פסטיבל חיפה 2022: המלצות ואזהרות

פסטיבל חיפה כבר נמצא ממש מעבר לפינה, ורק כשהתחלתי לכתוב את הפסקה הזו שמתי לב שיש עוד פחות משבוע עד לפתיחה. גם השנה אורון היה חלק מצוות הפסטיבל ולכן לא משתתף בסיקור, אבל הוא כן הכין פוסט מבט בתוכניה. כעת הגיע הזמן לפוסט המסורתי השנתי של לפני הפסטיבל עצמו, שהשנה בגלל אילוצים שונים רק אני (עופר ליברגל) תרמתי לו המלצות על כמה סרטים שהפסקתי כבר לראות (שימו לב שכרגיל הכותרת כוללת את המילה ״אזהרות״, כי חלק מהסרטים הם שילוב של המלצה ואזהרה). אם מישהו דואג, אור סיגולי יצטרף לסיקור מהפסטיבל עצמו ושם נהיה לכל אורכו של האירוע, משבת ה-8.10 ועד שני ה-17.10. לוחות זמנים אפשר למצוא באתר הפסטיבל.

לפני ההמלצות על הסרטים החדשים, אציין גם את הסרטים הקלאסיים המוקרנים בפסטיבל – ארבעה סרטים של הבמאי היווני המבריק תיאודור אנגלופולוס שבחרה פנינה בלייר, ושלושה סרטים ותיקים שמתכתבים עם סרטים חדשים והפסטיבל ארז אותם כ"דאבל פיצ'ר". בנוסף אליהם, יש כמה סרטים עליהם כבר כתבנו:

"הגנב האספן" – סקירה של אורון מפסטיבל SXSW לסרט התיעודי המותח.
"אל תדאגי יקירתי" –  סקירה שלי מפסטיבל ונציה לסרט הפתיחה המדובר.
"הגנן הראשי" – עוד סקירה מפסטיבל ונציה, הפעם לסרטו של פול שרדר.
"ולריה מתחתנת" – שוב ונציה, הפעם לסרט ישראלי שישתתף בתחרות.
"נסיכה" – גם סרטים איטלקים הוקרנו השנה בוונציה, על זה גם כתבתי.

וכעת, לסרטים הנסקרים לראשונה מתוכניית פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה 2022…

אגדה
Fairytale

אלכסנדר סוקורוב טיפס למעמד של אחד מן הבמאים החשובים של רוסיה בעשורים האחרונים בעזרת שילוב של עומק אינטלקטואלי ופילוסופי, חוש הומור ונכונות להתנסות תמיד בטכניקה הקולנועית, כולל במראה של הסרט עצמו. זה גם המצב בסרטו החדש, סוג של בדיחה מאוד רצינית המשתמשת בטכנולוגיה החדשה לסרט ניסיוני שכולל רגעים מרהיבים ביופיים (כרגיל אצל הבמאי), הרבה אופציה לחשיבה ודיונים ולפעמים גם תחושה של עומס יתר וסיבוך לשם סיבוך (גם לא דבר נדיר עבור סוקורוב).

הסרט נמצא בשערי העולם הבא. ארבעה ממנהיגי מלחמת העולם השנייה ממתינים לפתיחתו – צ'רצ'יל, היטלר, סטלין ומוסוליני מחכים זה לצד זה ולפרקים לצד עצמם, כאשר הם מתווכחים עם גרסאות שונות של עצמם בגילאים שונים. בעזרת טכנולוגיות של הטמעת תמונה, קטעי ארכיון ושחקנים. הסרט מלהטט בין דברים שנאמרו באמת לווריאציות עליהם ומשלב גם דברים ממוחו הקודח של הבמאי. מצד אחד, הוא נותן לגיבוריו לערוך חשבון נפש, ומאידך להצדיק את עצמם בסיטואציה שהיא אולי שיפוט לפני הכניסה לתת את הדין על מעשיהם, למרות לפרקים נראה שהם בעיקר רוצים לעבור.

