פסטיבל ירושלים 2022: המלצות ואזהרות

השבוע ייפתח בפעם ה-39 פסטיבל הקולנוע של ירושלים, שייערך השנה בין ה-21 וה-31 בחודש יולי. כבכל שנה אנחנו מקדימים מעט את החגיגות עם פוסט משותף לכל או רוב חברי סריטה, על כל הסרטים שכבר הספקנו לראות מתוך התוכניה השנתית. המטרה היא גם לפתוח את הסיקור מבעוד מועד ובעיקר, לספק המלצות צפייה. המילה ״אזהרות״ בפוסט המסורתי קשורה יותר לנקודת מבט, כאשר מה שנקרא כמו זהב לאחד עשוי להיראות מרתיע לאחרת ולהיפך. כמו בשנה שעברה, הפוסט מגיע כמה ימים לפני פתיחת הפסטיבל ולא כמה שבועות, מסיבות לוגיסטיות. אנחנו מקווים שהמדריך המקדים אף יותר, זה שליווה את מועד פרסום התוכניה לפני כשבוע וחצי, עזר במשהו. שם גם תוכלו לקרוא על המסגרות השונות וחלק מן האירועים או האורחים, בעוד פוסט זה נועד רק לסקירות קצרצרות, ממצות ומפלחות קהלי יעד.

במהלך הפסטיבל נדווח ישירות על מה שראינו וכדאי לכתוב ולקרוא עליו, יחסית בזמן אמת ולטובת ההקרנות החוזרות. אלא יהיו כשבוע וחצי בהם אפשר יהיה לקרוא בסריטה כמעט בכל יום על הפסטיבל בעודו מתפתח ומספק לנו חוויות ואולי גם הפתעות, בתקווה למצוא כמה מסרטי השנה שלנו כבר בחודש יולי. למעשה, חלק מן הסרטים עליהם תוכלו לקרוא כאן למטה אולי כבר עונים להגדרה. הלינקים בשמות העבריים של כל סרט שנציין בהמשך יובילו לעמוד שלו באתר הפסטיבל, לטובת פרטים נוספים כמו מועדי הקרנה ורכישת כרטיסים. הסרטים מסודרים לפי סדר אלפביתי, כמופיע בתוכניה (מה שאומר שה׳ הידיעה לא נספרת). אחרי הטקסט המקוצר על כל סרט תוכלו לדעת של מי הדעה המובעת, מבין הכותבים: עופר ליברגל, אור סיגולי, ואורון שמיר. בהנחה שהטעמים שלכם ושלנו כבר יחסית מסונכרנים אחרי למעלה מעשור של סיקור פסטיבלי ירושלים. נתחיל עם חופן סרטים שהוזכרו בסריטה בהזדמנויות שונות ונעבור אל קצת יותר מתריסר שראינו לטובת פוסט זה. נתראה בירושלים!

סרטים שכבר כתבנו עליהם

הגיבור

אמילי הפושעת – דרמת פשע בכיכובה של אוברי פלאזה שאורון ראה בסאנדנס.
אש האהבה – הלהיט התיעודי של השנה, גם הוא מסאנדנס ובהמשך דוקאביב.
הגיבור – סרטו של המאסטר האיראני אסגר פרהאדי שאורון תפס בקאן 2021.
עדינה – פעם שלישית סאנדנס, הפעם סרט הונגרי על מפתחת גוף שאפתנית.
כיכר הקתדרלה – נציג פנמה לאוסקר, שהעפיל לשורטליסט שם כתב עליו אור.

ובנוסף:
רובן אוסטלנד – אורח הכבוד של הפסטיבל מגיע חמוש בסרטו החדש וזוכה דקל הזהב, ״משולש העצבות״ (בתמונה בראש הפוסט) שגם יפתח את הפסטיבל, אבל גם עם סרטיו הקודמים של הבמאי השוודי המבריק על רובם כתבנו: ״משחק״, ״כוח עליון״, ו״הריבוע״.
סרטים קצרים – כל המועמדים לאוסקר הקודם בשלל הקטגוריות יוקרנו בפסטיבל וסוקרו במהלך העונה על ידי אורון. זאת בעוד על קומץ מבין הקצרים הישראליים המשתתפים בתחרויות, כתב עופר בזמן פסטיבל סרטי סטודנטים.

