״אל תדאגי יקירתי״, סקירה

חלף מספיק זמן מאז בכורת הסרט ״אל תדאגי יקירתי״ (Don’t Worry Darling) בשביל להכריז מספר דברים. הראשון והחשוב ביותר הוא שהקריירה של הבמאית אוליביה וויילד ממש לא נגמרה. היא כבר בהכנות לסרטה הבא, ״Perfect״ על המתעמלת האמריקאית קרי סטרוג, בכיכובה של תומאסין מקנזי. בנוסף הוכרז כי תביים סרט כלשהו עבור היקום של דיסני-מארוול, אז גם לחשבון הבנק שלה אין סיבה לדאוג. בטח כאשר סרטה הנוכחי לא נרשם ככישלון בקופות הכרטיסים – תקציבו הוערך בכ-35 מיליון דולר והכנסותיו העולמיות עומדות כעת על כ-86 מיליון (שמתחלקות בערך חצי-חצי בין ארה״ב ושאר העולם). מבחינת יח״צ קשה היה להתחרות ברצף השערוריות שנקשרו בשמו של הסרט ושלל אנשי הצוות שלו, אותן אפילו לא אטרח למנות ורק אציין שזה ודאי שלא הזיק למכירות. אם כבר, הסקנדלים היו שם כדי להסיט מן העיקר – מדובר באחד הסרטים הגרועים של 2022. אני כותב זאת בצער עמוק, כי באמת שרציתי לאהוב אותו עד השמיים. בשל כך הוא לא יכול לחמוק מסקירה, בניסיון להסביר מה השתבש יותר מאשר לקטול לשם קטילה, ובעיתוי שבו לא אחשד בעצמי כמי שניסה לחבל בהצלחת הסרט. הוא לא זקוק לעזרתי בנושא.

כמו הרבה מאוד חובבי וחובבות קולנוע, גם אני ציפיתי לסרט הזה מאז תחילת השנה בערך. הידיעה על תאריך הפצה בספטמבר, שאחר-כך התברר כמקביל לבכורה עולמית בפסטיבל ונציה, רקמו באותיות זהב ״סרט אוסקרים״ עוד לפני שנראה פריים אחד. האיחוד בין וויילד וקייטי סילברמן, הבמאית והתסריטאית של ״חורשות את הלילה״ (Booksmart) האהוב, הבטיח גדולות ונצורות. ודאי אם משלבים פנימה את מי שהייתה הפנים של הסרט, פלורנס פיו, אחת הכוכבות הצעירות שאני אישית הכי נהנה לפגוש על המסך. כאשר הגיע הטריילר החידתי והמפתה, התבהר כי פיו ממשיכה את הקו הנוכחי שלה בתור גיבורה ששלוותה מתערערת והעולם סביבה אינו מה שהוא נראה (ולא למדה כלום מאז ״מידסומר״). החזות של החיים המושלמים של הנשים המטופחות ובעליהם המלוקקים הדיפה ניחוח עז של ״נשות סטפפורד״, או ״נשים מושלמות״ כפי שנקראה הגרסה האחרונה שלו בקולנוע ב-2004. אבל הטון הכללי היה יותר בכיוון של ״ברבור שחור״ מבחינת סגנון האימה הפסיכולוגית, עם או בלי קשר לקטעי בלט שנראו בקדימון.

הכותרות הצהובות לא הרתיעו אותי. למה בעצם שלבמאית ולכוכב הצעיר שלה לא יהיה רומן? הרי הפוך זו הנורמה בהוליווד. וטוב מאוד שהחליפו את שאיה להבף, גם אם זה בכוכב פופ שמעולם לא ראיתי משחק קודם – הארי סטיילס. ולפני שתספיקו להגיד ״דנקרק״, אבקש את שם הדמות שהוא גילם שם, כמה שיותר אפיונים שלה ואם אפשר שורת דיאלוג זכירה. אמנם כריסטופר נולאן לא מלהק סתם, אבל בתור חייל אחד בהמון ועוד בסרט אנסמבלי במובהק, אני מאוד אתפלא אם מישהו או מישהי הספיקו להתרשם מיכולות המשחק של סטיילס דווקא בסרט ההוא. אולי הוא מדהים ב״נצחיים״ המושמץ, לא צפיתי. בסרט הנוכחי יועד לו תפקיד משני אך מהותי כבן-הזוג לדמות הראשית של פיו. וויילד גם ליהקה את עצמה לתפקיד משנה וריפדה את הקאסט בשמות מוכחים כמו כריס פיין, ג׳מה צ׳אן, ניק קרול וקיקי ליין.

