• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

פסטיבל חיפה 2022: מבט בתוכנייה המלאה

1 באוקטובר 2022 מאת אורון שמיר

יש הרבה סיבות לאהוב את חג סוכות ועבורנו בסריטה זו ההבטחה הגלומה בכל מהדורה של פסטיבל הקולנוע חיפה. או פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה, בשמו הרשמי, שייערך זו הפעם ה-38 על הר הכרמל וברחבי העיר. זה יקרה בין ה-8 וה-17 באוקטובר, אז תוכלו לצפות לדיווחים שלנו מדי יום (או כמעט) מן הסרטים שיוקרנו שם. כמו בשנה שעברה, גם הפעם היה לי הכבוד לסייע לצוות האמנותי של הפסטיבל בייעוץ לגבי בחירת חלק מהסרטים, אז אני מוציא את עצמי מן הסיקור של סריטה. את פוסט ההמלצות אשאיר לחבריי, שאכן עמלים עליו במרץ, ובמקום זה חשבתי לעבור על התוכניה שפורסמה ולחלק אותה לביסים יותר סבירים בגודלם.

אציין שלא יוצא לי שום דבר מזה שתזמינו כרטיס לסרט זה או אחר, אז עד כאן הגילוי הנאות והנדרש ומכאן והלאה רק סרטים ועוד סרטים. בניסיון להקיף את התוכניה כולה ולברור בכל פעם רק כמה שמות, שורות תקציר או שלל סיבות להבליט סרט אחר על פני האחר. זה אומר שיהיה הרבה מאוד ניימדרופינג ויהיו מעט מאוד נימוקים, את זה כאמור אפשר יהיה למצוא בפוסט הבא. אבל אם כבר כתבנו על סרט מסוים במסגרת אחרת, למשל על סרט הפתיחה ״אל תדאגי יקירתי״ של אוליביה וויילד שעופר ראה בוונציה, הוא יקבל לינק לטקסט הרלוונטי לטובת המשך קריאה. השאר רק יודגשו ובאמת שהשתדלתי לבחור רק את אלו שנראים מסקרנים במיוחד.

מקום טוב להתחיל בו כל פסטיבל קולנוע בישראל הוא עם התחרויות המקומיות. כיוון שהמסגרת העלילתית כללה את מירב הייעוץ שהענקתי לצוות הפסטיבל בראשות ירון שמיר (אין קשר משפחתי), אסתפק בשמות הסרטים ובהצנעת תרומתי. רוצה לומר, רובם היו נבחרים לתחרות גם בלי הדעה שלי ויעידו על כך פרסי אופיר האחרון, שהעניקו פרסים או מועמדויות לרובם. את התחרות מרכיבים ״ולריה מתחתנת״ של מיכל ויניק (אחרי בכורה בפסטיבל ונציה ואופיר על תסריט), ״בתולים״ של מאור זגורי (זוכה האופיר על צילום, ע״פ מחזה הפריצה שלו), ״הבשורה על פי יהודה״ של דן וולמן (השב לעבד את עמוס עוז), ״הנפש הטובה״ של איתן ענר (היחיד השנה בשחור-לבן), ״השכן שלי אדולף״ של לאון פרודובסקי (עם כוכבים בינלאומיים), ״השמן״ של גודיס שניידר (עשור מאז שביקר בחיפה עם ״ריח פועלים״), ו״ילדים של אף אחד״ של ארז תדמור (שסרטו ״בחורים טובים״ מקרין במקביל בקולנוע). את התחרות התיעודית מרכיבים: ״44 שעות״ של רותם גרוס, ״אנחנו לא ניפרד לעולם״ של אלון גור אריה, ״בידיים ריקות״ של מוריה בן אבות, ״ברונקה!״ של תומר ושלמה סלוצקי, ״הבחירה של ניצה״ של אורי ברבש, ״חיה בסרט״ של עמית מילר ומירי אורמן, ״ידיים מלאות״ של אפרת ליבי, ו״מלכודת דבש״ של עלמוורק וקובי דוידיאן.