1976

השנה שבכותרת היא רק שלוש שנים אחרי המהפכה הצבאית ותחילת דיקטטורת פינושה בצ'ילה, אולם דומה כי האירועים הפוליטיים לא השפיעו על כרמן, הדמות הראשית בסרטה הראשון של מנואלה מרטלי כבמאית. בתור אשת רופא בכיר, המצב במדינה לא נוגע בה והיא עסוקה בשיפוץ בית הקיץ המשפחתי ובאורח חיים בורגני. חייה משתנים כאשר כומר מבקש ממנה להסתיר ולטפל בגבר פצוע, גנב עני שלא הייתה לו ברירה, לטענת הכומר. כרמן חוזרת לעברה הרחוק כאחות בעודה מסתירה את העיסוק החדש בחייה גם מבני משפחתה. למעשה, היא עוברת לנהל סוג של חיים כפולים: רוב הזמן היא ממשיכה לגלם את תפקיד אשת החברה הבורגנית והסבתא לנכדים, אך במקביל היא מוצאת את עצמה מעורבת במותחן פוליטי במדינה בה אסור להתנגד למשטר ויש עוצר על ככל האזרחים בשעות הלילה.

מרטלי מצליחה לייצר אווירת מתח לא רק בחלקים העוסקים ישירות בגבר הפצוע ובעולם ממנו הוא בא, אלא גם ובעיקר ברגעי "השגרה", רגעים המסתירים מה מתרחש באמת בנפש ובמדינה. סצנת הפתיחה הנהדרת מדגימה עד כמה הגיבורה חושבת שהיא מנותקת מן הצרות הפוליטיות וגם עד כמה הסכנה קרובה, אך בסצנה זו דומה כי הבמאית עלולה ליפול למלכודת את סמלים בוטים למדי. לשמחתי ולתחושתי, זה לא קרה בהמשך היצירה, שנראית קשורה הן לקולנוע הלטיני-אמריקאי העכשווי והן לסרטים אחרים המבטים לאחור על ימים של משטר דיקטטורי. זאת על מנת לשאול שאלות הרלוונטיות לגבי מעורבת האדם בנעשה סביבו, למשל בקולנוע הרומני של השנים האחרונות.
(עופר ליברגל)

אגם פלקון
Falcon Lake

סרט הביכורים של שרלוט לה-בון הוא סרט התבגרות בחופשה משפחתית סביב אגם בקנדה, בו שתי משפחות של חברות ותיקות חולקת בית קיץ. מה שאומר שבסטיאן בן ה-14 חולק חדר לא רק עם אחיו הקטן, אלא גם עם קלואי בת ה-16. עבור בסטיאן, הקרבה של קלואי כרוכה גם במגע עם עולם בו מדברים על מיניות בצורה פתוחה יותר. לא במקרה, לה-בון משתמשת לפרקים גם באסתטיקה קולנועית אפלה עם נגיעות של אימה לא באמת מפחידה, בגלל שמדובר בגיל בו מין זה דבר שיש בו משהו מפחיד, בדומה למוות, שני מושגים שבסטיאן לא לגמרי קולט.

בסטיאן גם לא לגמרי קולט שקלואי מתקרבת בגלל שאף היא עצמה מלאת מבוכה וחוסר ביטחון בחברה. לגבי הציפיות של הנערים האחרים ממנה – היא גם נערת החלומות וגם נערת מצוקה, בסרט בו הגיבורים כמהים לבגרות ולילדות לחלופין, בלי יכולת להגיע לאף אחד מן המצבים. הסרט לפרקים נראה קטן וצנוע באופיו, אבל הוא בונה עולם עשיר ומגובש ומעביר היטב את המבוכה, החדווה והפחדים של הגיל הצעיר.
(עופר ליברגל)