אפילו הבכורה בוונציה, שסוקרה באובססיביות שלא הייתה מביישת את התקשורת הבריטית החגה מעל סלבריטאי בגמילה, לא גרמה לי לפקפק במוניטין של הסרט. אז פיו לא מוכנה להצטלם צמוד לבמאית שלה או להתייחס אליה על השטיח האדום ובמדיה החברתית. אז סטיילס ספק ירק על פיין (הוא לא, פיין פשוט מופתע לגלות את המשקפיים שלו יושבים בחיקו). אפשר לחשוב שזו ההפקה הפרובלמטית הראשונה בהיסטוריה, או שזו הוכחה לאיכותו של הסרט. העניין שגם אם הייתי דבק בתחזיות הכי שחורות לא הייתי יכול להכין את עצמי למה שראו עיניי ושמעו אוזניי. הדיווח של עופר מוונציה היה מסויג אבל מצא צדדים חיוביים בסרט. מילת המפתח שלו, שלא ייחסתי אליה חשבתי כי נכתבה באגביות, הייתה ״מטופש״.

פיו מגלמת את אליס, שחיה בסוג של ארץ פלאות. ויקטורי טאון, כך נקרא נווה המדבר הפרברי בו מתרחשת העלילה, הוא גן עדן אידיאלי של שנות החמישים בארה״ב – הבעלים הנוסעים לעבודה במכוניות המעוצבות, נשותיהן המאופרות (על הבוקר) הנושקות להן לשלום ומתפנות להכין את הבית לשובם ולמיני פעילויות פנאי. מדי פעם ישנן רעידות מסתוריות, שבאות והולכות. הגברים לא מספרים לנשים שלהן דבר על מקום העבודה, מה שמתחיל להציק לאליס שאולי רוצה קצת יותר בחיים חוץ מבעל אוהב ומפנק במיטה, ג׳ק (סטיילס). מצבה המתערער של אחת השכנות שלה (ליין) גורם לה לחשוד שלא מספרים לה את כל האמת. במיוחד לא מנהל מקום העבודה והדמות הדומיננטית בעיר, פרנק (פיין). כאשר היא מחפשת תשובות אצל בעלה היא נתקלת בתשובה המזכירה את כותרת הסרט, וכאשר היא מחליטה לאתגר את המציאות שלה היא מתחילה להתערער. והמילה ״היא״ במשפט הקודם יכולה להיות תקפה הן לדמות והן למציאות עצמה.

כדי להתערער קצת מראש מבחינת הביטחון שלי ביוצרות הסרט, מה שהייתי צריך לעשות הוא לקרוא טוב יותר את שורת הקרדיט בתסריט. כי סילברמן, שכתבה גם קומדיות רומנטיות בנפרד מוויילד (״הבוס שלי בדייט״, ״כמה רומנטי״), לא חתומה עליו לבדה. למעשה, במקור הוא היה תסריט של הצמד קארי ושיין ואן דייק, שהיה חלק ממה שקרוי ״הרשימה השחורה״. פעם אולי אפשר היה למצוא שם פנינים שלא הופקו רק כי הוליווד מרובעת, היום זה בעיקר מהלך יחצ״ני ותסריטים המשויכים לשם ראויים היו להישאר מושחרים. שני האחים (גברים, למען הסר ספק) חתומים על ״השתיקה״ הנשכח בנטפליקס (לא הסרט החדש של שמי זרחין), ולפני כן על סרטי אימה שאפילו בסריטה לא טרחנו לסקר (״The Sacred״, ״Chernobyl Diaries״ יחד עם אורן פלי). אמנם סילברמן נשכרה לשכתב את התסריט וחתומה לבדה על הגרסה הסופית, אבל קשה לדעת מה היא ניסתה לתקן וקל לראות מה היא לא הצליחה. היסודות של הבניין הזה לא רק רקובים, הם לא נועדו למה שקורה על פני השטח. יש בכך הלימה מוזרה למה שקורה בעלילה אבל אני די בספק שיש כאן ניסיון לכתוב סרט גרוע בכוונה.

