פסטיבל חיפה 2022: "הכי גרועים", "קירבה", "משקפיים כהים", "אלקראס", "הכפתן הכחול"

בשלב הזה של פסטיבל חיפה אני לא באמת יודע באיזה יום אנחנו, כמה עברנו וכמה זמן עוד נשאר. הימים די מתאחדים לרצף אחד ארוך של אימג'ים ואנשים, אבל בעיקר מה שאני רואה זה את האולמות ממשיכים להתמלא בקהל שמגיע לגלות סרטים מכל מיני סוגים, סיפורים מתרבויות רחוקות, ושהקולנוע ממשיך להיות מוקד עלייה לרגל. קשה שלא להתרגש מזה, אם להיות כן.
כדי להוסיף לשמחה, בסיקור השלישי שלי, והחמישי של סריטה מהחג המאוד אינטנסיבי הזה, תוכלו למצוא שלושה נציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של האוסקר הקרוב, כמה להיטים של קאן, וחזרתו של מאסטר שלא יפסיק לעשות קולנוע עד יומו האחרון, כפי הנראה.

בין לבין, אני ממשיך לעדכן את מצעד סרטי חיפה בלטרבוקסד, ובעיקר רוצה להודות לכל מי שקורא וקוראת, ואפילו לפעמים מוצאים את הזמן לדבר אתי על סריטה בין ההקרנות. זאת חד משמעית הסיבה שאנחנו משקיעים בכל הדבר הזה, אז כיף לפגוש את זה פנים אל פנים. ויש לנו עוד סוף שבוע שלם לעשות את זה.

"הכי גרועים" – The Worst Ones / Le Pires

זה כנראה נכון לעוד תחומים, אבל בעיקר בקולנוע ילדים הם נשק יום הדין. כל סצנה יכולה לקבל עוצמה מהדהדת בזכות קלוז אפ על ילד קטן בוכה, מודאג, מפחד, או לחילופין שמח או צוחק. בסרטים מאוד קל לרתום אותם כדי להדגיש חרדה (ויכוח קולני בין בני זוג יהפוך להיות עוצר נשימה אם אחת הדמויות תחזיק בידיה תינוק), או במקרה ההפוך להקל עם איזו מנת חמידות, משהו שילדים על המסך מאוד טובים בו.
האינסטינקט שלי בסצנות עם או על ילדים הוא לפתח חשדנות. אני מחפש איזו מניפולציה רגשית הסרט מנסה לעשות עלי, והאם הוא משתמש בהגדרה המילולית של תמימות כדי לסחוט איזושהי תגובה. כמובן שרוב הזמן זה עובד, ואז אני עוד יותר כועס, אבל תמיד מרחפת מעל איזושהי תחושה – גם אם מרוחקת, במקרה שהסרט טוב – שיש פה תמרון במקרה הטוב, וניצול במקרה הרע (של סחטנות רגשית, לא של הילדים עצמם בהכרח).
וכאן נכנס "הכי גרועים" ועושה משחק כפול מעולה.

הסרט הצרפתי של ליז אקוקה ורומן גרה, שזכה במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, מתחיל ברצף של קלוז אפים על ילדים שהגיעו לאודישן של סרט קולנוע. כבר בשלב הזה קשה מאוד להתנגד למה שמתרחש על המסך – ילדים או נערים שממלאים את הפריים במבט הממיס הזה שלהם, במילים המנסות להיות בוגרות אבל רק מחפות על בלבול ורצון לחיבה, ובמחשבה הבלתי נמנעת שאמנם יש עוד כל כך הרבה לפניהם, אבל גם מדהים כמה כבר עברו בשנותיהם הבודדות על פני האדמה. אנחנו מבינים שאלו ילדים משכונה לא מאוד מלבבת בצרפת, בה עומד להצטלם סרט על אח ואחות בגיל צעיר ממעמד נמוך, ובמאי הסרט (השחקן הבלגי יוהאן הלדנברג, מ"המעגל השבור" ו"לאן את הולכת, אאידה?") מחפש נון-אקטורים לתפקידים הראשיים.
מפה הסרט פונה לשני צירים שמשפיעים זה על זה, והופכים לאמירה שלא מאפשרת ניתוק בין הרגש והרציונל. מצד אחד אנחנו רואים את צילומי הסרט, את השימוש בילדים שלעיתים לגמרי עובר את שלב המוסרי, את החוויות שלהם מהסט הרועש והמסעיר, ובמקביל אנחנו גם מלווים אותם בחיי היומיום שלהם עם הוריהם, חבריהם והסביבה. מכיוון ששני החלקים האלו שמרכיבים את "הכי גרועים" הם למעשה מתוסרטים ומבויימים, אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר לעצמנו שגם הרגעים אותם אנחנו תופסים כאמיתיים, הם בעצם שימוש בילדים על המסך, וכך הסרט מעניק לעצמו ביקורת ומבט חיצוני.

