פסטיבל ונציה 2022: ״ולריה מתחתנת״, ״בארדו, תיעוד שקרי של קומץ אמיתות״, ״אתנה״, Three Nights a Week

בשלב בו הפוסט הזה מתפרסם אני פותח את היום הרביעי שלי פסטיבל ונציה, ממנו התחלתי לדווח אתמול, אבל לא אנכח בפסטיבל עד סיומו השנה. בינתיים אני שומר על קצב צפייה של ארבעה-חמישה סרטים ביום ויש הרבה סרטים מרתקים שנפלטים מחוץ לדיווח הנוכחי. חלקם בגלל שאני רוצה עוד קצת זמן לחשוב כיצד לבטא את מחשבותיי בכתב. בערב יום שישי הקולנוע הישראלי החל להיות מוצג בפסטיבל, עם סרטה של מיכל ויניק שהוקרן באחת ממסגרות הצד, ואתן לו את הכבוד לפתוח את הפוסט הזה (גם התמונה לעיל היא מתוך הסרט). משם אמשיך לסרטים בינלאומיים, כולל שמות גדולים למדי.

ולריה מתחתנת

סרטה החדש של מיכל ויניק (״ברש״) יכול ללא ספק להיות מוגדר כסרט קאמרי/מינימליסטי: רובו הוא דרמה בין ארבע דמויות הנמצאות פרק זמן ארוך בדירה אחת. אולם, הסיטואציה הזו מספיקה על מנת לייצר סרט אפקטיבי וקולנועי מאוד, המשתמש היטב בחלל המצומצם שלו, במיקום הדמויות זו מול זו, ובאופן המאפשר לארבעת השחקנים הראשיים בסרט להפגין את כישוריהם. מעבר לכך, הסרט מראשיתו לא מגביל את עצמו רק לדירה ולדמויות הראשיות: יש עוד כמה דמויות אחרות בסרט, אבל היציאה מן הדירה היא מהותית. הסרט עוסק לא רק בבית, אלא גם בעיר בת ים המקיפה אותו והדקות בהן הסרט מצלם אותה (על הצילום מופקד גיא רז) מספיקות על מנת לצבוע את אופי העיר ואופי התרבות הישראלית, אשר ניצבת בסרט אל מול התרבות האוקריאנית (טרום המלחמה עם רוסיה).

בדומה לסרט האמריקאי "רייצ'ל מתחתנת" הגיבורה אשר נמצאת כמעט כל הזמן במרכז סרטה של ויניק היא לא המתחתנת מכותרת הסרט, אלא אחותה. זוהי כריסטינה (לנה פרייפלד) אוקראינית החיה בישראל דרך לצד בעלה מיכאל (יעקב זדה דניאל). מיכאל גם עוסק בשידוך למטרות נישואים מהירים בין אוקראיניות לישראלים – הוא מקבל כסף, הגבר הישראלי מקבל כלה בהזמנה, והאישה זוכה לתנאים מחייה טובים יותר. אחותה של כריסטינה, ולריה (דאשה טבורונוביץ') מגיעה לארץ לצורך נישואים מסוג זה, אחרי שיחות ספורות באינטרנט עם החתן, איתן (אברהם שלום הלוי).

עוד בטרם ארבעת הדמויות יפגשו לארוחת ערב משותפת, כריסטינה לוקחת את ולריה לסביבוב בבת ים ומסבירה לה על כל היתרונות של החיים בארץ. כאמור, אין הרבה עלילה מעבר לכך ו-ולריה לא צריכה לומר הרבה עם מנת שהרתיעה שלה מן המצב תעבור. למעשה, ייתכן כי למרות החיוך והמלל הנאמר, גם כריסטינה לא לגמרי שלמה עם החיים אותם היא חיה ואותם היא משווקת לאחותה, אף על פי שהיא לא חשה מנוצלת ודומה כי יש משהו כנה בהיותה שמחה בחלקה.

