"האלווין: הסוף", סקירה

יש סרטים, בעיקר בתקופת הזו של השנה בין הפסטיבלים לאוסקר, שחלון הרלוונטיות שלהם קטן להדהים. אפשר אפילו לומר שרוב השפעתם, אם בכלל ישנה, מתרחשת בכלל לפני שהם יוצאים. שתי דוגמאות כאלו קרו ממש לאחרונה, עם "אין גברים כאלה" ו"אמסטרדם". לפני שנה, קומדיה רומנטית אולפנית שעוסקת בגייז, והסרט החדש של דיויד או. ראסל עם קאסט של מאתיים משחקני הקולנוע האהובים ביותר בעולם, נשמעו כמו החשובים שבסרטי 2022. רגע אחרי שיצאו התברר שהם אנקדוטה שהקהל מיהר להפנות אליהם את גבו (בצדק או שלא), וסביר מאוד שלא ניזכר בהם בעתיד.

זה בדיוק מה שחשבתי שיקרה עם "האלווין: הסוף" (Halloween Ends), הסרט החותם בטרילוגיה החדשה של מותג האימה. למרות שהוא חלק ממורשת מרשימה, הנחתי שיהיה לו שבוע של חסד בו כולם ידברו עליו, ואז יפנה את מקומו לטובת סרטי ז'אנר אחרים, אלו שיוצאים בהמוניהם עם בוא חג ליל כל הקדושים האמריקאי. מכיוון שבזמן הגעתו למסכים הייתי עסוק מאוד בפסטיבל חיפה, האמנתי שעד שאתפנה אליו כבר לא יישאר ממנו זכר ולא אטריח את עצמי לצפות בו ובטח שלא לכתוב עליו, לפחות עד פינת אימת החודש הבאה. וגם זה לא בטוח.
ייתכן מאוד שהאינסטינקט שלי היה נכון. "האלווין: הסוף" לא עשה גלים, בטח לא היה להצלחה קופתית (אם כי לזכותו יאמר שהוא יצא ל-VOD במקביל לאולמות), וקשה להאמין שמישהו ידרוש התייחסות אליו. אבל אז קרה משהו מאוד מפתיע – בשעת לילה מאוחרת, ועוד לפני יום עבודה, החלטתי לצפות בו. החלטה ספונטנית של הרגע, בתקווה שאשרוד אותו ער עד תומו. תוך לא יותר מעשר דקות פנימה הבנתי שאהיה חייב לכתוב עליו, כי גם אם נכון לרגע זה הוא נראה נטול משמעות, אני ממש חושב שכדאי להתעכב עליו, ולהפיץ ברבים את עובדת קיומו. יש בסרט הזה יש משהו אחר, ושהוא לא כזה שראוי פשוט לפסוח מעליו. במילים אחרות, אני מאוד רוצה שנדבר על "האלווין: הסוף".

קצת מאירועי הפרקים הקודמים לפני שנצלול אל זה החדש: כזכור, ב-1978 יצא "האלווין" (או "ליל המסכות" או "ליל כל הקדושים") מאת ג'ון קרפנטר והיה להצלחה משוגעת כמו גם אבן דרך בסרטי האימה והסלאשרים. ממנו בקעו לא מעט סרטי המשך, רובם לא שווים את הזמן שלכם, ואתחול מאת רוב זומבי שכולנו מעדיפים לשכוח. ארבעים שנה לאחר הסרט הראשון, הוחלט בחברת ההפקה וההפצה בלומהאוס להשיב את מייקל מאיירס הרוצח במסכה, והנערה-האחרונה הראשונה שלו, לורי סטרוד, לסיבוב נוסף, כזה שימחק את המורשת ויתחיל מאיפה שהסרט הראשון הפסיק. הם החזירו את ג'יימי לי קרטיס לתפקיד שעשה אותה, ואת הבמאי המקורי ג'ון קרפנטר, הפעם על תקן מפיק ומלחין. "האלווין" החדש, שניתן לידיהם של הבמאי-תסריטאי דיויד גורדון גרין והתסריטאי-קומיקאי דני מקברייד, יצא ב-2018 ואמנם עשה סכומים נאים בקופות, אבל כשההתלהבות התקררה הבנו שזה לא סרט מאוד טוב, על אף שיש לו רעיונות יפים וכמה אלמנטים תימתיים ראויים.
הסרט השני, "האלווין 2: הנקמה" התעכב בגלל הקורונה והגיע לסטרימינג ולקולנועים בדיוק לפני שנה, באוקטובר 2021. שם כבר היה קשה לעשות הנחות כי זה באמת סרט שלא מתניע ואף מעורר גיחוך, על אף כמה סצנות שבוצעו היטב מהבחינה הטכנית.
לכן החלק השלישי, והמסיים, של הטרילוגיה החדשה עורר פחות עניין מבדרך כלל. כמובן שבכל פעם שמייקל מאיירס יגיע הוא יזכה ליחס וסקרנות, אבל אף אחד לא ציפה לשום גדולות ונצורות, ובכלל, כולם עסוקים עכשיו בהצלחה של סרט אימה אחר, "סמייל".