זה נשמע כמו כאב ראש, אולי תרגיל אינטלקטואלי בזיוף ואמת, ואולי זה קצת נכון, אבל מכיוון שהכל מרגיש כל כך אמין ונוכח במהלך הסרט, הרציונל מתאדה רוב הזמן, ואנחנו דבוקים למסך דרך החוויות של הגיבורים, חלקן כואבות חלקן משעשעות מאוד (יחסית לתימות שלו, זה סרט מאוד מצחיק).
כמו עם סרט צרפתי אחר על צעירים מהפסטיבל, עליו כתבתי לפני יומיים, הרבה מאוד נזקף לליהוק ולמשחק. האנסמבל פה כל כך מדהים שבכל רגע נתון צריך להזכיר לעצמנו שזה לא תיעודי, שהכל מומצא. זה ממש בלתי אפשרי לפעמים.
כולם באמת מצוינים, אבל שניים מהם בולטים במיוחד, ואני לא בטוח אם זו החלטה שנעשתה בשלב התסריט או העריכה, אבל לאט לאט מקבלים מעמד של דמויות ראשיות. אלו הם מאלורי ואנק בתפקיד לילי, נערה מתבגרת המגלמת את האחות הגדולה בסרט-בתוך-סרט, שמתאהבת בבום-מן (זה תמיד הבום-מן, הא?), וטימו מאהו כריאן, שבמקביל להשתתפותו בסרט שמצריך ממנו הרבה יותר ממה שגילו יכול לתת, הוא גם נמצא במרכזו של מאבק משמורת בין אמו ואחותו הגדולה.
לעיתים קשה למצוא מילים לתאר הופעות, בטח אחרי הרבה סרטים שמצטיינים בזה. המילים הופכות להיות ריקות – ותאמינו לי שזה הולך להיות אפילו קשה יותר עם הסרט הבא שנגיע אליו עוד רגע – ולכן אני קצת מגרד בראש לגבי איך להתייחס אל ואנק ומאהו כי זה באמת פנומנלי. בואו רק נגיד שבסוף יש חיוך שמרגיש כאילו העולם כולו, על כל מה שטוב ורע, משמח ומפחיד, מייאש ומחזק, נמצא על פנים של ילד.

"הכי גרועים" מצליח להיות גם סרט שעומד בפני עצמו עם דמויות מעניינות וסיטואציות מרתקות, אבל גם להזכיר לנו שיש עוד רובד מאחורי הקונספט הזה של ילדים בקולנוע. שצריך להיזהר ולזכור שהקולנוע יכול להיות גם כלי בעייתי בידיים הלא נכונות, ושלערבב בין המציאות והאומנות אולי מביא לתוצאות נשגבות אבל לעיתים גובה מחיר.

"קירבה" – Close

במהלך שכנראה אורגן מראש על ידי מנהלי תוכניית הפסטיבל, הגיעה הקרנת זוכה "הפרס הגדול" של פסטיבל קאן ונציג בלגיה לאוסקר, "קירבה", ממש אחרי "הכי גרועים". יחד הם הפכו למין תמונה משלימה אחד של השני.
מעבר לקווי הדמיון הבולטים – שני סרטים דוברי צרפתית שעוסקים בילד בלונדיני – הצפייה ב"קירבה" אחרי "הכי גרועים" מעניקה לו עוד ממד בהקשר של היכולות של שחקנים צעירים להגיע למעמקי הנפש ולהתמודד עם סיטואציות לא פשוטות מול מצלמה. זה טוען את "קירבה" גם בהערכה רבה, אבל נוטע חשש עם השאלה כיצד הצליחו להשיג הופעות כל כך אמינות מהילדים, והאם מישהו שמר עליהם.