״השתיקה״ של שמי זרחין ינעל את הפסטיבל ולא ייקח חלק בתחרות, וכמוהו גם ״מסדרונות הכוח״ של דרור מורה, ״שער הפרחים – באב אל וורד״ של חיים בוזגלו, ״שפה אחת״ של אסף בן שטרית, ובכורות לשתי סדרות טלוויזיה חדשות. הקרנות מיוחדות נוספות יצוותו יחדיו את ״חתונה בירושלים״ (1985) של רנן שור עם ״מדוזות״ (2007) של שירה גפן ואתגר קרת, מן הסרטים הישראליים היפים של כל הזמנים בעיניי, בעותקים דיגיטליים מחודשים. במסגרת מחווה לציון 50 שנה לבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב (לשעבר ״החוג לקולנוע״), ייערך ערב בהנחיית עופר ליברגל שלנו ובו אפשר יהיה להתרשם מסרטי הסטודנטים של מנשה נוי, עילית זקצר, ארי פולמן, אורי סיון, מיכל ויניק, ולבנה חכים. לגבי התחרות לסרטים קצרים, שמכילה כמה עשורות אז לא אציין אותם אחד אחד, היא מציגה חידוש השנה – לזוכה תוענק גם הפריבילגיה להתמודד על האוסקר בקטגוריה הרלוונטית.

קירבה

שתי תחרויות מרכזיות נוספות יש בחיפה, עוד דרך טובה להתכוונן על סרטים בולטים או זוכי פסטיבלים אחרים. בתחרות כרמל לקולנוע בינלאומי אפשר להדגיש כמה. ״קירבה״ (Close) של לוקאס דונט (״נערה״), הוא נציג בלגיה לאוסקרים וזוכה הגרנד פרי בפסטיבל קאן האחרון. ״ארץ האלוהים״ (Godland) של הלינור פלמאסון (״יום לבן, לבן״) פותר את הבעיה למי שירצו לטבוע בנופי איסלנד, בעלילה המתרחשת במאה ה-19. ״אל הצפון״ (To the North) הוא סרט הביכורים של מיכאי מינקאן הרומני, שבבסיסו סיפור אמיתי על מלח פיליפיני שמוצא בין המכולות המפליגות לארה״ב נוסע סמוי מרומניה. ״יותר מתמיד״ (More Than Ever) של אמילי אטף הצרפתייה מגיע לחיפה יחד עם הידיעה המצמררת שזהו סרטו האחרון של השחקן הצעיר גספר אוליאל, שנהרג בתאונה השנה. לצידו ויקי קריפס העסוקה, שבניגוד למצוין בתוכניה לא זכתה בפרס השחקנית הטובה בקאן על סרט זה. ״לחצות את הקווים״ (The Line) של אורסולה מאייר (״יומן מחשבות״) מתהדר בתפקיד הראשי את ולריה ברוני-טדסקי, שיש גם סרט בבימויה בפסטיבל – ״צעירים לנצח״ (Forever Young).

תחרות ״עוגן הזהב״ של חיפה מיועדת לסרטי ביכורים מן היבול הבינלאומי, אז אמשיך איתה את הקו שהתחלתי לעיל. ״אלקראס״ (Alcarràs) של קרלה סימון הוא זוכה דב הזהב של הברלינאלה, ונציג ספרד לאוסקרים. זוכה נוסף הוא ״הבית שלנו״ (Utama) של אלחנדרו לואייסה גריסי, שניצח בתחרות הבינלאומית העלילתית של פסטיבל סאנדנס, אודות איזור מוכה בצורת בהרי האנדים. עוד סרט על אסון אקולוגי ששווה להזכיר ״דלתא״ (Delta) של מיקלה ואנוצ'י, אורח הפסטיבל שיגיע מרומניה ומפסטיבל לוקרנו, שם הוצגה בבכורה דרמת הדייג וההגירה הבלתי חוקית. נשוב לזוכים עם ״הכי גרועים״ (The Worst Ones), המנצח של מסגרת מבט מסוים בקאן, מאת הצמד הצרפתי ליז אקוקה ורומאן גרה, העוקבים אחרי קבוצת ילדים שנבחרה לשחק בסרט. לבסוף הייתי רוצה להדגיש את אחד הסרטים המצטיינים שנפלו לידי בתהליך הלקטורה, שגם הוא לא היה זקוק לעזרתי עם זכייה בפסטיבל קארלובי וארי – ״קיץ עם תקווה״ (Summer with Hope). הבמאית סדאף פורוהי ממזגת בין מותחן חברתי ומלודרמה משפחתית על רקע תחרות שחייה, ואם תיזכרו במהלך הצפייה בצ׳כוב זה כי הסרט נכתב בהשראת ״השחף״.

