אימת החודש – מאי 2023: "רנפילד", "מגרש השדים בשירות האפיפיור", "להעיר את השד"

די במקרה דורדסה מהדורה מיוחדת של אימת החודש הפעם, כזו שמורכבת אך ורק מסרטים שיצאו לקולנוע לאחרונה. בדרך כלל רוב הסרטים שמגיעים לאימת החודש הם כאלו שנמצאו בכל מיני פינות רחוקות מהקהל הרחב, אבל לקראת חודש מאי עשיתי השלמות של כל מה שפספסתי באולמות לקראת הגעתם למסך הקטן. אז אמנם אחד מהם הוא יותר פלירטוט עם עולמות האימה מאשר מופע הפחדות במתכונת קלאסית, אבל זה מספיק בשבילנו לכלול אותו.

חודש מאי בסריטה הוקדש כמעט כולו לדוקאביב, אז תחום האימה קצת נזנח, אבל בכל זאת הכנסתי משהו דרך הדלת האחורית. זה קורה בדירוג 100 ההתעלמויות הגדולות של האוסקר שהתחלתי, שם אני מתלונן באריכות על כל הפעמים שהאקדמיה פספסה בגדול, וכמובן שכמה סרטי אימה מככבים שם. בינתיים התפרסמו שני חלקים, אז תבדקו את זה בהזדמנות.

וכעת לשלושה מסרטי הז'אנר הגדולים של השנה, כולם, כך יצא, על טהרת העל-טבעי, ערפדים ודיבוקים. אז מי מהם ראוי, מי מהם הפתיע, ומי אכזב, בואו נגלה.

"רנפילד" – Renfield

על אף שהוא סרט על אחד ממטילי האימה הגדולים ביותר של התרבות האנושית, היה ברור כבר מהפוסטר והטריילר שהסרט החדש, שביים כריס מקיי, לא בא להפחיד אותנו. "רנפילד" הולך לכיווני האקשן, הקומדיה והקאמפ, כמו שעשו כמה סרטים ערפדים לפניו. דוגמאות שקופצות לראש הן "משמרת יום" שעלה בשנה שעברה לנטפליקס ו"ממזרים מוצצי דם" שאני לא בטוח כמה ראו. "רנפילד" טוב יותר מהם, בעיקר בזכות הנשק הסודי שלו. טוב, בעצם לא בטוח שסודי, הוא מרוח על כל הפוסטר – ניקולס קייג' כדרקולה, האחד והיחיד.

ר.מ. רנפילד, שעליו נקרא הסרט החדש, הוא דמות מספרו של בראם סטוקר, "דרקולה", על הרוזן הטרנסילבני שכורת ברית עם כוחות האופל והופך למפלצת רומנטית במיוחד שניזונה מדם אנושי. רנפילד הוא המתווך שנשלח לטירה הטרנסילבנית לפני ג'ונתן הארקר, והרוזן שהביאו לטובת השלמת קניית נדל"ן בלונדון, הופך אותו למין מרגל, תא רדום ומחורפן, באנגליה. המורשת הקולנועית של רנפילד האומלל מתחילה כבר בגרסה הקלאסית של טוד בראונינג מ-1931 שנפתחת אתו, שם מגלם אותו דווייט פריי. אם אתם רוצים איזו אנקדוטה למורשת שלו, שילוב בין דווייט והדמות שלו – "דווייט רנפילד" – הוא השם של הערפד הקטלני שברא סטיבן קינג ב"מעופף הלילה".
בטייק המפואר על הספר שביים קופולה ב-1992, את ריינפלד אנחנו פוגשים כשהוא כבר מאושפז במוסד סגור, ואותו משחק באופן בלתי נשכח הזמר טום ווייטס.
בגלגול החדש, את רנפילד מגלם ניקולס הולט, כנראה המקרה הכי בולט מהשנים האחרונות של מישהו שהתחיל כשחקן-ילד ולא רק שהמשיך לקריירה מצוינת בבגרותו, אלא גם הלך והשתבח, משיל את החמידות של תחילת הקריירה שלו ("רווק פלוס ילד") לטובת חתיכות-על ומגוון תפקידים מרשים. הולט נמצא כרגע בכל מקום, בין אם בקולנוע ("המועדפת", "התפריט") או בטלוויזיה ("קתרינה"). אוסקר הוא רק עניין של זמן. אמנם לא על הסרט הזה, כמובן, אבל זה יקרה.
בהקשר של "רנפילד", הנוכחות של הולט מייצרת שני לינקים. הראשונה היא שהולט כבר נלקח לסרט בו הוא מגלם מפלצת קולנועית ונותן לה טוויסט רומנטי ומקסים, כאשר גילם זומבי ב"למות עליה" לפני עשור, וגם כבר שיחק לצדו של ניקולס קייג' ב"החזאי" ב-2005.

