סרטים חדשים: ״אזרח מודאג״, ״רעש לבן״, ״החתול של שרק: משאלה אחת ודי״, ״קרוקודיל לייל״, ״ללא מוצא״, ״הבן שלי״

כזה דבר אני לא בטוח שהיה לנו – מתקפת בוטים על סריטה! את היממה האחרונה ביליתי עם התמיכה הטכנית של חברת השרתים האמריקאים שלנו, מוודא שאינני רובוט ומנסה להבין את שפת המכונה בה השתמשו כדי להסביר למה אנחנו לא יכולים לכתוב על סרטים. כולה לכתוב על סרטים, האם זה יותר מדי לבקש בלי שאיזה בוט יינסה להסתנן לפה ואז ייצור עומסים? מסתבר שכן. בכל זאת חזרנו, אם אתם קוראים ואתן קוראות את הפוסט הזה, ואולי התפספס שכתבתי פוסט גם אתמול. אור ועופר השקיעו יותר ופתחו את השבוע עם שני מאמרים ארוכים וחשובים, כל אחד בדרכו, על רשימת מאה הגדולים של סייט אנד סאונד ועל 15 סרטים שאפשר להפוך לשיעור חברה באקלים הרעיל הנוכחי. לגבי הנושא הראשון, אני עדיין מעכל את עצם השתתפותי בסקר (את הבחירות שלי אפשר למצוא ב״הארץ״), בעוד הנושא השני רלוונטי למדי גם לסרט הישראלי שעולה השבוע לאקרנים ויפתח את המדור. אחריו לא מעט שמות גדולים ולסיום כמה תוספות צפייה ביתית, כרגיל. שמעתם את זה בוטים? יהיה פה כרגיל.

אזרח מודאג – מאחורי הכותרת שהולכת ונעשית רלוונטית עם כל שעה עבור תושבי ישראל, מסתתר סרטו השני של עידן חגואל (״אינרציה״). לא הסתרנו את חיבתנו המשותפת לסרט הביכורים שלו לפני כשבע שנים, וגם לא את אהדת הבלוג לזה הנוכחי. למשל בסיקור שלנו את פרסי אופיר. אור אפילו התפלא במיוחד על חוסר האהדה של האקדמיה, אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל ברלין וזו הארצית והמוצלחת של הסרט בפסטיבל הקולנוע של ירושלים. משם יצא עם פרס לתסריט של חגואל ולמוזיקה של זואי פולנסקי, ושם גם כתב עליו עופר. העלילה מתמקדת בזוג תל-אביבי (בגילומם של שלומי ברטונוב ואריאל וולף, זוג גם בחיים), שמצוי בשלב ההתברגנות ומאידך מתגורר בדרום העיר, מוקף במהגרים ומבקשי מקלט אפריקאים. בין העבודה למכון הכושר לתהליך אימוץ ופונדקאות, לצד חיי חברה כמובן, תקרית קטנה עם יתר תושבי השכונה מעמתת את אחד הגיבורים עם הפריבילגיות שלו. לנה פרייפלד עושה יופי של תפקיד משנה כחברתם של בני הזוג, וזו לגמרי השנה שלה בקולנוע (אחרי ״ולריה מתחתנת״ הארוך ו״מחצבה״ הקצר), אבל תרשו לי להדגיש עוד שני שמות: בעיניי, העריכה של שאולי מלמד והצילום של גיא סחף הופכים את הסרט לדרמה אירופאית עכשווית לכל דבר ועניין. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

רעש לבן (White Noise) – נובלות שאי אפשר לעבד לקולנוע בסוף מוצאות את עצמם על המסך הגדול, או במקרה זה עושות סיבוב קצר בקולנועים לפני מגורי קבע בנטפליקס. הסופר הוא דון דלילו והבמאי-תסריטאי הוא נואה באומבך, שממשיך לעבוד עם ענקית הסטרימינג אחרי ״סיפורי מאירוביץ״ ו״סיפור נישואים״. הפעם המילה ״סיפור״ נעדרת מהכותרת אבל הסרט עצמו דווקא עמוס סיפורים, סביב משפחה אחת. אדם דרייבר וגרטה גרוויג מגלים בני זוג המגדלים יחד ארבעה ילדים, כל אחד ממערכת נישואים אחרת, ומנסים לנהל אורח חיים מודרני ונורמלי. למרות עיסוקו של האב כראש המחלקה ללימודי היטלר במוסד לימודים יוקרתי. אסון אקולוגי המתרחש סמוך למקום מגוריהם משבש אף יותר את שגרת החיים ומוביל אותם להתקרב ולהתאחד אך גם לגלות דברים שלא ידעו איש על בני ביתו. רפי קסידי שוב הגרילה משפחת מופרעים (אחרי ״להרוג אייל קדוש״), האחים במציאות סם ומיי ניבולה מגלמים אחים, וחלק מהזמן גונבים את ההצגה דון צ׳ידל וג׳ודי טרנר סמית׳ כקולגות של האב. גם על הסרט הזה עופר כבר כתב, בבכורתו העולמית בפסטיבל ונציה.

