• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

״רוברט דאוני סיניור״, סקירת נטפליקס

8 בדצמבר 2022 מאת עופר ליברגל

דומה כי נטפליקס מצאו נישה נוספות להיכנס אליה: סרטים תיעודיים על סרטי פולחן משנות הששים והשבעים, מבלי להעלות את הסרטים עצמם לשרת. זה עלול להיות לא מובן, או קיצוני מדי, עבור המנויים. אחרי "זה מספיק שחור בשבילך?" שהתמקד בעיקר בסרטי בלקספלוטיישן, עלה לשירות "רוברט דאוני סיניור" סרט ששמו העברי מספק יותר אינפורמציה משמו הלועזי, שהוא רק "Sr.". כלומר "האב" או "סיניור" כחלק משם, אבל גם מילה שפירושה ותיק יותר. השם העברי מן הסתם מסחרי יותר, אבל גם השם הלועזי מכיר בכך כי במאי הסרטים רוברט דאוני סיניור הוא כבר שנים רבות קודם כל האבא של השחקן רוברט דאוני ג'וניור. הדבר היה נכון אפילו לפני שהבן כבש את הקופות בתור איירון מן.

בכל מקרה, שמו של האב היה מוכר לסינפילים עוד קודם, כבמאי שצמח בקולנוע העצמאי המאוד דל תקציב וצבר מוניטין כבמאי סרטי פולחן באמצע-סוף שנות הששים, בעזרת סרטים שלא הקפידו על ריאלזם וחיפו על התקציב הנמוך ברוח של חופש יצירה וערעור על מוסכמות. סוג של קולנוע היפי קיצוני אף יותר מדניס הופר, ובטח מרוברט אלטמן, כאשר בשנות השבעים השיג דאוני תקציבים קצת יותר גדולים לסרטים המוזרים שלו. לקראת שנות השמונים, הבמאי עבר להוליווד והמשיך לעשות סרטים, תוך התנגשות עם התעשיה שהובילה לפחות חופש אמנותי וגם לפחות קהל פולחני סביבו. אגב, ג'וניור לקח חלק בסרטיו של אביו לסירוגין, מאז גיל חמש. הסרט התיעודי, אותו ביים כריס סמית', חושף מחדש את דמותו של רוברט דאוני סיניור ואת סרטיו לקהל חדש, אחרי שהפך לאורך השנים לבמאי שבעיקר יוצרי קולנוע אחרים או חובבים אדוקים מכירים. אלא שלא על זה הסרט.

הדבר לא צריך להפתיע כאשר מדובר בסרט של סמית', שעסק בעבר ביצירה קולנועית ב"ג'ים ואנדי" ובסרט הפריצה שלו, "סרט אמריקאי" (American Movie), סוג של מקבילה רוחנית לסרטו הנוכחי. ב"סרט אמריקאי" סמית' עסק ביצירת סרט דל תקציב, אבל בפועל בעיקר תיאר חברות ונאמנות. באותו אופן, "רוברט דאוני סיניור" הוא סרט על מערכת יחסים בין אב ובן ולא ביוגרפיה מקיפה. יש בסרט רמזים לביוגרפיה, אבל פרטים רבים בה נותרים יותר חסויים מאשר חשופים. למשל, בתו של הגיבור מופיעה בסרט רק כ"האחות של ג'וניור" מבלי שדנים בה. אבל רוברט דאוני ג'וניור הוא לא רק הבן המפורסם, הוא גם לוקח חלק פעיל בסרט: באופן רשמי כמפיק ומרואיין, בפועל כמי שמנסה לתעד ולהתקרב אל אביו בשנותיו האחרונות, גם כאשר האב עצמו לא ממש רוצה להיות מתועד.

בשנות השמונים לחייו, רוברט דאוני סיניור אמנם חולה וימיו ספורים, אבל הוא עדיין צלול ולא ממש רוצה סרט אודותיו. הפתרון של סמית' ושל רוברט דאוני ג'וניור הוא עסקה: הם יעשו עליו סרט תיעודי ויממנו סרט נוסף, השיבה שלו לבימוי לאחר הפסקה של עשור וחצי. שני הסרטים מתערבבים זה בזה, כאשר בשניהם יש שימוש גם בסרטים המוקדמים של סיניור. הדבר לוכד את הרוח שלו כבמאי: הוא יוזם ימי צילום רבים בסביבת ניו יורק, כאשר הוא לא ממש מסביר או מבין כיצד הדברים יתחברו לסרט השלם. מן הצילומים בלוס אנג'לס הוא חושש יותר, למרות שמהר מאוד גם הוא מבין שהם חלק מן הסיפור. אפילו אם הסיפור הוא חייו שלו הסרט מתאר אותם בעיקר דרך מה שמסביב.