"קירבה" הוא סרטו החדש של לוקאס דונט, שביים ב-2018 את "נערה" המצוין. כעת הוא שב עם סיפור התבגרות קצת אחר שכאמור כבר זכה לשבחים בקאן, גם אם לתגובות מעט חלוקות יותר בשטח בין אלו שהסרט הזה פרק אותם לגמרי, אל מול כאלו שמצאו אותו גובל בסחיטה רגשית.
על עלילת הסרט אני מעדיף לא לספר דבר, ובאופן כללי גם מציע לכם לדעת כמה שפחות בעיקר בעקבות אירוע דרמטי שמגיע די מוקדם בסרט. כן אומר שהסיפור מתחיל עם לאו ורמי, שני חברים הכי טובים, שמתחילים שנה חדשה בבית ספר (חטיבת הביניים, אם אינני טועה), ועוד אוסיף שהסרט הזה הוא צפייה מאוד אינטנסיבית. מאוד. לרמה שבמהלך הצפייה שמחתי באמת שאין לי ילד. אם זה היה המצב, "קירבה" היה ללא ספק הסרט האחרון שלי בפסטיבל. מה שהיה קורה הוא שהייתי יוצא מהאולם, נכנס לרכב, ונוסע אליו, וכנראה לא זז ממנו עד שהוא מסיים תיכון.

במחנות בין אלו שהסרט השתלט עליהם כליל לבין אלו שנרתעו ממנו בגלל האלמנטים הרגשיים הגדולים שלו, אני ללא ספק במחנה הראשון. מהשנייה הראשונה אני אוגפתי על ידי הסרט הזה, לא הורדתי את העיניים מהמסך, הרגשתי והבנתי כל דבר שקורה גם ברגעים נטולי המילים. למרבה השמחה דונט, שגם כתב את התסריט, סמך לא מעט על הקהל שלו ולא שרטט מפת הסברים כדי להיות בטוח שנקלוט הכל בכל רגע נתון, אלא השאיר דברים באוויר, מאפשר לנו לפענח אותם בעצמנו על פי הרגישויות שלנו.
האמצעים הקולנועיים של הסרט מרהיבים, אבל גם עדינים במיוחד ואיכשהו שום דבר לא הולך לאיבוד. זה מגיע לשיא, בעיני, בשתי סצנות שהלוואי ויום אחד יצאו לי מהראש, אבל כנראה שהן שם לנצח. שתיהן מתרחשות אחרי ריב, האחת בשולחן ארוחת הבוקר, והשנייה בחצר בית הספר שמסתיימת במילים "זה נגמר, רמי. זה נגמר", שמציגות כאב כל כך עצום שזה נתקע בריאות. אתם תדעו על מה אני מדבר.
אבל מעל כל התבונה והרגישות של דונט, נמצא אדן דמברין בן ה-14, בכנראה אחת מעשרים הופעות הילדים הטובות ביותר שראיתי בכל ימי חיי. הוא איכשהו מתבגר מול עינינו גם כשהפיזיות שלו נותרת זהה, וכמעט שאי אפשר לדבר עליו במונחים טכניים. הוא לאו, וזהו. ממש כאילו אין פה שחקן ותסריט, רק ילד שמתקיים על המסך. גם גוסטב דה ווייל בתפקיד רמי בלתי נשכח, אבל בגלל מהות התפקיד של דמברין בסרט יש לו מטען רציני לסחוב עליו, ואין לי מושג איך הוא הוציא תצוגת משחק כזאת.
זה גם הזמן להזכיר שחקנית משנה מצוינת ובולטת בסרט, אמילי דקן, המגלמת את אמו של רמי, לא אחרת מאשר רוזטה מסרטם הידוע של האחים דארדן.

"קירבה" הוא ללא ספק אחד הסרטים החזקים של השנה, אבל ההמלצה אליו מגיעה גם עם אזהרה. זה מהסרטים הרודפים, שמלאים בכל כך הרבה עצבות והתמודדות, שזה בטח לא לכל אחד בכל זמן.

