להצלת חיים וכל לידה כרוכה במוות של אחר. הסרט בו זמנית מנכיח את האמונה ומבקר אותה, בסרט על קהילה שמתפוררת מבפנים בין מלחמה המתרחשת מעבר לגבול ובין מתיחות תמידית עם חיילים המצויים בקרבת הכפר.

טרבייה מתגלה בסרט פעם נוספת כבמאי המסוגל ליצור דימויים פיוטים יפיפיים, בעזרת הצילום של יניב לינטון והנוף של רמת הגולן. לצד זאת, התסריט של הסרט, בדומה לסרטים אחרים שנעשו בארץ, לא מצליח לאזן בין התקדמות מחושבת וסימבולית בעלילה לבין פיתוח דמויות, למרות צוות שחקנים מוכשר. התוצאה היא סרט מעט מוזר ולא אחיד, אבל מיוחד מאוד ברגעים בהם הוא עובד – ואלו הם בסופו של דבר הרוב.

בתי אהובתי

בתחרות שרובה הציג סרטים ראשונים או שניים של הבמאים שלהם, "בתי אהובתי" מייצג את אחד מן היוצרים הכי ותיקים שפועלים בארץ – איתן גרין. זהו סרטו הארוך השמיני אם לא טעיתי בספירה, כאשר כל הסרטים שלו שומרים על שפת קולנוע מחושבת וגיבורים הנעים בין קשיחות של קוד הסביבה בו הם חיים לעדינות ואהבה לבני משפחה. יחסי הורים וילדים הם נושא דומיננטי ברוב סרטיו של גרין, והכותרת מסגירה שזהו גם המצב בסרטו החדש, כאשר הפעם המוקד הוא אב המנסה להבין את בתו. בהקשר של המבט על נוף הקולנוע הישראלי, ניתן לראות בזה סרט על הדור הוותיק שמנסה להבין את הדור הצעיר, סוג של תמונת מראה של סרט הסטודנטים של גרין "נחום גליקסון – יומיים בארץ" שנעשה בסוף שנות השבעים ועסק באב ציוני המבקר בארץ ולא מבין את התפיסה הפוליטית של בנו. סרטו הנוכחי מציג גבר ישראלי יליד מרוקו שמבקר את בתו בצרפת ובסופו של דבר לא מבין את החיים שלה ושל בעלה, שהם אינם כפי שהוא תופס אותם.

ששון גבאי, נהדר כרגיל, מגלם את שמעון, אלמן שיוצא לביקור לא נדיר בפריז בה חיה בתו, אלמה (סיון לוי). הוא מבקר גם את חברו הוותיק ניסים (אלברט אילוז, גם הוא בתפקיד נהדר), יהודי מרוקאי החי בצרפת עם משפחתו. הסיבה לביקור היא מצבו הרפואי של ניסים, אבל במהרה מתברר כי הוא לא מצדיק ביקור חירום. בכל מקרה שמעון מודאג יותר ממצבה המשפחתי של בתו. לאלמה ובעלה נולד לא מכבר תינוק, אבל הוא חש שמשהו שאינו כשורה ומחליט לעקוב אחר בעלה, במה שנראה כמו גרסה צנועה לסרט מתח של היצ'קוק. או קרוב יותר לשברול כי העלילה מצויה בבירה הצרפתית. חלק זה של הסרט הוא סוג של מותחן מסוגנן שבכוונה מצחיק יותר ממותח, ונועד נבנות בהדרגה את דמותו של הגיבור.

החלק הבעייתי ביותר בסרט קשור לדמויות של הדור הצעיר בו. בעיקר דמותה של אלמה, שהמניעים שלה, בעיקר אחרי תפנית שמגיעה בשלב מוקדם, לא מנומקים בצורה אמינה. בהחלט ניתן לראות בכך מודעות עצמית: הסרט עוסק בדור המבוגר שלא ממש מבין את הדור הצעיר ולכן הדמויות הצעירות נותרות מעט פלקטיות לעומת הדור המבוגר. פעמיים במהלך הסרט המבוגרים אומרים כי הם כבר ראו ושמעו דברים ולכן לא צריך לחסוך מהם תיאורים, למשל מיניים, אבל דומה כי הסרט נותר מעט שטחי בתיאור של התאהבות ומיניות. זאת בניגוד לעושר שיש בו בתיאור הרגשות המורכבים של אב כלפי בתו.