כפי שרמזתי, זה לא רק נשמע כמו בדיחה, זה גם מאוד מצחיק ברגעים מסוימים. לא פעם אחרי שהתרגלתי למראה של הסרט, סוקורוב מצליח לגוון דיו ולהפוך אותו למרשים יותר. באותה נשימה: קשה לעקוב אחרי כל ההתכתבויות של הסרט עם ההיסטוריה וההווה ולפרקים דומה כי הוא מתמכר יותר מדי לשעשוע שלו ולכישרון של היוצר. זהו סרט למי שמחפש קולנוע שהוא מאתגר וגם מצחיק. סרט שאני רואה אנשים בוחרים אותו לאחד מסרטי השנה, או להבדיל בזים לו, כאשר אני חיובי בסך הכל אך מתון יותר. איכשהו, זה אחד מן הסרטים הכי שאפתניים בשנה הקולנועית, כמו גם סרט קטן וצנוע בתוך גוף העבודה של הבמאי שלו.

אל הצפון
To the North

סרט הביכורים של הבמאי הרומני מיהאי מינקאן שונה למדי מרוב הקולנוע הרומני שנוכח בפסטיבלים בשנים האחרונות. זהו מותחן המתרחש פחות או יותר כולו על ספינה השטה באוקיינוס האטלנטי והוא מותח ומלחיץ פחות או יותר לכל אורכו. אף כי הוא מבוסס על אמתי, עדיין קשה לדעת לאן הסרט יילך. העלילה מתרחשת באמצע שנות התשעים, אז שני צעירים מבולגריה ורומניה מסתננים לאוניית מסע בספרד, במחשבה כי יוכלו לחמוק לניו יורק. אלא שהם מהמרים על הספינה הלא נכונה: לא רק שהיעד הוא בכלל קנדה, לטאיוואנים שמנהלים את הספינה יש מדיניות של השמדת ראיות לנוסעים סמויים על מנת שלא להסתבך, גם אם זה אומר השלכת בני אדם לים.

ספן פיליפיני מקשיב למצפונו ומנסה להסתיר על מנת למנוע מוות של בני אדם, אל זו משימה מאתגרת והיא גוררת מתחים מול ספנים פיליפיניים אחרים שרוצים לעזור אך גם חוששים לגורלם. הספינה אמנם גדולה, אבל זה סרט לוקיישן אחד וככזה הוא מייצר תחושת קלאוסטרופוביה התורמת לאלמנטים של מתח ואימה, תוך שהסרט דן בלי הרף בדילמות מוסריות. אין ספק כי אנשי הפסטיבל מאמינים בסרט בגלל שהוא שובץ בתחרות הבינלאומית ולא במסגרת לסרטי ביכורים. גם אם אני מעט פחות נלהב לגביו, הוא מספק חווית צפייה אינטנסיבית שקשה להישאר אדישים כלפיה.

האי
The Island

סרט האנימציה המוזיקלי של הבמאית אנקה דמיאן הוא פחות עיבוד ל"רובינזון קרוזו" ויותר מתקפה על הגבר האירופאי, המתבססת על הספר וההיבטים הגזעניים שבו. רובינזון של הסרט הזה הוא מתבודד בעיני עצמו והוא מציל מטביעה את ששת, במטרה שישרת אותו וישמח על החינוך שהוא מקבל. אלא שהאי לא ממש בודד ורובינזון מתנהג באנוכיות ובחוסר הבנה של הסביבה, כולל האישה בה הוא חושק שנמצאת גם היא בתמונה. ציפיתי להתלהב מהסרט הזה הרבה יותר: יש בו כמה בדיחות טובות והשירים הרבים המשולבים בו טובים, אך בסופו של דבר המסר הפוליטי הלא מעודן של הסרט חוזר על עצמו. יש בו משהו נוח מדי ולא באמת חתרתי כפי שהסרט שואף להיות. אני בהחלט רואה מצב בו חובבי אנימציה יוצאים נלהבים מהסרט, אבל עבורי זה פחות עבד הפעם.

מלחמת חדי הקרן
Unicorn Wars

חדי הקרן אמנם נמצאים בכותרת סרטו של אלברטו ואסקס, אולם רוב העלילה עוקבת אחרי האויבים המרים שלהם – הדובונים. בבסיס צבאי הם עוברים טירונות קשה ויוצאים למשימה מרוכבת ביער, שם נמצאים חדי הקרן שהם למדו לשנוא כל החיים שלהם. רבים מהם יאבדו את עצמם או ייפצעו עוד בטרם יפגשו באויב הקטלני, שכלל לא בטוח שהוא מעוניין במלחמה.