התסריט של ״אל תדאגי יקירתי״ מכשיל את הסרט פעמיים, אם לא שלוש. ראשית בניסיון לבסס תעלומה מעניינת ומרגשת, ואז לפתור אותה באופן מספק או להשאירה כחידה מטרידה עבור הקהל, ושנית בחתירה מתמדת נגד המהלך שנבנה. בשלב מסוים הפסקתי לספור כמה פעמים מאותת לי ברצינות הנעשה על המסך כי ״משהו מוזר קורה כאן! נכון שזה מוזר?״, והתחלתי רק לבדוק האם זה מתאזן עם כמות הקריצות אל הקהל (התשובה היא כמעט). אלו שכאילו אומרות ״אתם יודעים שמשהו מוזר קורה, ואנחנו יודעים שאתם יודעים!״. אבל אם כולנו יודעים ומכירים את סוג הסרט הזה, שעוד מעז למרפק את הצופה כאילו כולנו יחד כאן שותפים לסוד, על מה ולמה שעה וחצי של הקדמה? בדקתי שזו לא רק תחושה, ואכן 89 דקות חולפות עד אשר הסרט חושף את פרצופו האמיתי. גם על מה שקורה אחר-כך יש הרבה מה להגיד, אבל נשאיר את זה לחלק של הספוילרים.

לפני כן, רצוי גם להתייחס לחלקים שנחשבים לחזקים של הסרט, שלצערי מצאתי דווקא כפגומים להחריד. הצילום של מתיו ליבטיק, אם כבר הוזכר ״ברבור שחור״, זוכה לרוב לתשבוחות כמרהיב ומרשים. אלא אם הכוונה ״מרשים כמו פרסומת לרשתות פארם״, ממש לא התרשמתי וזה מה שהזכירה לי השפה הוויזואלית של הסרט – מן התפאורות והתלבושות עם הצבעים העזים והרווים, הברק שמשתקף מכל משטח, וכמובן תנועות המצלמה החלקות והחגות סביב עצמן לעייפה. אבל את מה זה משרת? בפרסומת אני עוד מבין, מנסים למכור לי משהו. אבל כאן? סתם עוד נדבך קולנועי לאוסף צופרי הערפל שרועמים כי ״משהו כאן לא כשורה״, בזמן שהוא מנסה לטמטם את הקהל עם תועפות של יופי מסוגנן. שלא לומר לעשות גזלייטינג, מה שאומר עוד ניסור של הסרט את הענף עליו הוא יושב בזמן שהוא משתמש בפרקטיקות שהוא יוצא נגדן.

אפשר להוסיף ולחזק את הנקודה הזו עם השימוש של הסרט במוזיקה. בעיקר שירים מתקתקים מהתקופה המתוארת שמילותיהם כאילו נקראות אחרת בסיום. גלגלתי עיניים גם כשזה קרה בכותרות הסיום של ״ברברי״. אנחנו חיים במערכון של הקומדי סטור ולא ידעתי? כי מה זה השטנץ המאוס הזה אם לא המשפט ״לקח נושא תמים עשה אותו פושע״, שנאמר על שאול המשורר. למקרה שהרפרנס לא ברור ולטובת מי שפחות זקן ממני, נקרא לזה רגע מסוג ״הבנת מה עשית פה?״. אז כן, הבנתי מה עשית פה וזה לא כזה מחוכם. ובטח שלא היה שווה ישיבה של שעתיים רק בשביל מבט בזווית טיפה עקומה על משהו כל-כך מוכר. לא זה ולא הסצנה הסמלית בה פיו מנקה את החלון ואז נמחצת בידי הזכוכית, או רגעים נוספים הממחישים הלכה למעשה שהיא חנוקה ומשוועת לאוויר, תיאור לא של האופן בו הסרט מתייחס אל יצירתיות ומקוריות.