מסגרת ״פנורמה״ עמוסה בכל טוב עד כדי כך שאני מתפתה לחלק אותה לשמות יותר ופחות מוכרים. נתחיל עם ״אגדה״ (Fairytale) של אלכסנדר סוקורוב, המאסטר הרוסי שהפעם משתעשע תוכנית וחזותית. סרטו עוקב אחר הדיקטטורים של מלחמת העולם השנייה המנסים לעבור בשערי גן עדן, כאשר שלל מניפולציות דיגיטליות ושימוש בתוכנות כמו ״דיפ פייק״ הופכות קטעי ארכיון לבדיה. כריסטיאן מונג׳יו הרומני המבריק חוזר לעשייה עם ״מבט מבפנים״ (R.M.N.), דרמה חברתית נוספת המתרחשת בכפר קטן בטרנסילבניה. פול שרדר ממשיך את הרנסנס שלו עם ״הגנן הראשי״ (Master Gardner), סרט שעופר ראה בוונציה ואני בניו-יורק, אז עכשיו תור חיפה. ג׳ואל אדג׳רטון מגלם את הדמות מן הכותרת, הגנן הראשי באחוזה של סיגורני וויבר, המבקשת ממנו לקחת כשוליה את אחיינית הסנדקות שלה (קווינטסה סווינדל). פליקס ואן חרונינגן ושרלוט פאנדרמירש, הצמד הבלגי שהביא לנו את ״קריסת המעגל השבור״ ועבר לביים באנגלית את ״ילד יפה״, מנסים את כוחם באיטלקית עם ״שמונה הרים״ (The Eight Mountains) על שני חברי ילדות שנפגשים אחרי שנים. פטריס לקונט הצרפתי מחייה את דמות הבלש הספרותי-קולנועי ״המפקח מגרה״ (Maigret), כאן בגילומו של ז׳ראר דפרדייה. סטיבן פרירס חובר אל סטיב קוגן וסאלי הוקינס בסרט ״למצוא את ריצ'רד״ (The Lost King) ובו חבורת היסטוריונים חובבים מתעקשת למצוא את קברו האבוד של המלך ריצ׳רד השלישי ולשקם את מעמדו.

קצת אבק כוכבים, עדיין ממסגרת הפנורמה. מהצד הקרוב לבית, זוכה פרס התסריט בקאן, ״הנער מגן עדן״ (Boy From Heaven), יוקרן במעמד השחקנים שכוללים את תאופיק ברהום, מוחמד בכרי ומכרם ח'ורי, המוכרים לנו מן הקולנוע הישראלי והפלסטיני. מדובר בהפקה שוודית אך דוברת ערבית, בבימויו של טאריק סאלח ובהשראת ״שם הוורד״. חבייר בארדם שב לככב אצל הבמאי הספרדי פרננדו לאון דה ארנואה (״יום מושלם״), בסרט ״הבוס הטוב״ (The Good Boss). זה שנשלח לייצג את ספרד באוסקר הקודם במקום אלמודובר, על מנהל מפעל שיעשה הכל כדי לזכות בפרס יוקרתי. ״גברת האריס נוסעת לפאריס״ (Mrs. Harris Goes to Paris) מציב את לזלי מנוויל בנעלייה של עובדת ניקיון לונדונית, שיוצאת למסע להשגת שמלה של כריסטיאן דיור בה אותה היא חומדת. עוד בתחום האופנה, ״החליפה״ (The Outfit) הוא סרטו הראשון כבמאי של התסריטאי גראהם מור (״משחק החיקוי״), ובו מארק ריילנס מגלם חייט אמן שמסתבך לילה אחד עם המאפיה. שווה לשים לב גם אל סרט הביכורים של מייקל מוריס, אחד המפיקים של הסדרה ״סמוך על סול״, שנקרא ״לזלי היקרה״ (To Leslie) ובו אנדראה רייסבורו מגלמת זוכת לוטו שמבזבזת את כספי זכייתה עד כדי עוני מחפיר. לבסוף, ייתכן שאני טועה אבל לא מצאתי הקרנה קודמת של סרט נטפליקס בפסטיבל ישראלי. זה יקרה עם העיבוד המחודש של ״במערב אין כל חדש״ (All Quiet on the Western Front), ספרו הקלאסי של אריך מריה רמרק. הפעם זהו הבמאי אדוארד ברגר שחוזר דרך הספר אל מלחמת העולם הראשונה בצד הגרמני של השוחות, בסרט שנבחר לייצג את גרמניה באוסקרים ונחשב לפייבוריט.