"משקפיים כהים" – Dark Glasses / Occhiali Neri

על פניו לכולנו יש מה להתקנא בדאריו ארג'נטו. כלומר, אין לי מושג אם הוא מסודר כלכלית או אדם מאושר, אבל הקריירה שלו היא סיפור הצלחה, אפילו שרובה מורכב מכישלונות.
ארג'נטו, שבסריטה אני מנסה לחגוג אותו בכל הזדמנות, החל לביים בתחילת שנות השבעים (אחרי שנים כתסריטאי, כולל ב"היו זמנים במערב"), כשלשמו נזקפת תנועת הג'יאלו האיטלקית, סרטי מתח ואימה קיצוניים מאיטליה, שהשפיעו ועדיין משפיעים על קולנוע הז'אנר. ארג'נטו מביים בלי הפסקה מאז, אבל למרות שאף סרט שלו בערך מאז שנות השמונים לא ממש תפס, ואולי כדאי לומר שרובם זכו ליחס מזלזל ולרוב בצדק, הוא ממשיך לעבוד, להיחגג כאחד מהמאסטרים של סרטי האימה, ולהיות אורח רצוי בכל כנס או פסטיבל. לאחרונה גם ראינו אותו כשחקן בתפקיד ראשי, ב"מערבולת" של גאספר נואה. גם בחיפה הוא כבר קיבל מקום של כבוד, עם הקרנה משמחת של "אדום כהה" לפני כמה שנים.
כל סרט חדש של ארג'נטו לנצח יעורר שמחה והתלהבות, אבל באותה נשימה לא באמת ירים ציפיות גבוהות מדי. השנה הוא חזר אחרי עשור של היעדרות עם "משקפיים כהים", ובזמן שנראה שכל העולם השתנה מאז שנות השבעים, ארג'נטו נשאר בשלו.

ב"משקפיים כהים" ארג'נטו בן ה-82 חוזר אל המקורות שלו, אל מותחני הג'יאלו שפרסמו אותו והעניקו לו את המעמד שלו. זה לגמרי סרט טראש, שבו הבמאי הוותיק נהנה מקלוז-אפים של גרונות משוספים כאילו הוא בשנות העשרים שלו, עם חקירה משטרתית מדממת, רוצח אכזרי שאורב בחשכת הלילה, ומוזיקה מוגזמת שמלווה את המתרחש.
הפעם מדובר באישה צעירה שעובדת כנערת ליווי יוקרתית, אחריה דולק רוצח סדרתי של עובדות תעשיית המין. כשהיא מנסה להתחמק ממנו היא עוברת תאונה שלוקחת ממנה את מאור עיניה, אבל הסכנה רק התחילה. כעת היא, יחד עם ילד אליו היא קשורה באופן שהוא ספויילר אז לא אספר, מנסה לברוח מהרוצח שמשאיר אחריו שביל גופות די רציני.

אז כן, הדברים הם בדיוק כמו שאהבנו פעם בסרטים המטופשים והמהנים האלו. העניין הוא שהמילה "פעם" משחקת פה תפקיד, כי אין מה לעשות, הדברים קצת השתנו. למשל כל הקטע הזה של להתעלל בגיבורה שלך רק כי היא שם, בלי שום חמלה, זה קצת ארכאי ולא נעים (אפילו טון הסיום שלה הוא עגום למדי). מה גם שאפילו בתחום המוגזם והמופרך, קשה כיום להיסחף אחרי רצח של נשים רק כי הן נשים. למרבה השמחה אנחנו כבר לא במקום הזה. אמנם לא מדובר בשום דבר מיזוגני חלילה, כזכור האימה האמיתית בסרט היא גבר פסיכופט, אבל כבר ברמת הקונספט התחושה היא שאנחנו כבר התקדמנו משם, ולא ממש מביטים לאחור בערגה.
"משקפיים כהים" הוא מנת טראש נוסטלגית שתלחץ על המקומות הנכונים למי שמתגעגעים לסרטי החצות המטונפים של פעם, ובנוסף הוא גם קצר ולעניין. ובכל זאת, הסרבול שלו כבר לא לגמרי חינני, ואם העלילה לא מחזיקה וגם הקולנוע עצמו לא מסעיר, זה נשאר בגבולות גזרה די מצומצמים.
כל אלו כמובן לא ימנעו ממני להתייצב גם לסרט הבא של ארג'נטו. זה כבר לכל החיים, כנראה.