הסרט החדש, לפחות מהתרשמותי, קיבל יחס די מבטל מהקונצנזוס. נראה היה שהתוספת השלישית עומדת להסתיים בקול ענות חלושה, להיקבע כניסיון תחייה של מותג מפורסם שלא לגמרי צלח, ואפשר להמשיך הלאה. אני פה כדי להגיד, עצרו רגע. ייתכן וזה אחד מסרטי האימה היותר מפתיעים ומעוררי עניין שאני ראיתי לאחרונה. שאיפה לעשות משהו קצת שונה, שבניגוד לסרט מ–2018, גם הצליחה. טוב או רע, זה כבר עניין אחר, וגם על זה נתעכב כמובן.

"האלווין: הסוף" נפתח ב-2019, בדיוק שנה אחרי שובו של מייקל מאיירס לעיירה הדונפילד שם עשה שפטים עם בוא חג כל הקדושים. על אף ליל הביעותים ההוא, במהלכו מאיירס הצליח להימלט ואיש אינו יודע להיכן הלך, אנחנו מכירים זוג הורים שיוצא למסיבה, משאיר את בנו הקטן עם בחור חביב במיוחד שבא לעשות עליו בייביסיטר, כאילו אין שום רוצח מטורף שחיסל אנשים בזמן הזה לפני שנה וטרם נלכד. הכל טוב. לא אפרט יותר מה קורה באותו הערב אבל הנה ההכרזה הגדולה הראשונה שלי בסקירה הזו – מדובר באחת האקספוזיציות הכי לא צפויות שראיתי לסרט-מותג לקהל הרחב מזה הרבה מאוד זמן. ברגע שבה הסתיימה הזדקפתי במושבי וכל חושי התחדדו. היה לי ברור שהסרט הזה הולך רחוק יותר מקודמיו, ואפשר לצפות לבלתי צפוי.

משם אנחנו קופצים ל-2022, ופוגשים שוב את לורי סטרוד בגילומה של ג'יימי לי קרטיס האהובה. לורי במקום אחר מאז שראינו אותה לאחרונה, החליטה להשאיר מאחוריה את טראומות העבר, להיות כוח אוהב ואחראי בחייה של נכדתה אליסון (אנדי מטיצ'ק), וכעת היא אפילו מתמודדת עם הזיכרונות דרך כתיבת ספר שיסכם את חוויותיה האיומות. עם זאת, בשונה ממנה, מי שלא לגמרי הצליחו להתאושש הם כל שאר תושבי הדונפילד. בהברקה הכי משובחת של הסרט הנוכחי, מייקל מאיירס אמנם נעלם, אבל רוחו וזיכרונו מעולם לא עזבו, והרסו את העיירה לחלוטין. התושבים כולם הפכו לטראומתיים, קשים, אכזריים, חשדניים והרוע כבר השתרש בכל פינה. אני חייב להגיד לכם, בתור מישהו שסטיבן קינג הוא אחד האושיות המשמעותיות בחייו, שאפילו הגדיל לראות את כל העיבודים של ספריו וחזר כדי לספר, אני לא זוכר איזשהו סרט שהצליח לתפוס את האווירה הקינגית באופן כל כך מדויק.
הדרך בה "האלווין: הסוף" מכניס אותנו לעולם של הדונפילד הזכיר לי מאוד את הדרך בה קינג מתאר את ההשלכות שהותירה קארי ווייט על צ'יימברלין בתחילת ספרו הראשון ב-1974. אף עיבוד ל"קארי" לא הצליח לתפוס את המהות הזו של עיירה בטראומה, וגם קשה לומר שעיבודים אחרים (ביניהם "זה" הבלתי נסלח על שני חלקיו) הגיעו לרמה הזו. זה לא מפתיע בכלל שסטיבן קינג בעצמו שיבח את הסרט לשמו התכנסנו. זה אולי העיבוד קינג הכי טוב שבעצם איננו עיבוד קינג. כשסרט מסוגל לעשות את זה, הוא מקבל אוטומטית גם את הסקרנות שלי, וגם את תשומת הלב.