רעש לבן

ללא מוצא (The Roads Not Taken) – בזמן שקולנוע של במאיות נחגג השבוע בכל פינה, סאלי פוטר ודאי שואלת את עצמה שאלה או שתיים. היוצרת הוותיקה (״אורלנדו״) פעילה מעל לחמישים שנה וממשיכה לביים, כולל השנה. לא את הסרט הנ״ל אמנם, הוא מודל 2020, אבל תקופת החסד לשנתון המקולל הזה עדיין לא פגה. אל פאנינג מגלמת בת הדואגת לאביה (חבייר בארדם) שמצבו הרפואי מתדרדר. למעשה הוא נודד במחשבתו וספק בדמיונו אל נקודות שונות בחייו, מפליג אל חיים שהיו נחווים באופן שונה אילו היה בוחר אחרת, בזמן שבתו ויקיריו מנסים להשיבו אל המציאות. אבק כוכבים בשפע אפשר למצוא ברשימת שחקניות המשנה, בראשות סלמה הייק ולורה ליני, ואת המוזיקה הלחינה פוטר בעצמה. מי שיצפו בטריילר ויתהו למה זה נראה כה יפה, התשובה היא הצלם רובי ריאן, שצילם לבאומבך את הקודמים שהוזכרו לעיל (וגם את ״קדימה קדימה״, ״אמריקן האני״, ״המועדפת״ ועוד).

הבן שלי (Nowhere Special) – נמשיך עם סרטים משנתון 2020 על יחסי הורים-ילדים בהם האב מצוי בסכנה בריאותית. בשבוע שעבר התרעתי שהסרט הזה מגיע, אחרי כמה טרום-בכורות בסופש, אז כעת הגיע הזמן להרחיב מעט לגביו. כתב וביים אותו אוברטו פאזוליני וכן, אני יודע מה תחשבו, בהחלט יש לו קרוב משפחה מפורסם – הוא אכן האחיין של הבמאי האיטלקי הדגול, לוקינו ויסקונטי. למה, על מי חשבתם או חשבתן? בכל מקרה, הסרט דובר אנגלית צחה, במבטא צפון-אירי אם שמעתי טוב, ומתמקד באב יחידני המגדל את בנו בן השלוש כמיטב יכולתו מאז עזבה אותם האם הביולוגית. כאשר הוא מקבל בשורת איוב, נאלץ הגיבור לעשות את הבלתי אפשרי ולנצל את הזמן הנותר על מנת למצוא משפחת קבע עבור בנו האהוב. ג'יימס נורטון (מהסדרה ״עמק האושר״) בתפקיד הראשי.

החתול של שרק: משאלה אחת ודי (Puss in Boots: The Last Wish) – הגענו אל צמד נוסף במדור, של סרטי ילדים עם חיה בכותרת. הראשון הוא סרט אנימציה שמהווה המשכון לעלילות ״החתול של שרק״, הלא הוא החתול במגפיים בטוויסט לטיני, שזכה ב-2011 לספין-אוף מסרטי ״שרק״. מאז היו גם סרט קצר ואפילו סדרת טלוויזיה אבל הסרט הנוכחי נחשב למספר 2 הרשמי. אנטוניו בנדרס שב לדבב את החתול, סלמה הייק חוזרת לגלם בקולה את קיטי שותפתו להרפתקאות, והעלילה מתחילה כאשר חתולנו מגלה שנותרה לו רק נשמה אחת מתוך תשע. בגלל כל ההרפתקאות הקודמות. הפתרון? לצאת למסע מסוכן במיוחד בחיפוש אחר גורם מעניק משאלות כלשהו. אמשיך לפרט על הדיבוב באנגלית משום שבמקביל לגרסה המדובבת לעברית מוצגת גם זו המקורית, בו ניתן לשמוע גם את הארווי גווילן, ג׳ון מולייני וגנר מאורה (בתור הזאב הרע) ואת פלורנס פיו כזהבה (שלושת הדובים הם ריי ווינסטון, אוליביה קולמן וסמסון קיו). האנימציה נראית כמו ניסיון לרכב על הצלחת ״ספיידרוורס״ או ״לא רעים בכלל״, ועל הבימוי חתומים ג׳ואל קרופורד (״הקרודים 2״) וג׳נואל מרקדו.