למעשה, ניתן לראות בכך וריאציה מעניינת על הקולנוע הקלאסי. זה מתבטא בכך שהסרט מציג אישה רק דרך המבט הגברי, אך בסרט זה מדובר במבט של הורה ולא במבט החושק בה. בסופו של דבר, האהבה והתמיכה נותרת איתנה בכותרת הסרט, אהבה חסרת תנאים המקבלת גם מעשים של הבת שייתכן וייראו פסולים מוסרית מן הצד. אבל אהבת האב לבתו היא אהבה ללא תנאים, בעיקר בגלל שהיא קיימת לצד חוסר היכולת להבין באמת.

אאוריקה
Eureka

ליסנדרו אלונסו הוא אחד מן השמות היותר גדולים בקולנוע האמונתי וגם אחד מן הבמאים הפחות נגישים, אם כי רבים מסרטיו הוקרנו כבר בפסטיבל ירושלים. הקולנוע של אלונסו לרוב משלב בין תיאור איטי של פעולות, מסירה חלקית של הנראטיב שלא בהכרח כולל התחלה ו/או סיום, ביקורת פוליטית על פערי מעמדות, ורוחניות הנובעת מן הפעולה. בסרטו החדש, הראשון מאז "חאוחה" לפני תשע שנים ובו שיתף פעולה לראשונה עם הכוכב ויגו מורטנסן, הבמאי מתנשא גם בסגנונות אחרים. האתגר נותר זהה: יש לסרט שלושה חלקים מובחנים, כל אחד מהם מתרחש בתקופה אחרת ובקצב אחר. לכאורה אין קשר בניהם, מלבד נושאי, וגם שני רגעי המעבר בין החלקים מנומקים. המעבר בין החלק השני לשלישי כולל רגע קסום של מטמורפוזה, ומתחרה על תואר הסצנה הכי טובה של הפסטיבל. כלומר, בעולם בו אין את סיקוונס ארוחת ערב של "על עשבים יבשים".

המפתח לקשר המתקיים בין כל חלקי ורכיבי הסרט נמצא בדקות הפתיחה: יליד אמריקאי מבצע טקס רוחני. לקשר בין התושבים המקוריים של כל יבשת אמריקה לארץ לבין התפיסה הרוחנית שלה מול הנוכחות של האדם הלבן בסביבה, יש משמעות בכל החלקים של הסרט. אם כי לצד הדיון בתרבות רוחנית מופשטת הקשורה לטבע ולדברים שלא ניתן להסביר בצורה רציונלית מול כללי החברה המערבית, נושא בולט החוזר בכל הסיפורים הוא אלימות. הסרט הראשון הוא מערבון בשחור-לבן עם ויגו מורטנסן. מערבון המקצין את האיקונוגרפיה של הז'אנר ואת השימוש באלימות – אמנם בשחור-לבן, אבל קרוב באופי שלו למערבוני ספגטי.

ברגע שהעלילה מתבהרת ומתקרבת לשיא, אנו זונחים את גיבור המערבון ועוברים לדרום דקוטה של ימינו, לדירה באזור שהוא שמורה של ילידים אמריקאים. את הדירה חולקות שתי נשים ורוב הזמן הסרט עוקב אחר הראשונה, שוטרת ברכב סיור בשמורה בלילה קר במיוחד. היא נקראת לכמה מקרים וגם נתקלת בשני מקרים שונים על הדרך. האישה השנייה היא מאמנת כדורסל שהסיפור שלה נמסר ברמיזות, כולל האפשרות שתצא לטיול יוצא דופן. על מנת לעשות זאת היא נעזרת בסבא שלה, שקשור למורשת של השבט, והמסע לחלק השלישי עוצר באתר תרבותי מאוד ספציפי בדרום דקוטה. המדינה מפורסמת בזכות הר ראשמור בו חצובים הפנים של נשיאי ארה"ב, אבל הסרט מבקר באתר המחאה בו הפנים של "קרייזי הורס", מנהיג הילידים באזור במאבק מול האדם הלבן, נחצבים גם הם על הר.

החלק השלישי הוא הקרוב ביותר באופי שלו לסרטים הקודמים של אלונסו. המרחב כעת הוא יערות הגשם בברזיל ועל פניו, הזמן הוא שנת 1974. אם כי קודם לכן נאמר שרק המרחב קיים והזמן הוא המצאה אנושית. תחילה אנו רואים שבט מקומי, שאמנם בא במגע עם האדם הלבן, אבל שומר על אורח החיים המסורתי. כולל דיון פומבי יומי בחלומות, מה שמייצר מתח רומנטי בין שני צעירים המאוהבים באותה נערה. משם, אחד מהם יוצא למסע ועובד בחיפוש אחר זהב, כאשר הסרט מדגיש את הפן הפיזי של העבודה אך העלילה הדרמטית נמשכת וכוללת סיכונים נוספים בדרך לדימוי היוצר מטמורפוזה נוספת, כזו הלוכדת יחד את כל כללי העלילה.