הסרט גם כולל אמצעים טיפוסים לסרטים תיעודיים לגבי ה"מסביב". אבל אלו בעיקר ראיונות השלמה עם קבוצה קטנה של חברים, בהם נורמן ליר,  בתוספת קטעים מן הארכיון הפרטי של פול תומאס אנדרסון, שהוא הבמאי הידוע היחיד שמדבר בסרט על ההשפעה של דאוני סיניור עליו, גם זה בקטעי ארכיון. דאוני האב הופיע בתפקיד קטן ב"לילות בוגי" ורוברט דאוני ג'יוניור מגדיר את הקשר בין הבמאים כך: "לפעמים אני חושב שפול תומאס אנדרסון הוא הבן שאבא שלי באמת רצה. ושניהם אומרים לי את זה". אמירה זו, כמו כל אמירה של השחקן המצליח לגבי אביו, נאמרת בסוג של הערצה ואהבה.

הרובד הסמוי, המגיע רק לקראת סוף הסרט ובעיקר ברמיזה, עוסקת בכך שפרט ליצירה, רוברט דאוני סיניור לא היה מודל טיפוסי להורות: הוא הכניס את בנו לא רק לעולם הסרטים, אלא גם לעולם הסמים. סיניור אומר כי הטעות העיקרית שלו בחייו הייתה שימוש מוגבר בסמים. משפטים ספורים בסרט עוסקים או רומזים למה שידוע לבעלי זיכרון לרכילות הוליוודית: ההתמכרות לסמים עברה לבן, סיבכה אותו עם החוק וכמעט חיסלה את הקריירה שלו כשחקן. הצל הזה הוא סוג של נוכח/נפקד בסרט, סרט של אחרי המחילה וההשלמה.

רוברט דאוני סיניור לרגע לא מוצג בסרט כהורה מושלם או כבמאי של סרטים מושלמים, אבל כן כהורה אוהב וכבמאי של סרטים בעלי טון אישי. סרטים שהם לא שוברי קופות אבל יש להם אהדה. סמוך לפתיחת הסרט, רוברט דאוני ג'וניור משוחח עם ילדיו וממליץ להם לצפות בסרטים של סבא כי הם אדירים. הדור הצעיר לא ממש מקשיב בשלב זה. אבל הסרט מציג התפתחות והכרה גם בגזרה הזו: המשפחה שבסרט מתמודדת לא רק עם עשיית סרטים ואורח חיים קיצוני, אלא גם עם הזדקנות ומחשבה על פרידה. זה כבר נושא אוניברסלי בהרבה.

כסרט תיעודי על במאי של סרטים מפוזרים ומופרעים, סרטו של סמית' מרגיש לפרקים מפוזר מדי ולא ממצה את הנושא. לפרקים הוא דווקא לא מפוזר מספיק על מנת לשקף את רוחו האמתית של המתועד, שמצד אחד היה מרדן פוליטי ומצד שני אומר כי הוא לא מפרש את סרטיו. הוא טוען כי הוא נחרד מכך שאנשים אחרים יבצעו זאת, אם כי סרטיו מזמנים ניתוח פוליטי וחברתי. כמכלול, הסרט סובל מחוסר אחידות, אבל הוא כן לוכד פרגמנטים אפקטיביים: חלקם על עשייה קולנועית, חלקם על היחסים בין הדורות בתוך המשפחה. זה לא הסרט הכי טוב של סמית' ואולי לא התיעודי האופטימלי על רוברט דאוני סיניור, אבל זה כן סרט שמעורר סקרנות לצפייה, או צפייה מחודשת, בסרטי הבמאי שצריך להיות ידוע בתור עצמו. הסרט גם מחמם את הלב בדרכו וזה משהו שנטפליקס אוהבים. בטח כשזה קשור לכוכב הוליוודי, גם אם במאי סרטים שהם די היהפך ממציאת המכנה המשותף לה הם מכוונים בחלק ניכר מן התוכן המקורי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.