הסיפור הזה מסופר עם אלמנטים למבוגרים בלבד לכל אורכו, למרות שמראה היצורים האגדיים/הצעצועים עלול לבלבל – זהו סרט מלחמה השואב השראה מ״אפוקליפסה עכשיו״, ״מאטל ג'אקט״ וכל סרט מלחמה אחר שתרצו לדמיין. ככזה, המטאפורה על אכזריות המלחמה, השחיתות בהנהגה וחוסר התכלית שבשנאה די ברורה ולא חדשנית. אבל מדי פעם, הסרט שובר לכיוון מוזר יותר: פחות בעיצוב הדמויות ובנייה של טרגדיות משפחתיות וחברתיות בעלילה, יותר בקטעי הזייה או פנייה לכיוונים מוזרים ומוזרים יותר, בדרכים אחרות. זה לא תמיד עובד והאנימציה לא הכי מבריקה, אבל זה מיוחד מספיק על מנת שהשילוב של "מה לעזאזל ראיתי עכשיו" ו"המסר ברור מדי" ינטה לכיוון ההנאה.

מסדרונות הכוח

אחרי שבחן את המצב הפוליטי-מדיני בישראל במספר סרטים, כמו "שרון" ו"שומרי הסף", הדוקומנטריסט דרור מורה עבר בהדרגה לעיסוק במדינות החוץ של ארה"ב. בסרט "הגורם האנושי" הוא שאל גורמים אמריקאים לגבי קריסת המשא ומתן בין ישראל ולפלסטינאים וב"מסדרונות הכוח" המוקד הוא מדיניות החוץ של ארה"ב החל מאמצע שנות התשעים, בדגש על האמירה "לעולם לא עוד" שנשמעה בהקשר לשואה ועדיין נאמרת כסוג של מחויבות. אולם כפי שמורה מראה בסרטו, ההתחייבות הזו די ריקה מתוכן, או לא לגמרי אפשרית. גם כאשר יש רצון כנה למנוע פשעי מלחמה בחלקים אחרים בעולם.

המרואיינים בסרט בכירים מאוד, הכי בכירים שאפשר, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. בדומה ל"שומרי הסף", מורה נותן לדברים שהם אומרים בעצמם את עיקר החשיבות. הוא מתייחס לכולם בכבוד ובו בזמן מייצר סרט שתוקף את העמדה שלהם. ולא מדובר רק בסרט על ארה"ב ומדיניות החוץ שלה, אלא בסרט על שאלה מוסריות של אחריות מול פשעים במימדים אדירים. סרט ששואל האם יש בכלל זכות למדינה להעדיף שיקולים פנימיים על פני התערבות וגם מראה את הקושי שבהתערבות בניסיון לעזור.

לצד קטעי הראיונות, הסרט מציג קטעי ארכיון תיעודיים של רצח-עם שהתרחשו במהלך 30 השנה האחרונות ומחייה זיכרונות שהאנושות רצתה לשכוח. הוא גם בונה חלק מן המרואיינים שלו כדמויות טרגיות, בעיקר סמנתה פאוור שנכנסה לממשל אובמה בין היתר על סמך הביקורת שלה על העדר העזרה במקרים של פשעים נגד האנושות במדינות אחרות, אך גם מבפנים התקשתה להוביל לשינוי מהותי. היא לא הדמות הבכירה היחידה הנצבעת בסרט בגוונים אנושיים, דבר שהופך את הסרט למתסכל יותר. יחד עם זאת, למרות אווירה של כישלון ידוע מראש, עדיין יש בו מקום לתהיות לגבי דרכים בהם בכל זאת ניתן לפעול אחרת וגם שבריר של מקום לאופטימיות.

יש לציין כי לא מדובר בסרט המקיף את כל היבטי מדיניות החוץ האמריקאית וחסר בו דיון של ממש לגבי פשעים שארה"ב מבצעת בעצמה, או התמיכה שלה במהלכים שנויים במחלוקת בין מלחמת העולם השנייה לתקופה המתוארת בסרט. נושאים אלו הם עדיין אופציה לסרט אחר וגם ככה מדובר בסרט מרתק, על סף החובה, למתעניינים בפוליטיקה בינלאומית.