על פי תסריט של רוברט קירקמן ("המתים המהלכים") וריאן רידלי ("קומיוניטי"), "רנפילד" מתרחש בניו אורלינס של ימינו, לשם התגלגל דרקולה לאחר שכל כך הרבה ניסו להרוג אותו ונכשלו. הוא מתחבא באחד המבנים עד שיצבור כוח מחדש, ובינתיים שולח את השולייה שלו מזה מאות שנים, רנפילד, להביא לו ארוחות. העניין הוא שרנפילד כבר מתחיל להתעייף מהסיפור הזה, וגם המצפון קצת מציק לו. באיזשהו שלב הוא חובר לשוטרת שמנסה להפיל את קרטל הסמים הגדול של העיר, ומחליט לנסות חיים חדשים. כמובן שהבוס שלו יהיה פחות בעניין.

זה סרט מאוד לא אחיד, אפשר לומר בביטחון. הסיפור די מטופש, ונראה שיש בו שתי עלילות שהורכבו יחד באופן מאוד מסורבל – השוטרת הצעירה שרוצה נקמה על אביה בגילומה של אקוואפינה, והסמי-ערפד בן מאות השנים שרוצה לברוח מדרקולה ואולי למצוא חיבור אנושי. עם זאת, בואו נגיד שתסריט ומורכבות עלילתית לא בדיוק מה שמעניין את "רנפילד". כקומדיה בעיני הוא עובד אחלה, אבל זה בעיקר בגלל השם הגדול של הסרט, ניקולס קייג'. הוא פשוט אדיר פה. זו אמנם הופעת משנה, אבל כל פעם שהוא בפריים מדובר בחגיגה. נראה גם שהוא נהנה, אז בכלל כולם מרוויחים. אפילו שזה סרט שבו עוקרים למישהו את היד ואז משפדים אותו איתה, קייג' לבדו שווה את הצפייה.
"רנפילד" מוגזם באלימות שלו, שפועלת על צחוק הרבה יותר מגרימת זעזוע, וזה יתרון גדול שכל השחקנים יודעים באיזה סוג של סרט הם ומשדרגים את התסריט הבקושי-קיים. אותי הוא בהחלט הצליח להצחיק כמה פעמים. יש גם קטע חביב בהתחלה שבו הולט וקייג' מושתלים לתוך פוטג' מ"דרקולה" של 1931 וזה חמוד ממש, אז כדאי לתת לו הזדמנות כשיוצא.

