״בו מפחד״, סקירה

דומה כי תופעה בולטת בקולנוע של השנה החולפת היא משהו שניתן לכנות "חופש אמנותי מוחלט" – סדרה של סרטים של במאים מוכשרים שיצרו סרט אישי, ארוך מאוד, בעל תכנים פרובוקטיביים ומספר סצנות שדומה כי אולפני קולנוע לא היו מאשרים להפיק בעבר. המחצית השנייה של 2022 הביאה לנו את "בארדו", "בלונדינית" ו"בבילון". כולם פיצלו את המבקרים ואת הקהל ובכולם נדמה כי הבמאי עשה כל העולה על רוחו – לטוב, לרע ולמוגזם. לקבוצת הסרטים הזו ניתן להוסיף את סרטו החדש של ארי אסטר, "בו מפחד" (Beau Is Afraid). סרט שאולי עוקף את כל הסרטים שהוזכרו בקיצוניות שלו, ביומרנות שלו, ובהיעדר העידון. הרף הוא גבוה למדי. מלא מעט בחינות, "בו מפחד" הוא אולי הסרט הכי ניסיוני שזוכה להפצה מסחרית בארץ מזה שנים רבות, ובמהלך הצפייה בו עולה לא פעם התהייה האם החופש האמנותי לא הלך רחוק מדי.

אף כי בניגוד לסרטים האחרים שכללתי בתופעה, במקור לא מדובר בסרט שנכתב על ידי אסטר אחרי הצלחתו של היוצר. "בו מפחד" הוא פיתוח לסרט קצר של אסטר והתסריט שלו נכתב לפני שהפך לבמאי מוערך של סרטי אימה עם "תורשתי" ו"מידסומר". ההצלחה של הסרטים הללו גרמה לאולפני A24 לתת לו יד חופשית ולאשר לו את הפרויקט שנראה כמו סכנה מסחרית. בייחוד שהאורך המקורי היה אמור להיות בסביבות ארבע שעות ובסוף קוצר לשלוש. אבל אורך הוא לא הדבר הבעייתי או המתאגר ביותר ביצירה של אסטר, שבעקבות השם שבנה לו גורם לאנשים לצפות לסרטו החדש. בישראל זה נכון עד לרמה שבה "בו מפחד" הוא בעצם סרטו הראשון שזוכה להפצה מסחרית בארץ, ולא רק להקרנות מיוחדות, אף כי הוא בלי ספק הדבר הכי פחות מסחרי שיצר עד כה.

הסרט חושף פעם נוספת את אסטר כבמאי מוצלח מאוד מן הבחינה הטכנית. דומה כל שוט נראה בדיוק כפי שחזה אותו הבמאי בראשו, בין אם המטרה של אותו השוט היא להיות מרהיב או להיות דוחה. העניין הוא שגודל השאיפה של הבמאי עלה, ואיתו גם התחושה כי לצד הכישרון והיומרה,  אסטר הוא במאי ובעיקר תסריטאי פחות מעמיק ממה שהוא חושב שהוא. טכניקה והנמקה לכל בחירה יש, אנושיות או איזון לאו דווקא. התוצאה היא סרט מרשים עם לא מעט חומר למחשבה, אבל גם יצירה שמרגישה מוגזמת, רדודה לפרקים ובעיקר לא ממש נעימה לפרקי זמן ארוכים. במהלך הצפייה ומיד לאחריה, דומני כי רגעי הרתיעה עלו על רגעי ההתרשמות, אולם גם אז ברור כי ניתן לגלף מן הסרט אמירות מעניינות וגם יש בו כמה רגעים מוצלחים עד נהדרים, רגעים שנובעים מאותה יומרה שהפכה חלקים אחרים בסרט לבנאליים, או בכמה מקרים לבלתי נסבלים.

הסרט עוקב אחרי בו וסרמן (חואקין פיניקס) גבר בשנות הארבעים לחייו העומד לטוס לבקר את אמו, ביום השנה למוות של אביו. אלא שבו סובל מהרבה חרדות מכל הסוגים, חרדות שליוו אותו הרבה זמן והן מקצינות לקראת הביקור הצפוי בבית. לפרקים דומה כי חלק ניכר מהפחדים שלו אינם הגיוניים והם רק בראש שלו, אולם לא פעם נחשף כי הפחדים הכי מופרכים שלו הם דווקא המוצדקים. זה תיאור כללי של העלילה הנפרסת על פני ארבעה חלקים המופרדים בצורה מובהקת, כל אחד מהם מתרחש בסביבה אחרת ומאופיין בטון אחר.

החלק הראשון, הנגיש ביותר אף על פי שגם הוא פרוע למדי, עוסק בפחדים בצורה ישירה והוא סוג של סרט אימה. אף כי דומני כי האימה של אסטר לא ממש מנסה להפחיד, גם כאשר פחד הוא הנושא. החלק השני קומי יותר, השלישי עוסק ישירות ביצירה וטשטוש גבולות בין אמנות ומציאות, וברביעי הסרט הופך לקאמפ באופן המובהק ביותר. הקאמפיות של החלק המסיים, מכוונת או לא, היא אולי הדרך בה צריך לקרוא את כל היצירה או לחוות אותה באופן כללי. כל אחד מן הפרקים הללו גם מקצין בקצב ובטירוף בשלב האחרון שלו.