הזמן הוא אכן מונח שלא ניתן להוכיח את קיומו, אבל אלונסו לא רק קופץ בין הזמנים – הוא נותן לקהל מודעות למשך הפעולה ולקצבים שונים בהם הקולנוע עובד, ולדרכים בהן ניתן לייצר מתח גם במה שנראה כמקום בו העלילה נרגעת. יש בסרט הרבה תעלומות קטנות ושאולות לגבי גורל דמויות שאין דרך לפתור, אבל בדרכו הוא כולל קשר בלית ניתן לפירוק בין בני אדם בתקופות שונות, למרות האגרסיביות שלהם, כמו גם קשר בין האדם לבין מקום, מינים אחרים של חיות (הסרט הזה מנצח בקרב הצפוף על תואר הציפור המצטיינת בפסטיבל) וכל עצם דומם. זה אולי אחד מן הסרטים היותר נגישים של הבמאי ועדיין אחד מן הסרטים הכי מאתגרים של השנה, אבל שווה להישאב לקולנוע הזה. גם אם הוא מונע מן הקהל הסברים שעבור במאים אחרים הם בסיסיים.

מקום מבטחים
Safe Place

המשחק החביב בפסטיבל הוא זיהוי שוטים מסרטון הטריילר של הפסטיבל, המוקרן לפני כל סרט ועורך כמיטב המסורת בין סרטים רבים המוקרנים בו. השנה, דומני כי מדובר בקבוצה קטנה יחסית של סרטים שרובם הביאו לטריילר הרבה יותר משוט בודד. הטריילר נבנה סביב שתי נקודות שיא בעיניי: הראשון הוא נאום מתוך "אנטומיה של נפילה" (השבחים להם הסרט זוכה מוצדקים), והשני הוא הרגע בו המוזיקה המלווה את הטריילר פוסקת לטובת רעש הרקע בקטע בו אדם מנסה לשבור דלת בניין על ידי ריצה לתוכה.

האדם המופיע בשוט הוא יוראי לרוטיץ', במאי הסרט "מקום מבטחים" וגם השחקן הראשי בו. הסצנה הזו פותחת את הסרט ומהווה תמהיל מדויק של תחושת הלחץ הנוכחות לכל אורכו, סביב סיטואציה דרמטית אחת: גיבור המבין כי אחיו ניסה להתאבד. בסצנה הראשונה הוא מנסה להציל אותו; בהמשך הסרט, הוא מנסה למנוע ממנו לנסות להתאבד פעם נוספת, כאשר הוא נעזר גם באמא של שניהם ובמידה פחות גדולה גם בכוחות המשטרה בקרואטיה, ובאנשי צוות בשני בתי חולים בזאגרב ובספליט.

הסרט לא מרבה להפחית את הלחץ או להאט את הקצב, אך כאשר הוא עושה זאת בשיחה בין שני האחים ברגע מוקדם, מתברר כי השיחה הופכת להיות שיחה בין הבמאי לבין אחיו האמתי. הם משוחחים על עצם עשיית הסרט והסיבות לעשייתו, מהלך שגם חושף לקהל בשלב מוקדם כי המאמצים להציל את האח כשלו. הדבר לא פוגם במתח הנבנה בסרט, שנראה כמו מכתב זעם המכוון גם נגד רשלנות רפואית וטיפול לא קשוב, גם נגד דיכאון וגם נגד חוסר היכולת של העולם להושיע. אבל לצד הזעם, הסרט הוא גם מכתב אהבה לאח, בכל רגע נתון. הסרט זכה בפרס סרט הביכורים הבינלאומי בפסטיבל ומבין כל החלטות צוותי השיפוט השונים, זאת ההחלטה שנראית הכי קרובה להחלטה שהייתי מקבל בעצמי.

עד כאן פסטיבל הקולנוע של ירושלים 2023. אני מקווה להרחיב שוב על חלק מן הסרטים עליהם כתבנו, או לא כתבנו, עאשר יגיעו להקרנות בהמשך השנה. בין אם מדובר הקרנות מסחריות ובין אם מדובר בהקרנות בודדות בסינמטקים.