"מגרש השדים בשירות האפיפיור" – The Pope’s Exorcist

ואם כבר סרטים חדשים שמשלבים את עצמם במורשת קולנועית של עשרות שנים…
ב-2018, כ-45 שנה לאחר שקבע רף חדש לסרטי האימה עם להיט עצום ומשפיע שאפילו היה מועמד לאוסקר, חזר הבמאי וויליאם פרידקין לעולם גירוש השדים, אבל במתכונת תיעודית. זה קרה עם "השטן והכומר אמורת'" ובו פרידקין עקב אחר מגרש שדים אמיתי מטעם הכנסייה, שבעצמו היה מעריץ של "מגרש השדים". כתבתי עליו באימת החודש.
והנה הכומר אמורת' חוזר לקולנוע, אבל בגרסה בדיונית שכביכול מבוססת על אירועים אמיתיים (ברור), ובגילומו של ראסל קרואו. האמת היא שיחד עם ניקולס קייג' מהסרט הראשון בפוסט, זו כנראה אימת החודש הראשונה עם שני זוכי אוסקר. איזו תקופה לחיות בה. בכל מקרה, "מגרש השדים בשירות האפיפיור" מתרחש בספרד של שלהי שנות השמונים, לשם מגיעה ג'וליה האמריקאית עם שני ילדיה, לאחר שבעלה מת בתאונה נוראית והוריש לה מנזר עתיק. דברים שקורים מדי פעם, אין צורך להרים גבה. ג'וליה מתכוונת לגור שם עד סוף השיפוצים, ולאחר מכן למכור את המקום המרשים ולחזור לאמריקה לטובת חיים חדשים. למרבה הצער, העבודות במקום משחררות משהו ממעמקי האדמה, וילדה הקטן של ג'וליה מתחיל להציג מיני התנהגויות מלחיצות למדי, שאולי היו מוכרות לנוכחים אם הם היו רואים את הלהיט שיצא ב-1973. כנראה שהם לא הלכו לקולנוע הרבה או שמעו על הסרט הכי מדובר של התקופה.
הרוח שנתפסה על הילד מבקשת באופן ספציפי את הכומר אמורת', שבשלב הזה נמצא תחת חקירה של הוותיקן לגבי גירושי השדים שלו. אמורת' נשלח לספרד, שם מתלווה אליו כומר מקומי, צעיר ונאה למדי, והם מתחילים בחקירה לבדוק מה הסיפור. אנשים יתעופפו באוויר ויתרסקו לתוך רהיטים בתוך כמה דקות.

על אף שהסרט הזה הצליח למדי בקופות, לא הגעתי אליו עם ציפיות בשמיים. סרטי גירושי שדים די משעממים אותי, וגם קשה מאוד לסמוך על סרט בכיכובו של קרואו בימינו אנו. ואכן, ההתחלה שלו לא הבטיחה רבות. סיקוונס הפתיחה די מגוחך, ולאחר מכן נראה שאנחנו הולכים צעד אחרי צעד בתלמים הכי חרושים של תת הז'אנר הזה. היה גם משהו מאוד לא משכנע בילד הקטן והרדוף, אולי בגלל הסאונד, אולי בגלל ההופעה של פיטר דסוזה-פיוני. משהו שם לא ישב טוב.
אבל לאט לאט, לקראת סוף המערכה השנייה, משהו השתנה. הסרט פתאום קיבל כיוון של סרט חקירה יותר מאשר גירוש שדים, האפקטים נראו מצוין, היה בו אפילו הומור דק שעבד טוב, ובעיקר, ראסל קרואו ממש החזיק את הסרט. האמת היא שהוא קיבל משימה לא פשוטה. מצד אחד זה סרט רוחות לא מאוד מתוחכם, כזה שקשה לקחת ברצינות, אבל בתפקיד הראשי הוא חייב לשמור על איזון מאוד חמקמק כדי שזה לא יהפוך למגוחך. זו לא הופעת אוסקר בשום אופן, אבל היה מאוד מרשים לראות את קרואו משקיע, אבל במקביל מתרחק ממקומות של פאתוס שהיו מחסלות את הסרט הזה.
גם שאר הקאסט מסביבו טוב מאוד. לתפקיד ג'וליה לוהקה אלכס אסו, אחת ממלכות האימה הנהדרות של השנים האחרונות, מ"עיניים נוצצות" ועד הופעותיה בסדרות הנטפליקס של מייק פלאנגן. גם דניאל זוואטו (כנראה הגרסה הספרדית של דניאל ברוהל) מוצלח ככומר הצעיר, וכדי לשמח את עכברי הסינמטקים הביאו את ג'אנגו בכבודו ובעצמו, פרנקו נרו, לתפקיד האפיפיור,לא פחות.