"אלקראס" – Alcarras

שני סרטים בהם צפיתי יום אחרי יום עסקו בחקלאים ספרדים שמתמודדים עם אימת הטכנולוגיה הפולשנית. כנראה נושא מאוד בוער שם. הראשון היה "כמו חיות" של רודריגו סורוגין, והשני "אלקראס", זוכה פרס דב הזהב של פסטיבל ברלין ונציג ספרד לאוסקר. בשניהם המתח העיקרי זהה, אבל כל השאר די אחרת, בעיקר בכל מה שקשור לנראטיב. "כמו חיות" הוא סרט עמוס התרחשויות וכמה פיתולים, לרמה שלעיתים קשה להבין מהסרט מה הוא בעצם רוצה להיות, ו"אלקראס" הוא סרט שמתרחש בו מעט מאוד, והדרמה בו מוחלשת ומסתתרת בין השורות.
קשה לי לגמרי לקבוע איזה מהשניים אהבתי יותר, כי למרבה הצער בשניהם החולשות העפילו בעיני על ההצלחות, וגם אם ישנן חוזקות מוכחות, התוצאה הייתה מאכזבת למדי.

"אלקראס" מתרחש בחווה חקלאית השייכת לאותה משפחה כבר שנים רבות, מאז מלחמת האזרחים. ממש בתחילת הסרט הם מתבשרים שיצטרכו לעזוב את השטח, כי המשפחה שהעניקה להם את האדמה (תודות לעזרתם במלחמה) רוצה אותו על מנת להקים בו חוות לוחות סולריים. על אף שאין ספק שהמשפחה מסומנת כקורבן, בכל זאת נכנסת פה איזושהי נגיעה מורכבת ומתוחכמת מצד הבמאית קרלה סימון (שגם סרטה הקודם, "קיץ 1993", נשלח לאוסקר) – על אף שמדובר בהרס של טבע, האנרגיה של הלוחות הסולריים היא אנרגיה ירוקה ולא מזהמת, כך שאולי יש פה אמירה גם על זה.
המשפחה שגרה בחווה על שלוש דורותיה מבינה שהעניין עומד להסתיים, אבל ממשיכה בשלה, עם כל הדברים שמרכיבים את החיים עצמם – הילדים המתבגרים שמחפשים את דרכם, העבודה הפיזית שחקלאות דורשת, הילדים שמשחקים בין המטעים והארגזים, וכל מה שמרכיב את היומיום של רובינו: מאמצים קטנים, הצלחות קטנות, להמשיך לעוד יום, ליהנות ממה שקורה.
זה בגדול כל "אלקראס". הוא בקושי פונה לאירועים מחוללים עצומים של בכי וצעקות, אין בו סכנת מוות או שיגעון. הכל בנגיעות, הכל בעדינות. על הנייר זה אולי נשמע נהדר, בטח לקהל שמחפש לראות ולחוות חיים של אחרים במקומות רחוקים, אבל בסרט הזה העניינים פשוט לא מצטברים לכדי משהו מעניין. אחרי כשעה זה מתחיל להרגיש לאה, לא ממש מתעצם או נחלש, פשוט ממשיך להראות לנו את האנשים החביבים האלה (את כולם מגלמים שחקנים לא מקצועיים שעושים עבודה יוצאת מן הכלל) לעיתים כשרע להם לעיתים כשטוב להם. אנחנו צריכים לזכור שהחרב תלויה מעל ראשם, אבל קל לשכוח את זה כשבלתי אפשרי לעלות על איזשהו גל ולהסתנכרן עם הקצב של הסרט.

יש ב"אלקראס" המון רגעים יפים, אבל האגביות המכוונת של הסרט לא מצליחה – או מנסה – להבדיל ביניהם ולכן לי התחושה הייתה מאוד מונוטונית, כזו שאתה ממש רוצה לאהוב, אבל מבין שהסתכלת על השעון יותר מדי פעמים במשך השעתיים האלו.