קרוקודיל לייל (Lyle, Lyle, Crocodile) – שימו לב לכמות הכישרון בסרט הבא, המבוסס על ספר הילדים מאת ברנרד וובר. יש בו דמות אחת מונפשת וכל השאר מצולם, אז דמיינו את ״הדב פדינגטון״ רק בעיר ניו-יורק ועם קרוקודיל מזמר. לייל (בקולו של שון מנדס במקור), מתגורר בעליית הגג בביתה החדש של משפחת פרים. הוא אמנם ביישן אבל מגלה כישרון שירה, ובעיקר משמח את הילדון המתקשה להתאקלם. אחד השכנים לא ממש בעניין של התנין, שיצטרך להוכיח כי אינו מסוכן. את משפחת פרים מגלמים סקוט מקנרי, קונסטנס וו והחבוב הצעיר ווינסלו פייגלי, השכן הזעוף הוא ברט גלמן וחכו עד שתראו את חבייר בארדם בחליפה מנצנצת גונב את ההצגה לתמסח מוזיקלי. אבל רגע, צמדי היוצרים מאחורי הקלעים מרשימים לא פחות: על הבימוי חתומים וויל ספק וג׳וש גורדון (״להבי התהילה״) ואת המוזיקה כתבו מת׳יו מרג׳סון, בנג׳ פייסק וג׳סטין פול, זוכי האוסקר על ״לה לה לנד״. איפה המלכוד? לא מצאתי את הגרסה המקורית בישראל, רק את המדובבת.

סרטים חדשים ב-VOD

תחייה

תחייה (Resurrection) – אחד מסרטי האימה המדוברים של השנה, לפחות מאז פסטיבל סאנדנס שם החל את דרכו, דילג על בתי הקולנוע והגיע הישר אל הספריות של yes ושל סלקום tv (ואם גם למקומות נוספים אשמח להוסיף, לא מצאתי עוד) שם הוא זמין מאתמול. סרטו של אנדרו סימנס מציג את הגיבורה, בגילומה של רבקה הול, כאישה יציבה ומצליחה המאבדת שליטה כאשר היא מבחינה יום אחד בטים רות׳. זה מתדרדר להתמוטטות עצבים והצהרות משונות משם, וכפי שכתב אור החרוץ במסגרת אימת החודש של אוגוסט, לא צריך לדעת הרבה יותר מזה אלא פשוט לצפות.

המסע (The Crusade / La croisade) – ממשיכים עם המוטיבים הנוצריים אבל בלי המילה ״צלב״ בשם העברי, חלילה, בסרטו של לואי גארל. הצרפתי המיוחס ביים, שותף לתסריט וגם מככב לצידה של לטיסיה קסטה, בקומדיה על זוג המגלים יום אחד כי בנם הצעיר מכר חלק מן החפצים האהובים עליהם ביותר. הילד טוען כי זה למטרה טובה: הצלת כוכב הלכת שלנו על ידי גיוס כספים ליצירת ים באפריקה. אני לא בטוח שהבנתי את התקציר אבל זה נשמע לי כמו פרסומת לאל-הורות. בימי פסטיבל קאן 2021 שמעתי דווקא שזה מצחיק, אבל אפשר פשוט לשאול את אור שצפה בסרט כחלק ממרתון לואי גארל בפסטיבל ירושלים של אותה השנה. ממחר (8.12) ב-yesVOD ובסלקום tv גם.

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו (Guillermo del Toro's Pinocchio) – כדי להבדיל מגרסת דיסני של רוברט זמקיס, נטפליקס וגיירמו דל טורו הבהירו עוד בשלב הכותרת במה מדובר. המפגש בין הבמאי המקסיקני לבין המעשייה הקלאסית של קרלו קולודי היא בדיוק מה שתצפו ממנה להיות, קרי אגדה אפלה שמתחילה עם ג׳פטו הנגר (דיוויד ברדלי) המתאבל על בנו ומגלף בגילופין (סליחה) בובת עץ. זה ממשיך עם רוחות מבעיתות בקולה של טילדה סווינטון המקימות את היצור לחיים (בקולו של ילדון בשם גרגורי מאן), וממשיך עם עליית הפאשיזם באיטליה וניסיון להפוך את פינוקיו לנשק של מוסוליני. בחיי שלא גיליתי כמעט כלום וזה מטורלל אף יותר, בזמן שמוקסמים מאנימציית הסטופ-מושן של מארק גוסטפסון. נסו לזהות על פי הקול בלבלד את קייט בלאנשט, טים בלייק נלסון ורון פרלמן (אני לא הצלחתי), לעומת הקלות בה מזוהים יואן מקגרגור, ג׳ון טורטורו וכריסטוף וולץ. החל משישי ה-9.12 בנטפליקס.