חבל הצלה נוסף שנזרק לכיוון הסרט מצד הביקורת נוגע להופעות המשחק. ושוב, לצערי, אין לי מושג למה. זו ההופעה הכי חלשה של פיו בכל הסרטים שלה שראיתי (שזה כמעט כמעט כולם), אפילו שהיא כבר גילמה דמויות כאלה בעבר, כאמור. היא משכנעת יותר בתור אליס החקרנית והפעלתנית אבל הסרט עסוק בדיכוי הדחף הזה שלה, מה שמעיב גם על כמה סצנות טובות. הרגע היחיד בסרט בו ממש נהניתי מהמשחק היה בסצנה משותפת של פיו ופיין, שבשאר הזמן מגלם סתם קלישאה של מנהיג כת שאוהב לשמוע את עצמו מדבר. בסצנה המשותפת שלהם הסרט פתאום מתעורר לחיים, יותר מאשר בכל רגע של צמדי דמויות אחר, בדגש על אלו שמגלמים פיו וסטיילס. אולי זה משום ששני שחקנים שזה המקצוע שלהם ניצבים אחד מול השנייה, ייתכן שכי עבדו יחד בעבר (״מלחמתו של רוברט דה ברוס״). כזכור או כידוע, אין לי שום חיבה לכריס פיין, מה שמראה עד כמה חיפשתי במה להיאחז כטובע בים של שעמום.

אולם, זה רק מגדיל את תחושת האכזבה ממה שיכול היה להיות. למשל אילו היה מלוהק שחקן קולנוע לתפקיד הקריטי של ג׳ק. זו באמת לא אשמת הארי סטיילס שמישהו או מישהי החליטו שכוכבי פופ חייבים להיות גם שחקני קולנוע. אני לא חושב שהוא נעדר כריזמה או נוכחות מסך, אבל בכל פעם שהוא פותח את הפה כדי להגיש שורה, או חלילה אמור להגיב בעזרת פניו בלבד לשורה שנאמרת כלפיו, ממש ריחמתי על הבחור. הוא לא היה מסוגל לשחק גם כדי להציל את חייו, לא בסרט הזה, והוא פרטנר שמוציא מכל מי שסביבו רגעי מבוכה שלא ראיתי אצל השחקנים הללו מעולם. אבל גם בלי שום כישרון בתחום, אפילו רק קצת מסתורין היה מסייע לדמות של ג׳ק. אנחנו הרי לא יודעים את מניעיו או האם לבטוח בו, עד שלב מאוחר. פתאום הפרסונה הקולנועית של להבף פתאום מתאימה לכאן היטב, גם אם אני עדיין לא חושב שמגיעה לו עבודה אחרי היחס שלו לנשים במציאות. רק מבין מדוע לוהק מלכתחילה לגלם את הדמות הזו, גם אם לא מצטער שהוחלף.

כיוון שהוא לא מצטיין במיוחד בדיבור או בתגובה למתרחש, קיוויתי שאולי סטיילס ישתמש במראהו המצודד כדי להאיר את סצנות המין ששמעתי עליהן כל-כך הרבה בהקשר של הסרט הזה. אז אמנם יש שתיים מהן, אז אי אפשר לומר שהתיאור ״סצנות״ הוא מטעה, טכנית. אבל גם לא ממש הבנתי על מה המהומה. כלומר, אמנם לא ניסיתי זאת אבל לפחות כצופה לא מצאתי שום דבר סקסי בהתגנבות לחדר של פיין והתגפפות קלה בזמן שהוא צופה במתרחש. גם לא ממש הבנתי את ההתלהבות מן המטפורה השחוקה והבוטה של מין אוראלי על שולחן האוכל, בזמן שהמצלמה חגה סביב אליס הסמוקה והעורף הסומר של ג׳ק. שלא לדבר על כל האוכל הזה שנזרק ארצה בלהט הרגע, חבל, אתם רק תהיו יותר רעבים אחר-כך. בכלל, הטענה הרווחת סביב הסרט הזה היא נגד הבזבוז – של הקאסט, הצוות, האווירה והרעיונות. אבל האם זה באמת בזבוז כאשר כל הסרט משעמם כמו חדר המתנה של רופא שיניים? לשם כך צריך כבר לגלוש לדיון במערכה האחרונה שקובעת את הרושם הכללי ומידת ההנאה.