"הכפתן הכחול" – The Blue Caftan

סרטה החדש של מרים טוזאני, שנמצאת כאן כאורחת הפסטיבל, הגיע לחיפה לאחר שהשתתף במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, שם קיבל פרס מטעם פיפרסקי. מאז הוא גם הוכרז כנציג מרוקו לאוסקר, ואני מקווה שאינני מסתמך פה על דעות קדומות, אבל זה מרגיש כמו בחירה מאוד לא שגרתית – ומשמחת – מטעם המדינה.
"הכפתן הכחול" הוא מלודרמה המתרחשת בסמטאות מרוקו, שם מנהלים חאלים ומינה (סאלח בכרי ולובנה אזבאל) חנות לכפתנים מסורתיים. היא אחראית על הצד העסקי, והוא על המלאכה העדינה והמורכבת של העיצוב והרקמה. הם קצת כמו שני האחים לבית וודקוק מ"חוטים נסתרים", רק שהזוג המרוקאי פחות סוציופטי ומלחיץ. למעשה, הם שני אנשים נחמדים למדי.
אל החנות מגיע שולייה חדשה, יוסף (איוב מיסיואי), וחאלים מוצא את עצמו נמשך לבחור הצעיר. לאט לאט הוא מגלה שהרגשות הדדיים גם מצד יוסף. למרות שהפתעה גדולה זו לא. בכל זאת, מדובר בסאלח בכרי, איך אפשר אחרת? אפילו חלק מהכפתנים בחנות נראים שמאוהבים בו לגמרי.
כאשר מצבה הבריאותי של מינה מתדרדר, חאלים מבין שאל חייו מתקרבת תפנית בלתי נמנעת, והשאלה היא האם יוכל להיות שלם עם עצמו או יאלץ להמשיך את חייו כמו מקודם.

יש תיאום מאוד יפה בין הסרט לבין מלאכתו של חאלים. כמו הגיבור שלו, גם "הכפתן הכחול" מתנהל לאט, באופן מדוד ויסודי, מתעכב על כל פרט, לוקח את הזמן שהוא זקוק לו, לוקח חומרי גלם ויוצר מהם יופי מרהיב. ההשקעה של חאלים בכפתנים זהה להשקעה של טוזאני וצוותה בעיצוב, בפריימינג ובסאונד. ושניהם לא מוותרים על הקצב והטון שהם זקוקים לו.
יש לזה גם חסרונות כמובן, כמו שרואים אצל הלקוחות חסרי הסבלנות של מינה וחאלים. "הכפתן הכחול" מבקש לא מעט מהצופים שלו. הוא שקט מאוד, פוסע באיטיות, ובולם את הדרמה כמה שניתן. זה מסתדר היטב גם עם התימה של תשוקה כבושה שמלווה את הסרט, אבל יש בזה גם מהמתסכל לעיתים, כי המטרונום קבוע מהרגע הראשון ועד האחרון. לעיתים יש רצון לתזוזה של המחט על מנת לעורר ולהעיר, וזה גורם לסרט להרגיש מעט ארוך יותר ממה שהוא, בטח בהתחשב בכך שהסיפור הזה על תשוקה אסורה המאיימת על זוגיות הוא משהו שראינו בעבר ולא מעט פעמים.

ובכל זאת, יש עוצמה גדולה ב"הכפתן הכחול" ולא רק בגלל הקולנוע שלו, אלא גם בזכות שלושת השחקנים, במיוחד סלאח בכרי (שחקן נהדר, שכזכור קבע שיא אופירי כשהיה לשחקן הערבי הראשון שזכה בפרס) ולובנה אזבאל המופלאה (המוכרת מ"האישה ששרה" ו"תל אביב על האש"). לא רק שהם נהדרים כל אחד בפני עצמו, אלא גם שהכימיה ביניהם היא מדהימה. הם מייצרים זוג קולנועי שתוך שנייה רואים את כל השנים שעברו עליהם, הטוב והרע, המדובר והנסתר. ביחד יש להם אנרגיה שמטעינה את הסצנות, והרגעים בהם הם פשוט אחד בשביל השני, צוחקים ומגיבים זו לזה, פשוט ממיסים את המסך, ואם יורשה לי לדבר בשם הקהל, גם את הלב של הצופים.
על אף שלעיתים הרגשתי שהסרט זקוק לאיזושהי התנעה, היה לי קשה להתנגד אליו. בסיומו נמחקו מהזיכרון הרגעים שנדמו כחסרי אנרגיה, ונותר רק הזיכרון החוויתי מהיופי והרגש שבו. הוא באמת פיסה קולנועית בעלת עוצמה, וזה בלי להזכיר שבכרי ומיסיואי מייצרים יחד את הזוג הגאה הכי יפה שראינו על המסך מאז, לא יודע, כנראה "איידהו שלי".