יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2023: ״שלוש דקות״, סקירת HOT8

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שחל הערב ומחר, מזמן תמיד צפייה במה שקרוי ״סרטי שואה״. מונח קצת מצמרר בפשטנות שלו, המכליל ולא מפלה בין סרטים תיעודיים בעלי חשיבות היסטורית המשמרים עולם שנעלם, לבין סרטים עלילתיים שחוטאים בדרמטיזציה, או הוליוודיזציה, של הזוועה הגדולה בתולדות העם היהודי ואחת הגדולות בהיסטוריה האנושית. בסריטה אנחנו נוהגים לכבד את היום הזה בהדממה או הפנייה לכיוון סרטים העונים לאחת ההגדרות לעיל. בשנתיים האחרונות אני זה שהכין מעין מדריך צפייה, בין אם בשנה שעברה אז התמלאו בתי הקולנוע בסרטים הולמים, או בזו שלפניה בדגש על ההיצע הביתי. לפעמים אנחנו מתמקדים בסרט אחד או שניים, כפי שעשה עופר ב-2020. התעכבתי על השנים הקודמות כדי להפנות חזרה ללינקים שאולי יספקו רעיונות לצפייה, משום שהפעם בחרתי בטקטיקה של שימת זרקור על סרט בודד ואפילו לא ארוך במיוחד.

עשיתי זאת משום שאני מתקשה, עם כל שנה שעוברת, לצפות בקולנוע עלילתי מהסוג שכמעט ומשתמש בשואה לצרכיו. גם חלק מן הקולנוע התיעודי (לכאורה) שראיתי באחרונה על הנושא ביצע מניפולציות שלא מצאו חן בעיניי. אין כאן שום שיפוטיות מצידי אם תבחרו לצפות בסרטים כאלה, ההיצע היחידי בערוצים ובגופי השידור היום ומחר. למעשה, המלצתי על חלקם במדור הצפייה הביתית השבועי שלי בגלריה של ״הארץ״. אבל אחד ראוי לתשומת לב מיוחדת ולכן חשבתי שיהיה נכון להקדיש לו סקירה.

זהו ״שלוש דקות״ (Three Minutes – A Lengthening) שיוקרן בערב יום השואה (כלומר הערב, 17.4) בשעה 22:00 בערוץ HOT8 ובמקביל יהיה זמין לצפייה בכל עת ב-VOD של הוט (או בשירות הסטרימינג של הולו, אם לכלול אופציות צפייה בארה״ב). אורכו 69 דקות, שזה אמנם פי 23 ממה שמבטיחה הכותרת בעברית, אבל במקור הוצמדה לו גם המילה ״הארכה״ או ״התארכות״. זה בכל מקרה פחות מן האורך הממוצע של סרט קולנוע בימינו ואני מאמין שלכל אחד ואחת יש שעה וכמה רגעים להקדיש לנושא ביממה הקרובה.

למעשה, ייתכן וכבר עשיתם או עשיתן זאת במסגרת פסטיבל דוקאביב לפני כשנה, אירוע ממנו יצא הסרט מעוטר בפרס ״יד ושם״ למצוינות קולנועית בסרט תיעודי על השואה. שלוש הדקות המדוברות, קרוב יותר לארבע למען האמת, הן מתוך סליל פילם שנמצא בבוידעם של משפחת קורץ בפלורידה. גלן קורץ מצא אותו אצל הוריו ונאמר לו כי הצלם הוא סבא שלו, דויד קורץ, שתיעד את מסעותיו באירופה של 1938 יחד עם זוגתו וכמה מחבריהם. הסרט הקצרצר מוצג במלואו בפתיחה של ״שלוש דקות״, בשילוב של צבע עם שחור-לבן וללא סאונד (מלבד אפקט של מקרנת פילם, שנוסף בעריכה).

מדובר בצילום חובבני במוצהר, אבל השאלה מה רואים בו, את מי רואים בו, ואפילו היכן בדיוק צולם בפולין, סיקרנה את קורץ הנכד. התעלומה הובילה לחקירה בלשית-היסטוריונית שהפכה בעצם לסרט באורך מלא, בבימויה של ביאנקה סטיחטר. היוצרת ההולנדית היא היסטוריונית בהכשרתה אבל תוכלו למצוא אותה בקרדיטים של סרטי הבמאי הבריטי סטיב מקווין בתור מפיקה-שותפה: ״12 שנים של עבדות״, ״אלמנות״, וגם ״Occupied City״ התיעודי החדש שלו. באופן דומה, מקווין מקבל קרדיט בסרט זה וזאת משום שהוא בן-זוגה של היוצרת (ומתגורר בהולנד, אגב). זה מסביר לא רק את היותה של ההפקה בריטית-הולנדית אלא גם מדוע הקריינות נשמעה מוכרת – זו לא הבמאית שמקריינת אלא השחקנית בת ארצו של מקווין, הלנה בונהם קרטר, המוסיפה רגש גואה לסרט עדין על אף הנושא שלו.