-ספוילרים-

לפני הכל, חשוב לי לשתף שמזמן לא חוויתי רגע בו אולם קולנוע שלם מתהפך על סרט כמו בהקרנה בה נכחתי של ״אל תדאגי יקירתי״. אחרי אותה שעה וחצי בה כמעט ואכלתי את היד שלי מרוב חוסר עניין, פתאום מבזיקים כמה פלאשים. פלורנס פיו היא עכשיו רופאה מנתחת ולא פציינטית החוטפת מכות חשמל בעל כורחה. כשהיא חוזרת הביתה ומוצאת שם את ג׳ק רכון מול המחשב שלו ומאזין לפודקאסט שטיפת מוח, הקהל פשוט איבד את זה. צחקוקים הפכו לצווחות צחוק רמות כאשר המצלמה התקרבה אל אותו הארי סטיילס בתסרוקת לא מחמיאה, משקפיים מחמיאים עוד פחות ומעין פלומת שפם וזקן כתירוץ עלוב לשיער פנים. בכל פעם שהוא שב והופיע בתצורה הזו, הקהל שב לגאות בצחוק. ספק באופן מופגן ואולי אפילו פרפורמטיבי. מצד אחר, איך עוד אמור להיחוות מעין טוויסט שבור שכזה, אחרי סרט שלם שנגח לי בכתף כדי לסמן שהנה בא הטוויסט וכולנו יודעים שהוא יבוא כי ראינו מיליון סרטים כאלה.

כל-כך התאכזבתי לגלות שהניחוש הראשון והברור ביותר היה נכון, עד כי סירבתי להאמין. גם אחרי שכבר נחשפו כל מנגנוני הסימולציה. וויילד עצמה הודתה בראיונות בשאיבת השראה משלושה סרטים עיקריים: ״המופע של טרומן״, ״המטריקס״, ו-״התחלה״. שלוש יצירות עצומות בגודלן ובנפחן התרבותי, בעוד הסרט שלה דומה יותר ל״מים שקטים״ הידוע לשמצה. גם שם הטוויסט בעיקר העיד על מי שכתב אותו, שכנראה מעולם לא התנסה במציאות מדומה או אפילו סתם משחק מחשב. יש חוקים לדברים האלה וגם בעתיד, כשהטכנולוגיה תאפשר (או לא) את מה שהיא מאפשרת בסרט, עדיין יהיו חוקים. יש לי כל-כך הרבה שאלות לגבי איך העולם של הסרט עובד, אבל אין להן תשובות ביצירה עצמה ואני בספק אם האחת לא תסתור את רעותה בכל מקרה. למשל, למה ״אם אתה מת במטריקס אתה מת במציאות״ תקף כאן? סתם כי זה היה ככה בסרט אחר? אם כן זה ספק מסביר את סצנות הבלט (ככה זה היה ב״נשות סטפפורד״), אבל לא את המחוות לרקדניות של באזבי ברקלי. במסתורין ננוחם.