במערב אין כל חדש

המיוחדת שבמסגרות הפסטיבל השנה, זו שלהבנתי הם ישמחו שתעמוד באור הזרקורים, היא ״מבט אל הקולנוע המרוקאי״. אני הראשון להודות שמדובר בחור בהשכלה, ובשביל מה יש פסטיבלים אם לא כדי להשלים כאלה. הסרט היחיד שהכרתי מראש הוא ״סוסיו של אלוהים״ (Horses of God), סרטו של נביל עיוש מלפני עשור. הבמאי יגיע ארצה יחד עם סרטים נוספים, ולצידו תגיע גם זוגתו היוצרת מרים טוזאני יחד עם כמה מסרטיה. החדש ביותר הוא ״הכפתן הכחול״ (The Blue Caftan), שזכה בפרס הביקורת בקאן האחרון, ומתנהל סביב רקימת גלימה מסורתית. הטרי שבסרטי המסגרת הזו הוא סרט הנעילה של שבוע הביקורת בפסטיבל ונציה, ״מלכות״ (Queens) של אורחת הפסטיבל יסמין בנקירן, על שלוש נשים צעירות הבורחות מקזבלנקה לאחר תקרית שמובילה אחת מהן למנוסה מהחוק. התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

עוד יוזמה יפה של הפסטיבל בעיניי היא מיני-מסגרת של ״דאבל פיצ׳ר״, כלומר סרטים חדשים המתכתבים עם קלאסיקות. פאולו טביאני, החצי הנותר של האחים הקולנוענים, יצר בסרט ״לאונורה אדיו״ (Leonora Addio) מחווה לאחיו ויטוריו וזכה בפרס הביקורת של פסטיבל ברלין. הוא יוקרן בצמוד אל ״קאוס״ (Kaos) המכונן של הטביאנים, עיבוד מוקדם שלהם לכתבי המחזאי לואיג'י פיראנדלו. רימייק של ממש הוא ״לחיות״ (Living) של אוליבר הרמנוס ובכיכובו של ביל ניי, המעתיק את עלילת ״איקירו״ (Ikiru) של אקירה קורוסאווה אל בריטניה של שנות ה-50. מהלך מעט שונה מבצע פרנסואה אוזון בסרטו ״פטר פון קאנט״ (Petr Von Kant), גרסה צרפתית ומהופכת מגדרית של ״הדמעות המרות של פטרה פון קאנט״ (The Bitter Tears of Petra von Kant) מאת ריינר ורנר פסבינדר, שיוקרן אף הוא. עוד קלאסיקות תמצאו במסגרת ״במבט אישי״, בעצם אוצרות אישית של פנינה בלייר המיתולוגית, שבחרה הפעם להתמקד בעשר שנים ללכתו של תיאו אנגלופולוס הגדול. היא גם הוסיפה כמה סרטים חדשים, כמו ״אשתו של צ׳ייקובסקי״ (Tchaikovsky's Wife) של קיריל סרברניקוב המוכשר כשד.