שתי הדמויות הללו הן הלב הרגשי של הסרט, אבל התוספת שנותנת לו את הכוח היא היחס לדמויות הגברים. ניתן היה לצפות כי הסרט יציג אותם באור שכולו ביקורתי, ולו הייתה בוחרת ויניק בקו כזה, הדבר היה מובן. אבל שני הגברים בסרט הם נואשים, אנושיים ומעוררי חמלה, גם אם הדרך בה הם משיגים זוגיות היא פסולה מכמה בחינות ברמה האתית. זה סרט שתוקף את הסיטואציה ותוקף את עצם המוסד של נישואים תמורת כסף (גם אם לצד שלישי), אבל בו בזמן הוא אוהב את בני האדם ואוהב את המפגש בין התרבויות. מדובר בדרמה שעובדת היטב באמצעים המצומצמים ובזמן מסך קצר יחסית. כיוון שהדרמה עדינה, אנושית ומנומקת, גם המסר התכני עובר היטב.

בארדו, תיעוד שקרי של קומץ אמיתות
Bardo, falsa crónica de unas cuantas verdades

אחרי שתי זכויות רצופות בפרס האוסקר על בימוי (״בירדמן״ ו״האיש שנולד מחדש״), אלחנדרו גונזלס איניאריטו יצר את הסרט הכי שאפתני שלו עד כה. ומדובר ביוצר יומרני למדי גם ככה. הסרט הוא כנראה הסרט אותו נטפליקס ידחפו לאוסקר בצורה האגרסיבית ביותר, ואני לגמרי מבין אותם. עבורי, התמונה מורכבת יותר ובעיות מסוימות שתמיד היו לי עם סרטי הבמאי נוכחות גם כאן – ויש להi שלוש שעות להיות נוכחות. באותה נשימה – הסרט מרהיב חזותית כמו רוב סרטי הבמאי והוא כולל מספר סצנות שכרגע כבר זינקו עבורי לראש רשימת המיטב של איניאריטו.

הסרט עוקב אחרי סילבריו (דניאל חימנס קאצ׳ו), עיתונאי ודוקומנטריסט מקסיקני שמזה שנים רבות חי ומגדל את ילדיו בארה״ב, מה שלא מנע ממנו להפול לסמל לאמריקה לטינית. הוא נודע ביושרה שלו והוא עומד לקבל פרס מפעל חיים יוקרתי על אתיקה עיתונאית בארה״ב, פרס שמעורר גאווה במולדתו, שם יזכה לפרס נוסף לצד ביקורת על הנטישה. במקביל הוא רוצה לראיין את נשיא ארה״ב, אך הוא מקבל רמזים שהדבר יהיה כרוך בתמיכה שלו ברכישת המחוז המקסיקני באחה קליפורניה (חצי אי דרומית לקליפורניה ארה״ב) בידי חברת אמזון, וסיפוחה בפועל לארה״ב. אבל זו לא העלילה, למעשה. הסרט מתרחש פחות או יותר כולו בתוך ראשו של הגיבור, שנע בין חלומות, זיכרונות וניסיון לסגירת מערכות היחסים עם אנשים בולטים בחייו, בדגש על משפחתו.

גם תיאור זה לא מבהיר עד כמה סוריאליסטי הסרט מסוגל להיות. זה ה״שמונה וחצי״ של איניאריטו, אבל הוא מצוי לפרקים בטריטוריות של בוניואל וחודורובסקי. להבדיל, לפחות בשתי סצנות יפות, הדרך בה הוא מתאר את העבר וההווה של יחסי ארה״ב מקסיקו הזכירו לי את הדרך בה איליה סולימאן מתאר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אלו סצנות נהדרות והן ממש לא היחידות בסרט שעונות לתיאור זה. רגע קסום נוסף מתרחש מיד אחרי שוט הפתיחה המופשט ואני ממש לא הולך לחשוף מה מתרחש בו. רק אציין שזה מצחיק ומבריק בהתחלה וגם עצוב וטרגי בדרכו, טון השולט בסרט: קומדיה על הכשלים של הנפש והצרות הפוליטיות הרבות במקסיקו.