סטיחטר בחרה בגישה קולנועית מאופקת אך בלתי מתפשרת עבור היצירה שלה – למתוח את הזמן, להשתמש אך ורק בפאונד פוטג׳ שברשותה, ולבנות את הנראטיב של הסרט באמצעות קריינות וסאונד. אין הכוונה לאיזה לופ מוזיאוני מסויט המציג את שלוש הדקות שוב ושוב ברצף, אלא לחקירה המתמקדת בכל פעם בפריים או רצף פריימים, בדמות החוזרת בכמה מהם, בלוקיישן מסוים, וכן הלאה בחינות מדוקדקות של הצילומים. תהליך שחזור דיגיטלי קפדני הציל את הצלולואיד מכלייה ועריכת וידאו מאפשרת הרי לעצור את הזמן, להאט אותו, להתמקד בפרטים, או לסרוק באופן רוחבי כדי לקבל תחושה של מקום ואווירה.

לכן זהו גם גם סרט על קולנוע, בכמה רמות. למשל, באופן נוכחות המצלמה שינתה את התנהגות המצולמים, כך שהסרטון לא באמת מתעד את שגרת המקום. לדוגמה, באופן בו נראטיב המוגש בקריינות כאילו משנה את התמונה מפני שהוא מתאר מה עתיד להתרחש בה, על אף שהיא נותרת קפואה מול עינינו. יש אלמנט נסיוני או מאתגר ברצון לארוג מחדש את התמונות, לוותר על תוספות חיצוניות. יש גם מן המניפולציה בעצם אמנות העריכה, שחותרת תחת המגבלה ששמה לעצמה היוצרת. אבל הסרט עצמו קוהרנטי להפליא – דוקו-חקירה שנהפך אט-אט לסרט זיכרון והנצחה.

כיוון שיש תפניות ותגליות, לא אספיילר מעבר למה שידוע על הסרט משלב התקציר ומתגלה בסמוך לפתיחה. העיירה המתועדת היא נאשיילסק, המצויה כ-50 קילומטרים מוורשה. עד מלחמת העולם השנייה התקיימה בה קהילה יהודית ענפה, כמו בלא-מעט עיירות בפולין. עוד כמו בעיירות מסוג זה, היהודים סבלה מאנטישמיות גואה בשנות ה-30 מצד שכניהם. בזאת נעוצה חשיבותו של הסרטון שצילם קורץ, שהנציח את מולדתו אבל בעצם שימר לעד שביב מתוך קהילה שנמחקה כליל בתקופת השואה. כמה דקות מתוך חיים שלמים של כ-3,000 יהודים, גברים, נשים וטף. מה הסיכוי שאחד מן המתועדים יזוהה בידי קרובים או מכריו, בחלוף כל הזמן הזה, הייתה שאלה שהטרידה אותי. יש לה תשובה בסרט. תהיות נוספות כמו איך נראו אורחות חייהם, ממה התפרנסו, כיצד התבדרו ועוד – רובן זוכות למענה בסרט של סטיחטר, הנעזרת בהיסטוריונים ועדויות.

אחד הרגעים המסעירים בעיניי נוגע לחידת זהות האישה היוצאת מן המכלת, ועצם העובדה שאפשר להיות נסער כך מפריים מגורען/מפוקסל מדי, שלכד רגע שולי לכאורה לפני עשרות שנים – מעיד על כוחו של הסרט כולו. כיוון שזוועות השואה לא פסחו על המקום, מדהים לחוש עד כמה אפקטיבי יכול להיות תיאור קולי של אירוע בכיכר העיירה מבלי לראותו בפועל. בעיניי, זיכרון השואה בקולנוע אינו רק התמונות הקשות שהפכו אייקוניות, אינו רק הנצחת התופת בידי הנאצים עצמם או בהיחבא. הוא צריך לכלול גם את הרגע שלפני, כדי לחוש את הבטן מתהפכת כמו חייהם של האנשים שסומנו ונמחקו. אולי גם רגע כלשהו שלאחר מעשה, או הסתכלות בעבר ממרחק הזמן, שלא מקהה את התחושות אלא מעצימה אותן. ״שלוש דקות״ מדגים כיצד ניתן לעשות זאת באופן מלא כבוד אך גם מרתק לצפייה, בעידן בו רוב ״סרטי השואה״ עונים רק לאחת מן ההגדרות הללו, אם בכלל.