מסגרת שאנחנו בסריטה מחבבים במיוחד היא ״הלילות הפרועים של חיפה״, לשעבר ״טירוף בחצות״. אין כאן רק דם ומעיים, אם כי ודאי תמצאו כאלה בסרט החדש של מאסטר הג׳יאלו דריו ארג׳נטו, ״משקפיים כהים״ (Dark Glasses). אבל יש גם קומדיה חביבה ומשונה על אדם והרובוט שלו בשם ״בריאן וצ׳ארלס״ (Brian and Charles) שביים ג׳ים ארצ׳ר, או מן העבר השני את ההומור השחור של ״מספר 10״ (No. 10), סרטו העשירי של ההולנדי ההזוי אלכס ואן ורמרדאם (״בורגמן״). את כל קצוות הביזאר ממלאים ״טפיפה״ (Piaffe) של אן אורן (״העולם הוא שלי״) ובו אמנית סאונד מגדלת לפתע זנב סוס, ״האי״ (The Island) של האנימטורית הרומנייה אנקה דמיאן (״ההר הקסום״) המעדכנת את סיפור רובינזון קרוזו לעולמה, וגם סרט מונפש אחר בשם ״מלחמות חדי הקרן״ (Unicorn Wars) ובו דובונים וסוסונים קסומים מכסחים אלה לאלה את הצורה. הרשתי לעצמי להפליג עם המסגרת הזו משום שהיא משיקה אל מסגרת האנימציה, שכוללת גם סרטים שאינם מתאימים לילדים אז כדאי לשים לב. מתוכה אפשר להוסיף את ״פרעה השחור, הפרא והנסיכה״ (The Black Pharaoh, The Savage And The Princess) של מישל אוסלו הצרפתי הוותיק (״דילילי בפריז״).

סרטים תיעודיים לרוב תמצאו במסגרת ״חיפה – דוקו״. לצד הישראליים שהוזכרו לעיל, בולטים שני סרטים של היסטוריון הקולנוע מארק קאזינס: תיעודי אישי על ניתוח להצלת ראייתו שהוביל לבחינת משמעות המבט בסרט ״סיפורו של מבט״ (The Story of Looking), וסרט ארכיון בשם ״המצעד על רומא״ (March on Rome) שמתחיל בעליית הפאשיזם באיטליה לפני כמאה שנה ומגיע עד ימינו. סרט קולנוע על קולנוע ששמו מסביר את מהותו הוא ״סרג'יו לאונה – האיטלקי שהמציא את אמריקה״ (Sergio Leone – L'italiano che inventò l'America) של פרנצ'סקו ציפל. ״הגנב האספן״ (The Thief Collector) של אליסון אוטו הוא מסוג הסיפורים הדוקומנטריים שלא רק צריך לראות כדי להאמין, אלא גם מסופרים כהלכה ולכן המלצתי עליו עוד מפסטיבל SXSW. הפסטיבל כולל מסגרות נוספות, למשל קולנוע קולינרי, אבל כיוון שזה לא התחום שלו אסיים כאן ואבטיח שהמלצות נקודתיות ובלתי תלויות מאת חבריי לבלוג כבר בדרך אליכם ואליכן. תודה ליח״צ על העזרה ועל התמונות.

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    אני מנסה לפענח מה ניגוד העניינים בכך שתיתן את המלצותיך. האם בכך שתגרום לנו ללכת לסרטים שהמלצת, ותוכיח שאתה יועץ טוב? מוזר. חבל שנפסיד המלצות טובות.

    1. אורון שמיר הגיב:

      אתה כנראה צודק, זה ניסיון שלי להיות יותר ישר מסרגל. ייתכן שהוא מוגזם.
      ניסיתי בכל זאת לשרבב את דעתי לאורך הפוסט, אבל למקרה שהיא נבלעה בתוך ים המלל:
      קיץ של תקווה – הסרט הכי טוב שראיתי בלקטורה, קולנוע איראני במיטבו עם איכויות אירופאיות.
      הגנב האספן – המצטיין הדוקומנטרי מבחינתי, מהנה כשם שהוא מופרך ובניגוד לז׳אנר גם לא צהוב מדי
      מספר 10 – לשוחרי סרטים הזויים / מטא-קולנוע ולחובבי הבמאי שביים את ״בורגמן״ הזכור לטוב
      עוד בולטים: ״קירבה״, ״מבט מבפנים״, ״ארץ האלוהים״, וכל מסגרת הדאבל-פיצ׳ר שהיא הברקה.