כותרת הסרט המלאה לקוחה מסרט דוקומנטרי שסילבריו יצר, אך אין ספק שהיא מתייחסת לסרט כולו (וגם לקריירה של איניאריטו דרך התכתבות עם הכותרת המלאה של ״בירדמן״). הסצנות מפורכות, אבל רק דרכן היוצר יכול לדברר את כל רגשותיו לגבי הקשר שלו עם מכרים, משפחה ושתי מדינות שכנות ושונות: אחת בה הוא נולד ועליה הוא חולם, אחת בה הוא חי ועובד. בו זמנית, הוא תוקף את הפוליטיקה של שתי המדינות.

אז איפה הבעיות? זה סרט ארוך. לא רק מפני שהוא נמשך שלוש שעות. יש בפסטיבל סרטים באורך דומה שאולי ניתן היה לקצר, אבל הם מצדיקים את האורך שלהם. בסרט הזה, דברים פשוט נמשכים יותר מדי, או נאמרים שוב ושוב. לאורך כל הקריירה שלו, איניאריטו לא ממש סומך על הקהל שיבין סמלים ורמיזות, ולכן הוא חוזר על האמירות, בכמה וכמה דימויים ואז בדיאלוג מסבירני. גם כשהוא יוצר סרט סוריאליסטי, הוא מתקשה לתת לדברים להישאר מופשטים או פתוחים. מעבר לכך, לפרקים הסרט פשוט בנאלי, כולל בסצנות שייתכן והן החשובות ליוצר מבחינה אישית. הוא תמיד היה במאי מוכשר מבחינה טכנית, אבל הוא קצת מאוהב מדי בכישרונו ומודע לטענה כי הוא מבריק. הדבר מחליש חלק מהמקומות בהם הוא באמת חכם.

כאמור, אני בהחלט רואה לא מעט אנשים מכתירים את זה לאחד מן הסרטים הבולטים של השנה. ייתכן שגם אני הייתי עושה זאת, לו בערך שעה הייתה יורדת בעריכה (ויש לי חלקים ספציפיים שהייתי מוותר עליהם). כשהסרט עובד, הוא בהחלט עובד. מצד שני, אני בהחלט גם רואה מצב בו הסרט הזה יהיה מוזר מדי עבור הקהל, בטח אם הקהל יצרוך אותו בנטפליקס ולא בצפייה רציפה על מסך ענק שעושה חסד עם הצילום, התפאורה והנופים. לעזאזל, אני רוצה לקטול ולהלל את הסרט הזה בו זמנית.

אתנה
Athena

סרטו של רומן גבראס הצרפתי מציג, מיד עם פתיחתו, סצנות מורכבות של עימות בין מתפרעים ממוצא צפון אפריקאי לבין המשטרה הצרפתית. גבראס מצלם אותם בשוטים ארוכים, במצלמה הנעה בקצב מהיר יחד עם ההתרחשות, שכוללת עימות המוני מחריד ומרהיב בו זמנית. זהו סרט פעולה אינטסיבי שלא מרפה לרגע, נע בין הרבה עימותים לבין ניסיון להעניק רגעי חסד ורוגע לדמויות.

במרכז התסריט שכתב הבמאי בשיתוף עם לאדג׳ לי (״עלובי החיים״) ואליאס בלקדאר ניצבים שני אחים: אחד מהם מנהיג את הפורעים שמהר מאוד משיגים נשק רב, השני שוטר. האח הקטן של שניהם נורה למוות זמן קצר לפני המהומות המתוארות בסרט, שניהם מונעים על ידי זעם ונאמנות. לא מדובר בסרט מעמיק, אבל התיאור של מלחמת אחים, מילולית, בה שני הגיבורים יכולים להתחבק ולבגוד זה בזה בו זמנית, מעניק לו גוון מרגש. לפרקים, המוזיקה מנסה לתת לרגעים ספציפיים גוון אפי באופן שיכול להיות מאולץ, אבל לרוב לא פוגם באווירה של סרט פעולה על המתיחות החברתית בצרפת, וגם טרגדיה על-זמני של המצב האנושי.