יום אחד, פוגשת לורי את אותו הבחור מהפתיחה, קורי (כאן מתגלות לראשונה החריקות בתסריט, כי אין סימן אזהרה גדול יותר מסרט שאפילו לא בדק אם שמות הגיבורים שלו מתחרזים), שגם הוא ניצול טראומה, ומחליטה להפגיש אותו עם נכדתה, כי היא חשה שהשניים ימצאו שפה משותפת. היא בהחלט צודקת, אבל בזמן שאליסון וקורי מפתחים את הקשר ביניהם, לורי מתחילה לחשוד שאולי היא עשתה טעות ויש צדדים בקורי שאינם מרגיעים, נאמר זאת כך. מה שאנחנו יודעים והיא לא, זה שקורי הרדוף גם מצא לעצמו חבר חדש, או אולי סוג של משהו בין מנטור ואובססיה, כזה שחי כבר ארבע שנים בסתר בתעלות הביוב של הדונפילד. ואתם לגמרי יודעים על מי אני מדבר.

ראוי כן לפתוח בזה שכמעט כל היסודות של "האלווין: הסוף" מסורבלים להפליא. "קלאנקי" היא אולי המילה הנכונה יותר, אבל לא מצאתי לה חלופה בעברית. מקרטע, אולי?
כשמפרקים את הדינמיקה בין הדמויות מוצאים מעט מאוד היגיון. הדף החדש בחייה של לורי סטרוד לא מסתדר עם הדרך בה הדמות נבנתה במהלך שני הסרטים הקודמים, בשום אופן לא הבנתי מדוע תושבי הדונפילד מאשימים אותה בזוועות שחוו ומוקיעים אותה, התהליך שלה מול קורי נמהר ומתוסרט בהגזמה, רוב דמויות המשנה פועלות בטיפשות מוחלטת ובעיקר מקדמות את העלילה באופן מלאכותי, ובעיקר צורם במיוחד קו העלילה של קורי-אליסון. לא רק שהכימיה בין אנדי מטיצ'ק ורוהאן קמפבל לא באמת קיימת, הם גם מסתערים על הזוגיות הזו כאילו היו דמויות של דיסני. הייתי כותב שמדובר ברומן הכי לא משכנע של הזמן האחרון, אבל מכיוון ש"אין גברים כאלה" יצא ממש לפני כמה דקות, בואו רק נגיד שראינו גרועים יותר החודש. באופן כללי חלק משמעותי מהסצנות הדרמטיות בסרט לא עובדות מאוד טוב.

אלו דברים שלא לכולם יהיה קל לעקוף, ואפילו אני לא פעם ולא פעמיים הרגשתי שהסרט מבקש ממני השהיית אי אמון גדולה במיוחד. אבל מכיוון ש"האלווין: הסוף" מנסה לעשות משהו כל כך קיצוני עם הנראטיב שלו, בטח בכל מה שקשור למורשת של המותג, מבחינתי זה סכום פעוט לשלם.
בואו נגיד את זה ככה, הרצח הראשון של מייקל מאיירס מתרחש שעה לתוך הסרט. כמובן שלא אסגיר מה קורה עד אז, אבל זה לא פחות עוכר שלווה, מטריד ומזעזע גם בלעדיו. אולי אפילו יותר. לא רק הצילום והעריכה המשובחים של הסרט מייצרים סרט אימה שעל פניו הוא שגרתי לחלוטין אבל בעצם חותר תחת עצמו, אלא גם השימוש שלו בלורי וקורי (וואי, זה באמת איום ונורא) לוקח אותנו למקומות שריתקו אותי.

