אימת החודש – אפריל 2023: "התופעות", "דם", "מחוץ למים", "פו הדוב: דם ודבש"

מקווה שהספקתם והספקתן להתאושש מחגיגת העשור של אימת החודש שהתרחשה בחודש שעבר, עם מצעד 50 הסרטים הטובים ביותר שהופיעו בפינה מאז היווסדה (בשני חלקים). אם עדיין לא, יש לי חדשות משמחות מאוד: בגלל שהוא לקח את המקום הראשון, בגלל שהוא חוגג בדיוק עשר שנים (ממש כמו אימת החודש, כשחושבים על זה), ובגלל שהבמאי שלו חוזר אחרי שתיקה של עשור לפסטיבל קאן עם סרט חדש (שהולך לעשות לנו הרבה מאוד כאבי ראש) – החלטתי להרים הקרנה של "מתחת לעור" בסינמטק חולון.
מי שבמקרה פספס את הפלא הזה על המסך הגדול, או רוצה לטבוע שוב בתוך הריק הזיפתי ההוא, הנה ההזדמנות. זה יקרה ב-11 למאי, יום חמישי, בשעה 20:30, ויש אפילו קוד הנחה לקוראי אימת החודש. כשאתם מזמינים כרטיס באתר, לאחר בחירת המושב, הקלידו ברובריקת הקוד HOTM וזה יקנה לכם כרטיס ב-25 ש"ח. ראו עצמכם מוזמנים ועצמכן מוזמנות.

וכעת אנחנו פותחים עשור חדש עם ארבעה סרטים שנחשפו לעולם בחודשים האחרונים, מביניהם אחד הוקרן בבתי הקולנוע ואחד נמצא בנטפליקס. האם הם שווים את הזמן שלכם, תגלו בעוד רגע.
בינתיים אזכיר שבאולמות מתרוצצים כמה סרטי אימה מדוברים אחרים, אותם טרם הספקתי לבדוק אבל זה בטח יתוקן בחודשים הקרובים. הראשון הוא קומדיית האימה "רנפילד" שהופכת את ניקולס קייג' לדרקולה, השני הוא התקן נוסף במותג המסועף של "Evil Dead", בשם "להעיר את השד" שעושה חיל בקופות ארה"ב בינתיים, והשלישי הוא "מגרש השדים בשירות האפיפיור" עם ראסל קרואו. אדווח בהזדמנות הראשונה.
כמובן שאי אפשר להתעלם גם מסרטו החדש של מי שהפך לאחד מהבולטים ביוצרי האימה העכשוויים, ארי אסטר. האיש מאחורי "תורשתי" ו"מידסומר", שזכו לאהבה חסרת תנאים בסריטה. יצירתו השלישית היא לא לגמרי סרט אימה, למעשה קשה לקטלג אותה באיזשהו ז'אנר, ובוודאי כבר יצא לכם להסתקרן ממנה, אם לא לצפות בה. מדובר כמובן ב"בו מפחד", שבשונה מסרטיו הקודמים של אסטר, לפחות אצלנו התקבל באופן מעט יותר מסויג. עופר הרחיב עליו בטקסט משלו, בזמן שאני יכול לספר לכם שאני חושב שזה סרט איום ונורא, והאמת היא שאין לי מושג איך מצאתי את הכוחות להישאר באולם עד שהסתיים. השתעממתי ממנו ברמות שקירבו אותי אל קצה השפיות. כן, גם אני הופתעתי מזה.

נניח את כל אלו בצד ונישיר מבט אל סרטי אימת החודש של מאי, שם יש כמה הפתעות משמחות, וסרט אחד לפחות שמתחרה על תואר הסרט הגרוע ביותר של העשור.