הסרט מתרחש ביום דחוס אחד, בו נדמה כי המהומות יכולות להוביל להרס רב בכל רגע. אף כי גם בצד של המתפרעים, לפעמים דומה כי הדרישות שלהם להפסקת אש צנועות יותר מן המהפכה הקטנה שהם כבר השיגו. ברצוני להדגיש שוב שלא מעט מזה מושג בעזרת שוטים וירטואוזיים ומלאי עשן, אך המציגים את ההתרחשות באופן ברור לקהל. גם המחאה החברתית שהובילה למתיחות בצרפת לא מנוסחת בצורה מעמיקה במיוחד מעבר לתמרור אזהרה נוסף, וסרטים כגון "עלובי החיים" שכבר הזכרתי עשו זאת בצורה אפקטיבית יותר. אבל בתור סרט פעולה יש כאן בהחלט כמה רגעים שהוליווד יכולה לקנא בהם.

שלושה לילות בשבוע
Three Nights A Week

אתמול סקרתי את סרטי הפתיחה של שלוש מארבע התחרויות/מסגרות של הפסטיבל הוונציאני, וכעת אשלים את החסר עם סקירת סרט הפתיחה של שבוע המבקרים. מדובר במסגרת שאת סרטיה בוחרות מבקרות (ומבקרים, אבל השנה יש רוב נשי בצוות הבחירה) בדגש על סרטי ביכורים. הסרט שזכה לכבוד לפתוח את המסגרת השנה הוא סרטו של הצרפתי פלוראן גואלו, שפרט לעבודה כבמאי של סרטים קצרים זוכי פרסים גם מופיע כדראג קווין בשם ז'אוול חביבי – וסרטו מתאר את העולם הזה.

בסטיאן הוא צעיר צרפתי שנמצא בזוגיות עם אחות מתלמדת בשם סאמיה. סאמיה מתדנבת במרפאת רחוב המטפלת גם בעובדי תעשיית המין ודרכה הוא פוגש לילה אחד מספר מלכות דראג, וחושב שהן יכולות להתאים לשאיפות האמנותיות שלו כצלם. הוא בעיקר נמשך למי שנראית כמנהיגת החבורה, קוקי קאנטי. מהר מאוד הוא מוצא את עצמו לא רק צופה בהופעה שלה ומצלם אותה בביתו, אלא גם יוצא עימה לבילויים שמובילים גם לקשר רומנטי. גם אם לבסטיאן לוקח זמן להבין כי לצד ההופעה בדראג, רוב הזמן מדובר בגבר בשם קוונטין. אך בסטיאן לא נרתע, למרות שהסרט מתעכב בצורה יפה על חוסר הנחת שלו ממגע מיני בדרכים שונות מאלו שהוא מורגל בהן.

העימות שבסרט הוא לא רק בין הלבטים של בסטיאן לגבי בחירה בין שני בני אדם בהם הוא מאוהב, אלא גם בכך שבסטיאן מסתיר מקוקי קאנטי והשותפות שלה למופע את הטבע של הצילומים שלו. הוא לא מצלם אותן רק ברגעי הזוהר, אלא גם מאחורי הקלעים של ההופעות והבילוי בזהות בדראג, וגם ברגעי המעבר בין התלבושות והזהויות. המתחים הללו מחלחלים לאט. רוב הזמן הסרט בעיקר מבלה עם הדמויות ולכוד את המופע, העימותים הגדולים בכמה חזיתיות מגיעים קרוב לסיום, אם כי הבמאי מראה לקהל פרגמנט מתוכו כבר בפתיחה.

הלב של הסרט הוא הכבוד לכל בני האדם המופיעים בו (מינוס מטרידים הומופובים), אבל דומה כי הבמאי מבין בסופו של דבר כי המופע דורש גם דרמה, וזאת על מנת להיות גדול מן החיים גם בתחום הרגש. הוויכוחים בין בסטיאן לקוקי/קוונטין פחות אפקטיביים מן הרגעים שמתארים את ההתקרבות ביניהם, או את המופעים עצמם, אולם היצירה כולה פועלת בצורה אמינה ומהנה.