      המלצות מפורטות יותר יש בפוסט של עופר:
      http://srita.net/2022/10/02/2022-hiff-what-to-see/

      1. יושיהידה הגיב:

        אורון, אני זוכר שלפני כשנה העלת פוסט שמספר על מאחורי הקלעים של הפסטיבל ואיך נבחרים הסרטים. מבינתי זה היה לגמרי פוסט של "כל מה שרצית לדעת על פסטיבל סרטים ולא היה לך את מי לשאול", כי הוא באמת ענה על המון שאלות שתמיד הסתובבו לי בראש ולא הכרתי אף אחד שיוכל לענות לי. אני לא מוצא את הפוסט הזה, האם תוכל לשלוח לי קישור? תודה!

        1. יושיהידה הגיב:

          או שאני תוהה, ורציתי לבקש ממך לכתוב פוסט כזה, ואף פעם לא באמת כתבת? אני כבר לא זוכר. תמיד רציתי לדעת איך זה עובד, את מי שולחים לראות איזה הסרטים, כמה אנשים נמצאים בצוות, האם יש אנשים בצוות הפסטיבל שרואים את כל הסרטים שמוקרנים בו, איך הסרטים נבחרים ולפי איזה פרמטרים, איך יוצרים את התכניה ומשבצים את הסרטים בזמנים השונים, מי אחראי על העבודה המטורפת של לכתוב את התיאור על כל הסרטים, וכו' וכו'. בגלל שאני לא מצליח למצוא את הפוסט אני תוהה אם בכלל דמיינתי אותו.

          1. אורון שמיר הגיב:

            לא חושב שדמיינת, אם הכוונה לפוסט שבו אני מפרט איך זה היה לראות את ״מגרש משחקים״ נבחר לפסטיבל ולבסוף זוכה בתחרות:
            https://srita.net/2021/09/27/haifaff_2021_winners_playground/

            ארבע הפסקאות הראשונה בלא-ממש-סקירה שלי על הסרט מתייחסות ספציפית לתהליך של ייעוץ חיצוני, עם חלק מהשלבים בדרך מהצד של הלקטור בלבד.
            פוסט על איך פועל פסטיבל קולנוע לרמת מכלול המנגנונים השונים אני לא יכול לכתוב, צריך להיות מנהל/ת תוכניה/אמנותית שעושה את זה כבר שנים על גבי שנים.
            אולי זה רעיון לפוסט/שיחה/ערב שלם עם מי שיש להם את הניסיון והידע. מהמעט שאני יודע כלקטור או יועץ חיצוני, זו אחת המערכות המסועפות שקיימות.
            התפקידים שמילאתי לרוב הוגבלו לצפייה+חוו״ד. תחשוב שיש גם מו״מ מול המפיץ המקומי, העולמי, היוצר/ת, השגרירות הרלוונטית, ואפילו המוסד בו אתה מקרין לצרכי שיבוץ.
            מן המעט שאני יכול לספר על פסטיבלים קטנים בניו-יורק, יש גם את העניין של למצוא חסויות, או גופים וקהילות שאולי יעניין אותם לעזור ולהשתלב. כמו כל כנס מקצועי.
            בקיצור זה ממש לא רק לראות סרט ולגבש עליו דעה, ככה שזה חורג מכל מה שמעניין אותי בעולם.

  2. Naomi Golan הגיב:

    יצאתי מהסרט הרומני – מבט מבפנים – מאוד מתוסכלת. לא הבנתי את סופו של הסרט ואודה למי שיכול להסביר לי. תודה מראש

    1. אורון שמיר הגיב:

      אור כתב במיוחד על הסיום בדיווח שלו על הסרט. זה מאוד דומה לפרשנות שלי אז אפנה לשם:
      https://srita.net/2022/10/12/2022-hiff-3rd-report/

      אם יורשה לי להוסיף, בכללי על הסרט ובלי ספוילרים, אני חושב שתסכול הוא רגש שמאוד לגיטימי להרגיש בתום הצפייה. אם כי ברור לי שהתכוונת לתסכול מן הסוף הפתוח לפרשנות, שזה כמובן לא חיובי. אבל נדמה לי שגם זה מכוון. הסרט הוצג בפסטיבל ניו-יורק במקביל לחיפה ובמפגש עם הקהל, הבמאי הקדים את סשן השאלות תשובות בפנייה לצופים ואמר: ״מי רוצה לשמוע הסבר לסוף הסרט?״ וזכה להרבה ידיים מורמות. כמובן שהוא לא הסביר כלום.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.