דבר נוסף המשותף לכל החלקים הוא עיסוק אחר במונח "בית". ניתן להגיד כי בו מצוי במקום שהוא עבורו בית, או מהווה עבורו אופציה לבית, בכל אחד מן החלקים. כל בית כולל גם נוחות וגם סכנה. רובד נוסף העובר בחלקים השונים הוא קשר בין טיפול, סימום ועיצוב תודעה. ניתן לקרוא את כל הפחדים של בו ככאלו הנוצרו על ידי כדורים שונים אותם הוא כנראה נטל בצורה זו או אחרת לאורך רוב חייו, כאשר גם החינוך שקיבל מאמו עיצב את תפיסת עולמו בצורה שונה מרוב בני האדם. צורה שהיא אולי מעוותת וגרמה לו להסתגר ולהתרחק מקשר אנושי במשך חייו בגלל פחדים גדולים מדי, מוצדקים או לא. הלחץ שנוצר סביב המפגש מול האם מאפיין גם את כל הסרט ככזה הקשור לייצוג קולנועי של תסביך אם המרחף מעל כל הסרט. לכן באופן מסוים הסרט מזכיר את הסרט "אמא יקרה" (Mommie Dearest) של פרנק פרי יותר מכל סרט אחר, גם אם דומה כי שאיפות הבמאי היו שונות.

בשאיפות שלו, הסרט מזכיר את הקולנוע של צ'ארלי קאופמן ודומה כי הוא מנסה להיות "סינקדוכה, ניו יורק" של אסטר. אבל אסטר לא מצליח לכתוב מימד אנושי לדמויות שלו ולכן קשה רוב הזמן להתחבר לתוצאה, בנוסף לכך כי תסביך האם מלווה בכתיבה סטריאוטיפית של דמויות הנשים בסרט, כאשר הענקת השם הסימבולי "גרייס" לאחת מן הדמויות הוא אחד מן הדברים היותר מעודנים בתסריט. ניתן להחוות את הכתיבה הזו כשטחית ומעליבה אף על פי שיש בה גם רבדים אירוניים, שספק מפרקים את התפיסה של נשיות מבפנים. אך אסטר בסרט זה הוא יוצר טכני מאוד ולתחושתי יש בסרט מעט מדי אותנטיות, מה שפוגע ביכולת לחוות את הסרט או לסלוח לו על המקומות בהם הוא וולגרי מדי. ויש וולגריות גדולה בבסיס הסרט.

כפי שרומז השם וסרמן, יש גם עיסוק ביהודת בסרט, אם כי רובו מרומז. זוהי גם יהודת אמריקאית, לכן היא משולבת גם בקניית פסל נוצרי ומנהגים דתיים שמערבבים יהדות עם דברים שבאופן מסורתי הם ממש לא יהודיים. גם הדבר הזה נוגע בעיקר לדמויות הנשיות ובעיקר לדמות האם. הקשר ליהדות הוא הדבר שהכי קרוב למעניין בכתיבה, אם כי הדגשת הסטריאוטיפים לא ממש מצליחה להגיע לשבירה שלהם, הן לגבי האם היהודיה והן לגבי דמות משנה משעשעת וצפויה של עורך דין.

לצד זאת, האנשים עמם משתף אסטר פעולה כן מכניסים אנושיות לסרט והופכים אותו לראוי לצפייה. גם אם לא עבור רוב הצופים או עבור כל מצברוח. אלו הם בעיקר השחקנים. פיניקס הוא שחקן מסוכן לפרויקט כזה, שכן לעתיים סגנון המשחק שלו נוטה להגזמה וקיצוניות אף יותר מן הבימוי. אך בסרט זה, פיניקס מופיע בגרסה הרגועה והמאוזנת שלו. יותר "קדימה, קדימה" מאשר "ג'וקר" וזה פועל לזכות היצירה. בנוסף אליו, הקאסט של הסרט די אדיר והוא כולל גלריה גדולה של שחקני אופי שתענוג לראות בכל פעם. חלקם בהופעות קצרות וחלקם בתפקידים שמתגלים כמהותיים.
ביניהם בולטים, לפי סדר החיבה שלי להופעה: פאטי לופון, סטיבן מקינלי הנדרסון, נייתן ליין, פרקר פוזי, איימי ריאן, היילי סקוויירס ועוד שתי הופעת שאולי הן חצי-הפתעה בליהוק. מלבד השחקנים, חלקו השלישי של הסרט כולל גם שילוב של אנימציה נהדרת, לה אחראים חואקין קוסיניה וקריסטובל לאון הצ'ילאינים מ״בית הזאב״, והם הופכים מקום בו התסריט של אסטר היה עמוס בקלישאות לחוויה מסוג שונה שמהווה את אחד מן השיאים החיוביים של הסרט. ויש בסרט עוד כמה שיאים לחיוב, פחות או יותר בכל אחד מן החלקים.

"בו מפחד" הוא מסוג הסרטים שהאוהדים שלהם יוכלו לנתח לעומק במספר רב של דרכים וסרט שקשה לתאר אותו מבלי לגרום לו להישמע מסקרן. יחד עם זאת, הוא סרט שלמרות היתרונות שלו, אני סבור כי רוב הקהל ירתע ממנו. בזה אני כולל לא רק את מי שמצפה ליצירה מן הזרם המרכזי שמוצגת בבתי הקולנוע, אלא גם חובבי קולנוע אמנותי, חובבי קולנוע אימה, ואפילו חלק ממעריצי הבמאי. לכן אני מתקשה להמליץ על הסרט, אולם באותה נשימה אני סבור כי אין לפסול אותו לחלוטין.