"התופעות" – Phenomena

עמדתי על סרטי האימה שעולים בנטפליקס הוצגה מספר פעמים בתולדות אימת החודש. כמובן שאין לי היכולות או הזמן לצפות בכולם, אפילו לא ברובם, אבל אלו שכן ראיתי לרוב התגלו כלא שווים אפילו את תנועת ההקלקה על השלט. ובכל זאת, אני ממשיך לתת הזדמנויות פה ושם, כי סטטיסטית משהו חייב להיות בסדר מדי פעם, וגם, נו, זה זמין. מקסימום נעצור.
וכך, ביום לא פשוט של צינון רשע ואכזר, כאשר אני מוטל על הספה ומבקש את נפשי למות, הייתי במצב זומבי כל כך קיצוני שפשוט לחצתי על סרט אימה חדש שעלה בנטפליקס, מבלי לדעת עליו דבר. רק רציתי לבהות במשהו שישכיח ממני את מצוקות הגוף האנושי בימי שפעת. כתוביות הפתיחה הסגירו שמדובר בסרט ספרדי, ושכנראה מדובר על משהו בטריטוריית העל טבעי. זרמתי. באמת שלא היה לי כוח לעשות שום דבר אחר.

"התופעות", סרטו של קרלוס ת'רון, מתרחש בשלהי שנות התשעים, והוא מתחיל צ'יזי פצצות. לא לגמרי ברור מה התקציב שלו, אבל יש בו משהו מאוד מלאכותי ומצועצע כשאנחנו נחשפים לקבוצה שמורכבת מכומר ושלוש נשים בשנות החמישים לחייהן, שכבר כמה עשורים פועלים יחד לחקירת פעילויות על טבעיות וגירוש שדים. פעם הם היו צוות מנצח, אבל עכשיו זה כבר לא כזה פשוט כשלחלקן יש נכדים, שאיפה לחיות חיים נורמטיביים, או סתם מטעני עבר. הכומר, האב פילון, מחליט ללכת לבדוק בגפו פעילות משונה בחנות ענתיקות הנמצאת בבניין שבו התבצע רצח, ומותקף שם על ידי כוח מסתורי. בזמן שהוא מאושפז, מחליטות המלאכיות של פילון לפענח את הנושא בעצמן, ולנסות להבין האם באמת רוח רעה חוטפת שם נשמות או שלהכול יש הסבר מאוד הגיוני.

הדקות הראשונות, כבר הסגרתי, לא מאוד פשוטות אבל לגמרי שווה לעקוף אותן ולהמשיך. זה סרט די מטופש, וגם צפוי בכמה תפניות, אבל מתגלה כמהנה לחלוטין, ואפילו משעשע למדי. אני לא לגמרי בטוח מה לא עבד לת'רון בבימוי הסיקוונסים הראשונים, אבל משהו אצלו בהמשך מקבל ביטחון והוא מרים מיזנסצנות נהדרות, משתמש היטב בלוקיישנים די מצומצמים, ובעיקר פועל ללא ציניות אבל גם עם קריצה. יש כמה סצנות מרדפים נאות, הפריימינג מגניב, ובמיוחד השימוש שלו בשחקניות הוא ההצלחה הגדולה. וזה גם אולי הדבר שהכי נהניתי לראות – מדובר במותחן על טבעי תבניתי למדי, אבל כזה שבמרכזו שלוש נשים מבוגרות שנותנות בראש. גם הכתיבה וגם הביצוע שלהן משדרג את הסרט בכמה רמות, נותן לו תוקף אפילו מעבר לאם הוא מצליח להקפיץ או לא (הוא לא, אגב).
השחקניות הן בלן רואדה היפייפיה (שזכורה מ"הים שבפנים" ו"בית היתומים"), גרסייה אולאיו וטוני אקוסטה, והן אדירות. הכימיה שלהן קיצונית, ואני הכי זורם על עוד סרט עם שלושתן. אבל בכל זאת בקשה אם אפשר, אולי בפעם הבאה כדאי לרדת מהבדיחה שהן מעשנות בשרשרת. אפילו בתור מעשן הייתה לי בחילה מכמות הסיגריות שמוצתות במהלך התשעים ושלוש דקות האלו.