על פי חלקיו האחרונים, נראה שהיה פה רצון לפתוח מותג. פתאום זה מרגיש כאילו אנחנו ב"גברים בשחור" או משהו בסגנון. על אף שהסרט כן עשה כסף אני לא בטוח אם זה באמת יקרה, אבל להפתעתי המוחלטת, אני סוג של בעד. הייתי שמח לראות את קרואו ממשיך את עלילות אמורת', ואם תהיה בבאים השקעה טכנית כמו ב"מגרש השדים בשירות האפיפיור" זה לגמרי יהיה שווה את הצפייה. אני כמובן מניח בצד את הטראומה הקודמת בה קרואו ניסה להיות חלק ממותג אימה – "המומיה" עם טום קרוז, פאדיחה הוליוודית שעוד ייכתבו עליה ספרים. בשונה מהכישלון ההוא, אמנם "מגרש השדים בשירות האפיפיור" הוא לא שום דבר שאתם חייבים לראות, אבל זה מסוג הסרטים שיצאו הרבה יותר טובים ממה שהייתה להם זכות להיות.

"להעיר את השד" – Evil Dead Rise

מאוד קשה לדעת את זה דרך ההפצה הישראלית – ואולי בכלל לא כל כך צריך – אבל "להעיר את השד" הוא סרט רביעי במותג שכולל אפילו סדרת טלוויזיה. מדובר ב"מוות אכזרי" (Evil Dead), שהתחיל ב-1981 כסרט ספלאטר עצמאי של סם ריימי, קיבל סרט המשך שהיה מין חצי רימייק בשנת 1987 והפך לקאלט מוחלט ולאחד מסרטי האימה המשפיעים של התקופה (במשאל הופעות האימה הגדולות שעשיתי בשיתוף עם מבקרי ישראל, ברוס קמפבל נכנס בזכותו למקום ה-13). הוא המשיך לסיקוול נוסף ב-1992 שמוכר יותר כ"צבא החושך", זכה לרימייק מצוין ב-2013 שם לראשונה לא היה זה ריימי שביים, וב-2015 קיבלנו סדרת טלוויזיה קצרת חיים אך מהנה למדי.
אבל האמת היא שלטוב ולרע, אתם לא צריכים לדעת שום דבר מזה לקראת הסרט החדש.

את "להעיר את השד" כתב וביים לי קרונין, שכנראה קיבל את הגיג הזה בזכות עבודת הביכורים שלו, סרט אימה מפתיע מ-2019, "הבור באדמה". לא בטוח אם הרבה אנשים ראו את היציאה האירית המשובחת הזו, אבל מי שכן הבין שיש פה במאי ששווה לעקוב אחריו.
אני לא לגמרי בטוח אם וורנר וניו ליין סינמה פנו אל קרונין בבקשה להרים סרט נוסף בסדרה, או שקרונין כתב איזושהי הצעה על סרט רוחות, והאולפנים הבינו שיהיה יותר קל לעשות את זה אם יהפכו את זה לחלק ממותג קיים. זה קורה לא מעט בהוליווד, כמו עם ההמשכים ל"מת לחיות" ו"המסור" – רעיון מקורי שכדי למקסם רווחים וללכת על בטוח עוצב להיות סרט המשך.
הסיבה שהמחשבה הזו חצתה לי את הראש היא מכיוון שאפילו בניתוק מהדיבור על מעלותיו ופגמיו של הסרט, "להעיר את השד" לא מרגיש כמו משהו אורגני ל"מוות אכזרי". גם אם יש הבדלים רבים בין שני סרטי ריימי הראשונים והרימייק של פדה אלוורז (את "צבא החושך" אני שם בצד רגע), דבר אחד מאפיין אותם: בין אם בהומור ובין אם בזוועות, הם הולכים עד הסוף. קיצוניות היא המאפיין, בעיני, הכי משמעותי של הסרטים האלו, וזה החדש כאילו נבהל מעצמו ועוצר רגע לפני הקצה בכל פעם. כמו הרימייק מ-2012, גם קרונין בחר לוותר על הקומדיה, שזה לגמרי לגיטימי, אבל אם אין בו טירוף אמיתי, זה באמת סתם עוד סרט רוחות.