מספר 10
No. 10

סרטו העשירי של אלכס ואן ורמרדאם ממשיך את הקולנוע המוזר של סרטיו הקודמים (״בורגמן״). בחצי הראשון של הסרט, זה מוזר בעיקר בהתנהגות של הדמויות: אנו צופים בשחקנים עושים חזרות להצגה. השחקן המבוגר שוכח את השורות שלו, גם בגלל שאשתו במצב רפואי קשה והוא מטפל בה לבדו. עיקר הדרמה הוא משולש אוהבים בין השחקן הראשי ואחת מן השחקניות, שבמקרה נשואה לבמאי. השחקן הראשי הוא גונתר, בהדרגה הדמות הראשית בסרט, ודמות לא נחמדה החל מן הפתיחה.

מדי פעם גם רואים כומר שצופה באתלטיקה בטלוויזיה ודומה כי הוא מנהל מעקב אחר קבוצת השחקנים. מה בדיוק הכומר רוצה, איך זה קשור לקבוצת השחקנים ולבתו של גונתר מתחילים לגלות בערך בנקודת האמצע, לא לפני שהמתחים בקרב אנשי התיאטרון הופכים אלימים יותר. בגדול, החלק השני של הסרט כולל תפנית לא מקורית במיוחד, אבל כזו שיושבת היטב על האווירה של הסרט ומאפשרת לקבל יותר את העולם בו, שמפליג למחזות שהם רחוקים לגמרי מן הבמה. זה סרט שצריך להיות מכוונים לטון המאוד ספיציפי שבו ועבורי זה לא היה המצב לחלוטין, אבל עדיין הייתי קשוב מספיק לאווירה שלו על מנת להוסיף להתעניין. בסופו, הסרט תגמל אותי על הקשב: לא בכך שהפך לפחות מוזר, אבל כן ביצירת מתחים מורכבים יותר, מבט משועשע על דת ורתיעה מדת, ודימוי משובח לסיום.

סיפורו של מבט
The Story of Looking

המבט מאוד חשוב עבור מארק קאזינס, היסטוריון של קולנוע ובמאי תיעודי שרוב סרטיו (אך לא כולם) מנתחים סרטי קולנוע. כל זה נמצא בסכנה, יום לפני שהוא עומד לעבור ניתוח קריטי בעין שיכול להציל את הראייה המתדרדרת שלו – או להיכשל. במיטתו, הוא מתחיל לצלם סרט מסה על מהות וראייה וכדרכו של קאזינס, הוא עושה זאת עם הרבה דוגמאות מן הסרטים ובתחבולות. הוא לא מדבר רק על עצם הראייה, אלא על הדרך בה המבט שלו השתנה מן הילדות, דרך ההתבגרות, והחיים הבוגרים. הוא לא מתבייש להמריא גם למקומות שונים לגמרי בסיפור שלו, תוך שהוא מותיר לקהל לשאול עד כמה כל מה שנאמר הוא אמיתי.

לא במקרה, יש גם משהו מציצני בחיוות הצפייה בסרט, שכוללת גם שחזורים של המבט של קאזינס וגם מבט עליו, בלבוש מינימלי. מדובר על פניו בסרט הכי אישי של קאזינס, אבל למעשה כל סרטיו כוללים את המבט האישי שלו וסרט זה מסתיר יותר לא פחות ממה שהוא מגלה. בדרכו, זהו שיעור נוסף בדרך שבו הקולנוע מתפקד מול הזולת. קאזינס גם יוצר לפעמים סרטים על היסטוריה פוליטית (כמו הסרט האחר שלו שיוקרן בפסטיבל, "המצעד על רומא") ובדרכו הוא דן במוסר של החיים הפרטיים והצפייה בדברים בסרט זה, סרט שהוא מסע אינטלקטואלי שנון. לא פעם הוא מתחכם יותר מדי, אבל זה חלק מן החבילה בסרטים של קאזינס, כמו גם משחק זיהוי הסרטים מהם הוא לוקח קטעים.