מייקל מאיירס הוא אפילו פחות מדמות משנה בסרט הזה, לפחות עד המערכה האחרונה והאלימה בהגזמות – למעשה, יש קייס להגיד שהוא בכלל דימוי כאן, ייצוג של הרוע שמתעורר בך כשאתה מנודה, נדחק לפינה או קורבן של רוע אנושי בעצמך. זה יכול לתסכל המון צופים שבאו לקבל את מנת הסלאשרים שלהם, אבל פה דיויד גורדון גרין הבמאי נזכר שהוא בעצם גם מאוד טוב בבניית דמויות והיכולת שלו להיכנס אל נפשן, כפי שעשה ב"חזק יותר", "מנגלהורן", "ג'ו" הלא מוערך כראוי, ו"ג'ורג' וושינגטון" בתחילת הקריירה שלו. אין ספק שקורי, בהופעה אדירה של רוהאן קמפבל, הוא מרכז העניין של הסרט, והתהליך שלו, גם אם כתוב באופן חורק לפעמים, לוקח את "האלווין: הסוף" לטריטוריות שהופכות סרטי אימה מסתם רכבת הרים לכאלו שנותרים אתך הרבה זמן לאחר הצפייה.

ב"האלווין: הסוף" אולי אין הרבה מהדמות האיקונית שבנה, אבל יש כמה מסצנות הרצח וההריגה הכי קיצוניות, יצירתיות ומופרכות שראיתי הרבה זמן בקולנוע אמריקאי (שום דבר השנה הרי לא יעקוף את "העצבות"), ולא צריך לחכות דקות ארוכות עד שיקרו. זה מגיע די על ההתחלה, ומספק מנה מספקת במיוחד של זוועה קולנועית. הסרט הזה הולך מאוד רחוק. הוא כולו מוצף פסימיות, ניהילזם וחרדה מהרוח האנושית, מציג תמונה מאוד לא מחמיאה של חברה שלא יודעת איך לשחרר את צלקות העבר, ויותר מכך, מתבוססת בהם, מייצרת נבלים חדשים בגלל הצורך לשמור את הטראומה כמה שיותר קרוב.

אני לא רק שהופתעתי מהקיצוניות, הן התימתית והן הוויזואלית, של הסרט, אלא גם ראיתי בו הצלחות של בניית אווירה וזוועות מתחת לפני השטח שאני מכיר בעיקר מספרים, ופחות מהקולנוע. אין לי מושג האם זה התוואי שתכננו גרין ומקברייד מאז 2018, או שאחרי התגובות לסרט השני הם חישבו מסלול מחדש א-לה דיסני ו"עלייתו של סקייווקר". הטון של הסרט ומהלכי הדמויות בכלל לא מסתדרים עם נקודת המוצא שלהן מהסרט הראשון, אבל מאידך לא היה להם המון זמן בין שני הסרטים לשנות הכל. בטח נגלה בכל מיני ראיונות בעתיד, אבל כרגע זה מרגיש כמו תוצאה של הרבה החלטות נבונות, גם אם אופן הביצוע לעיתים לוקה בחסר. וזה אולי גם אחד היתרונות הגדולים של הסרט השלישי – כדי להנות ממנו אפשר לוותר כליל על שני הסרטים הקודמים.
אני מסוקרן מאוד איך הסרט הזה הולך להיתפס בעתיד, בין אם חבטה עמומה למשהו שאולי לא היה צריך לקרות, או אחד הניסיונות הכי אמיצים ואפקטיביים לסגירת מעגל שנפתח לפני 44 שנה. בעיני הוא כנראה הסרט הרביעי, אולי אפילו השלישי, הכי טוב מכל 13 סרטי "האלווין" עד כה. אבל אני לא מתחייב על כלום כרגע.