האמת היא שסיקוונס הפתיחה הוא היחיד שמרגיש כמו משהו שנולד מתוך מורשת "מוות אכזרי", ולזה יש אספקט טוב ואספקט שלילי. הטוב הוא שהדקות הראשונות של "להעיר את השד", המתרחשות בבקתת יער מבודדת, פשוט מדהימות. אולי הכניסה הכי מעולה לתוך סרט ב-2023 עד כה. היא עשויה מעולה טכנית, יש בה אימג'ים מחרידים, והיא אפילו מפחידה. כשכותרות הסרט עולות מעל הרכס, חשבתי שזה יהיה סרט האימה הכי טוב של השנה.
השלילי הוא ששום דבר שקורה לאחר מכן לא מדגדג אפילו את הפתיחה הזו. זה בהחלט לא רע או משעמם, פשוט די רגיל. הפרולוג של "להעיר את השד" הוא הבטחה עצומה שלא מתממשת, ובכל פעם שנזכרים בה לא רק שזה מוריד את רמת העניין במה שקורה, אלא זה גם אפילו קצת מרגיז. בדיעבד זה מרגיש כאילו בכוח הדביקו סיקוונס מעולמות "מוות אכזרי" כדי לתרץ באופן מלאכותי את הקשר של המותג על משפחה שתקועה בבניין מתפורר בזמן שדיבוק רצחני מנסה לחסל אותם. באמת שהיה לי יותר קל לקבל אותו כחלק שלישי מ"שהשטן ייקח אותך" המלזים מאשר השושלת של סם ריימי, על אף שכל כמה דקות זורקים לנו רפרנסים ל"מוות אכזרי", בין אם מסורים חשמליים או מכונית מאוד ספציפיות.

מה שכן ממקם את "להעיר את השד" בצד הטוב של סקאלת סרטי האימה לאחרונה, אלו כתיבת הדמויות והשחקנים שמגלמים אותם. אז כמובן שאין פה פייט לנואה באומבך או ניקול הולופסנר, אבל קרונין ברא דמויות שמאוד קל לאהוב ולהיות בעדן, והשחקנים עושים עבודה טובה. אני לא זיהיתי אף אחד מהפרצופים, אבל מקווה מאוד שניתקל בהם בעתיד. אלו הן לילי סאליבן, מורגן דיויס (תמיד משמח לראות שחקן טרנס בתפקיד שאיננו בהכרח מתייחס למגדר), גבריאל אקולס ונל פישר הפעוטה, אבל הכי הרבה תשואות מגיעות לאליסה סאת'רלנד בתפקיד האמא. התפקיד הזה מצריך ממנה המון דברים שבאמת לא קל לבצע.
מבין כל הסרטים הנושאים את השם Evil Dead, זהו כנראה החלש ביותר מכולם, אבל זה לא בהכרח מבטל אותו. סתם היה הרבה יותר טוב אם לא היה נתלה על האילן הגבוה והמופרע של ריימי מלכתחילה.

זהו להפעם. נתראה ביוני, ובינתיים אתם מוזמנים ללחוץ על התגית אימת החודש בשביל כל הפרקים עד כה, או לעשות לעצמכם חיים קלים יותר ולקרוא את המצעד שעשיתי לחגיגת יום ההולדת העשירי של הפינה.