אין מה לצפות ליותר מדי מהסרט הזה, ואני בטוח שבכל רגע נתון יש משהו יותר טוב לבזבז עליו את הזמן. אבל אם אתם רוצים אימה-לייט עם כמה יציאות קומיות חמודות ומשחק טוב, זו אופציה ראויה למדי.

"דם" – Blood

השחקנית מישל מונהאן והבמאי בראד אנדרסון הם שניים שמאוד מזוהים אצלי עם הקולנוע של תחילת האלף החדש, כשאת שניהם רודפת עננת "משהו השתבש בדרך". יש מין תחושה שהקריירה שלהם לא פגשה את השיאים שהיו יכולים להיות להם, אפילו שהם עובדים ברציפות כבר מעל לשני עשורים.
ב-2005 מישל מונהאן עשתה טריפל שהיה צריך להפוך אותה לשחקנית המחוזרת ביותר בעולם. היא חטפה את ההצגה מרוברט דאוני ג'וניור ו-ואל קילמר ב"קיס קיס בנג בנג", השתתפה באחד הלהיטים של השנה "מר וגברת סמית'" ובדרמת האיכות האוסקרית "ארץ קרה". שנה אחר כך הייתה חלק מ"משימה בלתי אפשרית 3". אבל מה שהיה אמור להיות מסלול נסיקה זהה למה שיקרה עם ג'ניפר לורנס כמה שנים אחר כך, די נבלם. היא אמנם לא הפסיקה לעבוד, ואפילו צברה באז אוסקר על "טראקר" ב-2008, אבל לא נתפסה כשם שמביא קהל, ולא קיבלה יותר מדי פרויקטים מעניינים להוביל מלבד אולי "קוד מקור".
במידה כזו או אחרת זה גם המצב עם בראד אנדרסון. הוא נחשב לוונדרקינד של הקולנוע העצמאי במעבר המילניום ואז עשה לעצמו שם של במאי ז'אנר מבטיח עם "Session 9" ו"המכונאי", שידוע בעיקר כסרט שגרם לכריסטיאן בייל להיראות כמו שלד מהלך. משם אנדרסון צמח בעיקר כבמאי טלוויזיה עסוק מאוד, אבל הפרויקטים הקולנועיים שלו (בין אם "הקריאה" או "המגשר") לא זכו לתהודה גדולה.

ב-2022 השניים נפגשו לטובת סרט אימה שהתגלה כייצוג די יפה של הקריירות שלהם: לא כל הפוטנציאל בו מוצה, אבל הגיע לו הרבה יותר יחס ממה שזכה לו.
זהו "דם", סרט אימה שכתב וויל האנלי ושורשיו הסטיבן קינגיים נוכחים בו מאוד. אפשר אפילו לזהות בו מוטיבים מ"בית קברות לחיות" ו"החלקה של סיילם". מונהאן היא ג'ס, אישה צעירה שסוחבת על עצמה היסטוריה של התמכרות, כזו שמוטטה את נישואיה ולקחה ממנה הכל מלבד את שני ילדיה הקטנים. בזמן שהגרוש שלה חי עם אשתו החדשה והתינוק שלהם בבית שהיה שלה, המשמורת העיקרית לילדים עברה אליה. כדי לתת להם קורת גג, וכמובן להוכיח שהיא ראויה לגדל אותם, היא חוזרת לבית ילדותה – בית חווה גדול ומתפורר בשולי העיר, משקיף על שטח פראי ורחב.
הראשון שמזהה שמשהו לא טוב מתרחש בסביבה הוא הכלב שלהם, ויום אחד הוא מסתער אל תוך החורשה בריצת אמוק, ונעלם. כשהוא חוזר לאחר כמה ימים, משהו לא בסדר אתו. מחיה לבבית הוא מתנהג בתוקפנות, וכמעט הורג את אוון, הילד הקטן, מביא אותו לאשפוז. בבית החולים, שבו היא גם עובדת כאחות, ג'ס מגלה שיש רק דבר אחד שמחזיר את המדדים של אוון למצב נורמלי – צריכה ישירה של דם. הילד פשוט לא מסוגל לעכל שום דבר אחר, ואם זה נמנע ממנו, הגוף שלו קורס.
ג'ס מבינה שכדי להשאיר את הילד האהוב שלה בחיים היא צריכה לספק לו מנות על בסיס קבוע, משימה די מאתגרת לכל הדעות, אבל גם צריכה לשמור את זה בסוד. הקושי מתחיל לגבות גם ממנה מחיר, הגרוש שלה מתחיל להבין שמשהו לא בסדר ומאמין שהיא אשמה, ובכל הזמן הזה אוון רק הופך להיות תלותי יותר ויותר, וגם מסוכן יותר ויותר.