הבעיה היא ברמה התסריטאית הכי בסיסית – אין כאן שום פיי-אוף לאף סט-אפ. הרעידות המסתוריות שפוקדות את היישוב? אפשר רק לנחש מה הן, או למה כל הדמויות חוות אותן באותו הזמן (עדכון תוכנה?). המטוס האדום, זה שאליס רואה בשמיים ומתרסק, ואז מזהה שוב כצעצוע בבית של חברתה שנאמרת עליה כי השתגעה? זה היה סתם ״דג אדום״ (רד הרינג). סימן שאלה בלי אף מילה לפניו, ובלי שום סימן קריאה לסיום המשפט שאחריו. שעה וחצי של מעקב אחר תעלומות לא מספיק מעניינות שהפתרון של כולן הוא ״זו סימולציה״, ועוד חצי שעה בה גם הדמות הראשית סוף סוף מבינה את זה ומנסה להיחלץ או לפחות להשיב מלחמה. זה יכול היה להיות טוויסט אמצע קלאסי, עם שעה ראשונה שמחזיקה בקושי רב את הקשב של הצופה עם שאלות ללא מענה, ושעה נועלת בה אפשר להנות מן התשובות והפתרונות, בזמן שהגיבורה הופכת לאקטיבית ויש לנו את כל הסיבות לדאוג לגורלה ולרצות בטובתה. במקום זה, רוב הסרט הוא חזרה מתישה על אותן נקודות בנאליות ורעיונות חצי אפויים, ואז כל המהלכים הדרמטיים נדחסים לרבע האחרון של הסרט ונראים מגוחכים שלא במתכוון.

ניקח לדוגמה את הדמות של אוליבייה וויילד, באני (עוד רפרנס לארץ הפלאות?). כל הסרט היא מעקמת את האף מול ההתנהגות של הילדים שלה, המושלמים למדי או לכל הפחות בלתי מזיקים, עד כדי כך שאליס היא זו שמתייחסת אליהם כשהם חוזרים מבית הספר. אבל החשיפה הגדולה לגבי דמותה של באני דווקא הפוכה מכל מה שנבנה – היא יודעת שהיא חיה בסרט ובוחרת להישאר בסימולציה כי רק שם תוכל להיות עם הילדים שלה. שזה מאוד וונדה מקסימוף מצידה, אבל אלו אותם ילדים שהיא מתעלמת מהם כל הסרט, מה שהופך את התגלית לסתם תמוהה על גבול הקומית. כלומר, אני מניח שאולי אפשר לחלץ פה איזו אמירה על כמה קשה ושוחק זה לגדל ילדים וכמה מתגעגעים אליהם עד הרגע המדויק בו הם חוזרים מהלימודים ואת נזכרת שהם מעצבנים קטנים. אם זו תחושה אמיתית, אינני יודע. בהקשר של הסרט, כשזה מגיע מדמות שראינו די הרבה אבל אנחנו לא יודעים עליה שום דבר בעצם, זה נחווה כביזאר.

אבל רגע, רק החל המסע במורד מחילת הארנב של השאלות ללא מענה. כי אם אפשר להמציא בעזרת הסימולציה דמויות, למה לגרור פנימה אנשים אמיתיים בעל כורחם? הסיבה היחידה של ג׳ק לשלול מאליס כל חירות מחשבה או תנועה, רק כדי שתהיה כלואה בסימולציה מבלי לדעת על כך, היא כי העלילה היא כלי ריק בשירות האמירה. שלא לומר ממש מוחזקת בת ערובה בידי מטפורה מעוותת. ואם כך, אז פתאום סצנות הסקס הן לא ״פמיניסטיות״, הן בעצם או סייבר-סקס כוחני או פשוט אונס. זה בדיוק מה שקורה כשיוצאים לדרך בלי מפת דרכים ברורה, מספיק דלק במיכל, או אפילו מנוע עלילתי – ייתכן מאוד שסתם ניחנק כולנו יחד מאדי האגזוז, בלי להתקדם אפילו מטר ועם הרדיו תקוע על תחנה בה השדר מפריע לשירים להתנגן באומרו ״מכירים את זה, מכירים״. אבל נו, תמיד אפשר למצוא במה להתנחם. נגיד, אם סצנות המין לא קרו באמת אז זה גם לא היה אוכל אמיתי שנזרק על הרצפה. סתם אינסל שמדמיין איך אשתו טורחת כל היום ואז הוא חוזר הביתה לענג אותה על שולחן האוכל. כמה נורא, יקירתי.