סרג'יו לאונה: האיטלקי שהמציא את אמריקה
Sergio Leone – L'italiano che inventò l'America

עשיית סרט אודות הבמאי סרג'יו ליאונה מעמידה בפני היוצרים אתגר אמנותי: מצד אחד, מובן כי מדובר באחד מענקי הקולנוע, כזה שסינפילים רבים עדיין נשבעים בשמו ויוצרים מושפעים ממנו. מאידך, הנוסחה של קטעים מסרטיו ומרואיינים שמדברים על הגדולה נראית מעט לא מתאימה לבמאי שגדולתו היא בעיקר בסגנון הדינמי שסותר את האופי הרגיל של סרט תיעודי על קולנוע. הבמאי פרנצ'סקו ציפל פתר את ההיבט הזה על ידי שהוא יצר מחווה לסגנון של ליאונה בדרך בה הוא מראה לראשונה מרואיינים בולטים: הם עדיין מדברים ישירות למצלמה, אבל הם נכנסים לסרט דרך הצגת דמותם כאילו היו שחקנים ראשיים ב"הטוב, הרע והמכוער".

בסרט מרואיינים במאים בכירים מרחבי העולם בכמות גדולה מן הרגיל, לצד משתפי פעולה עם ליאונה שנותרו עדיין בחיים. בגלל שליאונה ביים כמות קטנה יחסית של סרטים (שבעה עם קרדיט, בהם לפחות חמש קלאסיקות), לסרט יש די זמן להתעכב על סצנות ספציפיות ולחשוף צדדים שונים בדרך בה הוא עובד וגם סיפורים משעשעים מאחורי הקלעים. אין בסרט התיעודי הזה הרבה מקום לקריאה ביקורתית או לעמדה הפוליטית העולה בסרטיו, או ליחס לנשים ביצירה שלו, למרות שנושאים אלו כן עולים באופן מצומצם. בסופו של דבר, מדובר בסרט אפקטיבי: לא מזלזל במעריצים וגם יכול לחשוף את ליאונה לקהל חדש.

קיץ עם תקווה
Summer with Hope

סרטה השני של הבמאית האיראנית-קנדית סדאף פורוהי (״אווה״) נשען על תסריט בנוי היטב, המייצר מהר מאוד היכרות ואמפתיה למספר דמויות אמינות, מכניס אותן לסיטואציות המעוררות מתחים שונים, ובסופו של דבר מחבר היטב את כל הנושאים הלכאורה-שונים בהם הוא עוסק: התמודדות עם בירוקרטיה, מתחים בתוך המשפחה, וגם פחדים גדולים יותר בתוך החברה האיראנית, עבור משפחה אמידה יחסית.

הסרט עוקב אחר נער בן 18 הנוסע עם אמו לתחרות שחייה בעיירה על חוף הים הכספי. שם הנער הוא אומיד, שם שמשמעותו "תקווה" בפרסית, ודומה כי הוא מלא תקווה לתחרות. גם אמו ודודו, המארח אותם בבית קיץ, תולים בו תקווה. בשל שורה של צירופי מקרים ואולי גם שאננות, הוא מפספס את הרישום לתחרות אליה הוזמן. אחד ממנהלי התחרות, המכיר היטב את אומיד ואת משפחתו, מכשיל את הניסיונות להירשם בכל זאת. בעידוד המאמן, שדומה שהוא גם חבר קרוב, אומיד מנסה דרכים עקיפות להתחרות בכל זאת.

דמות מפתח נוספת היא אביו של אומיד. הוא פחות מתעניין בשחייה ולא נוכח רוב הסרט, אבל עמדתו מאיימת על הגיבור והתקווה שלו לעסוק בשחייה באופן מקצועי, בשלב בו חיו הבוגרים צריכים לתפוס כיוון. באופן המזכיר מעט את סרטי אסגר פרהאדי, פרטים נוספים נחשפים בהדרגה ומשנים את כל התמונה, כאשר הסרט הוא דרמה משפחתית אבל גם מבט על החברה כולה. פורוהי מעבירה באורח מבריק דברים רק עם רמזים דקים ונותנת לקהל להשלים לא מעט מן התמונה דרך הסקת מסקנות. ההשראה המוצהרת שלה היא "השחף" של צ'כוב, אך העלילה תופסת כיוונים שונים לחלוטין. כנראה שזה אחד מן הסרטים הטובים בפסטיבל השנה.