"דם" הוא מסוג הסרטים שמתחילים כמו משהו אחד, ואז לוקח כיוון אחר, מעניין הרבה יותר בעיני. הווייב שלו בהתחלה הוא קצת כמו סרט אימה לטלוויזיה, משפחה בבית ישן שצריכה להתמודד עם איום בלתי נתפס שאורב בצללים, אבל זה משתנה מאוד מהר והתסריט עושה בחירות לא שגרתיות. למשל, הוא לא מרגיש צורך להסביר לנו מה גרם לאוון ולכלב להפוך לטכנית-ערפדים. המשימה של ג'ס לא תהיה להשמיד איזשהו יצור דמוני ממעמקי האדמה, אלא לשמור על השפיות שלה ועל החיים של הבן שלה. גם הדמויות לא בהכרח נופלות לקלישאות, כך למשל הגרוש של ג'ס (סקיט אולריך, הפעם בלי אפקטים מצעירים כמו שרינדרו עליו ב"צעקה", ומסתבר שלא צריך כי הוא עדיין נראה אותו דבר) איננו אדם רע ובוגדני, אלא באמת אבא שדואג לילדים שלו.
בהקשר הזה, "דם" הזכיר לי יותר סרטים כמו "לבי לא יפעם אלא אם תאמר לו" מאשר סרטי מפלצות כאלה ואחרים.

גם אם באמת יש לו בעיית קצב קלה, "דם" מתגלה כדרמת אימה שלא מפחדת ללכת רחוק, המשחק של כולם – במיוחד של מונהאן ופינליי וויטק-היסונג כאוון – מצוין, והוא מביא כמה דברים מעניינים למסך. הוא בעיקר אלגוריה מאוד יפה וחזקה על אימהות, על הקרבה, ובדרך מספק כמה סיקוונסים מעולים של מתח ואימה, ואפילו מכביד על הלב בחלקיו האחרונים כאשר ברור שיש רק דבר אחד שיהיה אפשר לעשות כדי לנצח.

"מחוץ למים" – The Outwaters

מהמקום הקצת יותר משוחרר ומאתגר של קולנוע האימה, מגיע סרטו של רובי בנפיטץ', שכתב, ביים, הפיק, צילם, ערך, עיצב את הפסקול, עשה את האפקטים וגם שיחק בתפקיד הראשי. מין התקף פסיכוזה פאונד-פוטג' שזכה לתגובות חיוביות למדי בקהילת האימה ממש עם תחילת השנה.
הסרט מתרחש ברובו במדבר, לשם יוצאים שני אחים ושתי בחורות על מנת לצלם קליפ בנוף היפה והפראי, אבל כבר בלילה הראשון מתגלות תופעות מוזרות ומלחיצות למדי, כשאת הכול אנחנו חווים משאריות הקלטה שנותרו במצלמה של אחד מהם. זה מסוג הסרטים שפועלים יותר כחוויה ויזואלית-אודיופנית מאשר נראטיבית, והרעיון הוא להכניס אותנו לעולם של סיוט פסיכדלי מתמשך שישבש את חושינו.
אותי הוא בעיקר הצליח לשעמם ולעצבן.

בינואר כתבתי פה על "סקינאמרינק", סרט שגם הוא כולו אווירה מלחיצה בלי הרבה עלילה, כזה שמטביע אותנו באימג'ים וסאונדים מעוררי חשש, לא מספק הרבה תשובות אלא רק נוטע תחושת פחד שהולכת ומתגברת. על אף כמה הסתייגויות, אני מצאתי אותו מדהים. חוויה באמת יוצאת דופן. על פניו, גם "מחוץ למים" יכל להיות כזה אם לפחות היה בו משהו מסקרן או סוחף, אבל בשבילי אלו היו מעל מאה דקות של קקופוניה די מתישה שלא מצאתי בה את הידיים והרגליים, ואם להיות כן, גם לא עניין אותי ממש לחפש.
מעבר לרוב חטאיו של הסרט, בין אם דמויות לא קיימות ומחזור רעיונות, הסרט אפילו לא נשאר נאמן לקונספט של עצמו. הוא כביכול פאונד-פוטג', וכך הוא מציג את עצמו, אבל באיזשהו שלב הופך להיות שיטוט בתוך תודעה קורסת של מישהו, כולל פלאשבקים והזיות, אז כאילו, איך זה פאונד-פוטג'? מה אני רואה? למה? האם למישהו אכפת?

יש כמה אימג'ים מאוד מרשימים שבנפיטץ' הרים פה, ובאמת כל הכבוד לו על כל הכובעים ששם על עצמו (אני לא סרקסטי), אבל אולי היה כדאי לו להכניס עוד מישהו לתהליך, סתם כדי לקבל פרספקטיבה. מצד שני, "מחוץ למים" כן מצא לו אוהדים אז אולי הוא כן ידע מה הוא עושה. אני נותרתי בעיקר תמהה לגבי למה אני עובר את זה.

"פו הדוב: דם ודבש" – Winnie the Pooh: Blood and Honey

אמנם יש לנו עוד כברת דרך לעבור עד אז, אבל אני בכל זאת מרשה לעצמי לנבא משהו – כש-2023 תגיע לסיומה בדצמבר, ורשימות סיכומי השנה יתחילו להציף אותנו, "פו הדוב: דם ודבש" יככב בגאון ברשימות הסרטים הגרועים ביותר. מרגע יציאתו התגובות אליו היו כל כך אכזריות, שבשלבים די מוקדמים הבנתי שאין צורך שגם אני אעבור את זה. ממש לא ראיתי מצב שבו דווקא אני מוצא איכויות בסרט שגרם לכל כך הרבה בוז וזעם.
קשה לי לשחזר את כל מהלך האירועים, אבל בסופו של דבר איכשהו כן הבאתי את עצמי לצפות בו. לא רציתי להוכיח שום דבר לאף אחד, ידעתי שאימת החודש תסתדר גם בלעדיו, ואפילו לא לגמרי הסתקרנתי מהקונספט שלו. אבל זה קרה, אז עכשיו אני יכול גם לספר לכם ממקור ראשון.

מה שקרה הוא שהשנה פגו זכויות היוצרים לספר הילדים המופלא של א.א. מילן "פו הדוב", זה שהפך גם לאחת הדמויות האהובות על דיסני (הזכויות האלו עדיין תקפות, אגב. אל תנסו לעשות עם זה שום דבר). זה אומר שכל אדם באשר הוא, ללא קשר לרמת הכישרון שלו, יכול לקחת הדמויות של פו, כריסטופר רובין, איו ופיגלט, ולעשות איתן מה שהוא רוצה. חבוב בריטי בשם רייס פרייק-ווטרפילד, למשל, החליט להפוך את זה לסרט אימה.
רפ"ו בחר להסתכל על הצדדים הקצת פחות חמודים של הסיפור, ותהה לעצמו, האם אף אחד לא שם לב שיש משהו מאוד לא בסדר בילד קטן שמתחבר עם חיות שנראות כמו בובות ויכולות לדבר? מה הסיפור של היצורים האלה? אולי כדאי להתחיל לדאוג?
וכך, על פי "דם ודבש", פוטנציאל הטירוף היה שם מההתחלה. בסיקוונס אנימציה לא רע בכלל שפותח את הסרט, אנחנו לומדים על החברות של כריסטופר עם החיות, אבל גם על הרגע בו היה צריך לעזוב אותם כדי להתחיל את החיים האמיתיים. פו ופיגלט לא רק שהרגישו נטושים, אלא גם שבלי עזרתו של כריסטופר הן נאלצו למצוא דרכים אפלות לשרוד ביער, מה שהשחית לנצח את נפשם. והנה, כריסטופר רובין, כבר אחרי הקולג', חוזר אל היער כדי להתאחד עם חבריו, אבל מגלה מאוחר מדי שהם כבר לא היצורים החמודים שהוא זוכר.

אולי כדאי להתחיל עם זה שאתה צריך להיות בן אדם מאוד בטוח בעצמו, שלא נאמר בעל שגעון גדלות כזה או אחר, כדי לקחת את הדמויות האהובות ביותר על פני חמישה דורות של ילדים, ולהפוך אותם לסרט אימה אלים וקיצוני. כאילו, מאיפה החוצפה לחשוב שאתה זה שראוי להרוס פיסת תמימות שנותרה כמעט ללא רבב במשך מאה שנה? אולי ההורים שלך לא היו צריכים לתלות על המקרר את כל הקשקושים ששרבטת כשהיית בגיל חד ספרתי.
באופן אישי אני לא אוהב את הרעיון, אבל מצד שני, אני גם לא רואה את זה כפשע נגד האנושות. המורשת של פו הדוב תמשיך גם אם יעשו עליו סרט אימה, אין צורך לדאוג. פשוט שכאן מגיעה חובת ההוכחה. אם כבר החלטת להתפלש באופן אינפנטילי בסמלי ילדות אוניברסליים, המעט שאתה יכול לעשות הוא להיות בטוח שייצא לך משהו טוב, שיצדיק את הגחמה נטולת הבינה הזו. כאן כבר אין שום דרך לקהל בדברים.

כדי להסביר באופן ראוי את חווית הצפייה ב"פו הדוב: דם ודבש" אבקש מכם לדמיין דבר כזה: שערו לעצמכם סרט פורנו הארדקור. אתם יודעים, אלה עם השליח פיצה נטול החולצה, השרברב במכנסונים והמזכירה עם המשקפיים הגדולים מדי בתוך סט של שלוש קוליסות ותאורה לא מחמיאה, ואז תערכו ממנו החוצה את כל הסקס ותישארו רק עם קטעי המעבר העלילתיים. זה "דם ודבש". נשבע לכם שמוצר כזה זול וחובבני אני לא זוכר. ולחשוב שהדבר הזה אפילו הופץ בבתי הקולנוע בארץ… אני ממש חייב לשוחח עם מישהו אומלל שרכש לזה כרטיס, כמה הוא שרד, והאם קיבל החזר.
העיצוב מכוער ודל, המשחק כל כך רע שזה מרגיש מכוון, ואין שום דבר שקשור לבניית מתח. איש גדול עם מסכה מכוערת של דוב ואיש גדול עם מסכה מכוערת של חזיר רוצחים אנשים בצורה סדיסטית עד שבגדול נגמר להם את מי לרצוח. אפילו סוף כמו שצריך רפ"ו לא הצליח לעשות. בחיי שאני לא יודע מי אישר את זה, מי לא עצר את זה בזמן, ובעיקר למי הייתה את היכולת לגנוז את הפרויקט הזה אבל חשב שזה מה שיכול להביא קהל לאולמות. המחשבה שהאנשים האלה עדיין עובדים ויכולים לעשות סרט נוסף היא הדבר הכי מפחיד בכל מה שקשור ל"פו הדוב: דם ודבש".

ובזאת נסיים, ברשותכם. מזכיר לכם שוב את הקרנת "מתחת לעור" בסינמטק חולון וגם שאת כל פרקי אימת החודש תוכלו למצוא אם תלחצו על התגית. נתראה בחודש הבא.