דיוויד בואי: Moonage Daydream
Moonage Daydream

לפעמים מספיקה כותרת של סרט כדי לדעת לאן נכנסים, לפעמים צריך לקרוא גם התקציר ואולי גם את המבקרים. בעיניי המקרה של ״Moonage Daydream״ הוא חריג אף יותר, כי כנראה שום דבר שאכתוב על הסרט או קראתי אודותיו, לא ממש מעביר את החוויה. בכותרת העברית נוסף לו מושא התיעוד והאיש ששר את השיר ששמו כשם הסרט, הזיקית המוזיקלית דייויד בואי, אבל שם חשוב כמעט באותה המידה הוא של הבמאי, ברט מורגן. הדוקומנטריסט האמריקאי הוכיח לאורך הקריירה המגוונת שלו יכולת פלאית ממש להתאים את סרטיו למתועד או לדמות שבמרכזם, בין אם זה ״הילד נשאר בסרט״ על המפיק רוברט אוונס או ״Cobain: Montage of Heck״ שהוא כנראה ההשוואה המתבקשת ליצירתו החדשה והשאפתנית ביותר עד כה.

כמה דברים שבכל זאת כדי לדעת על סרטו הנוכחי לפני הצפייה: מדובר בחוויה שנוצרה ונועדה להיצרך באולם איימקס, ולכן תוכלו לראות את הסרט במתחם יס פלאנט הסמוך למדי לסינמטק. התמונה יוצאת מגדר הרגיל והסאונד מבטיח צלצולים באוזניים כמו אחרי הופעת רוק של בואי. מדובר גם בהופעה לא קצרה, שעתיים ו-20 דקות של הפגזת דימויים בלתי פוסקת כמעט. שילוב של קטעי ראיון והופעה, בלי ראשים מדברים אלא רק בואי על אלף פרצופיו וגווני האישיות שלו, יחד עם אימג׳ים משלימים מסרטי קולנוע, בעיקר קלאסיקות מד״ב או כאלה בהם כיכב המוזיקאי שהיה גם שחקן.
אפשר לאחוז בנראטיב המקפץ בין תקופות שונות בקריירה של בואי, אבל מוטב לתת לסרט לשטוף אותך, גלים גלים. בהתחשב בכך שאחד הנושאים המרכזיים שמעלה בואי מספר פעמים הוא מוטיב הכאוס בחיים, נדמה לי שזו כוונת המשורר (והבמאי שמדברר אותו). מי שלא ייכנעו ללא תנאים למתקפה שהיא הסרט, צפויים לחוויה מתסכלת למדי. ומי שיבואו לסרט תיעודי שגרתי ומלמד לא יקבלו את מבוקשם, אבל אולי יהנו.
(אורון שמיר)

היסטוריית הטבע של ההרס
The Natural History of Destruction

סרגיי לוזניצה ממשיך לעשות סרטים על סמך חומרי ארכיון בלבד, בלי הסברים מצידו בקריינות או בטקסט מעבר לכותרת. הפעם היא ממקמת את סרטו החדש לא רק כסרט היסטורי, אלא גם כסוג של סרט טבע או מחקר אנתרופולוגי על המלחמה המודרנית, ועל הרס של ערים דרך הפצצת אוכלוסיות אזרחיות. לוזניצה סומך על הקהל שלו בכך שיתחבר בקשב לסרט לא נרטיבי וגם יגיע בעצמו למסקנות שהן לא בהכרח חד משמעיות.

הסרט מתחיל בצילומים של שגרת החיים בגרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה, ועובר לצילומים של המלחמה עצמה הן מן הצד הגרמני והן מן הצד הבריטי, תוך שהוא לא מסגיר מתי בדיוק הוא עובר בין הצדדים המפציצים והמופצצים. התוצאה היא קינה על עוצמת ההרס מצדי הצדדים ואולי גם ביקורת על הבחירה של המנהיגים בדרך הפעולה הזו, המובעת גם דרך שורה של נאומים שהם המלל הכמעט יחידי בסרט. אולם, הדברים בקולנוע של לוזניצה מקבלים משמעות גם דרך ההקשר הרחב יותר והידע של הקהל על המלחמה, שלא מוסבר בסרט. יש כאן סבל גרמני אך השואה נוכחת בתודעה של הצופה, גם אם לא באופן ישיר (ולוזניצה נגע בה ארוכות בעבר ביותר בסרט אחד).

כמו כן, המראה של צילומים ארוכים מן ההפצצות הוא מטריד אך יש בו גם משהו אסתטי, גם בגלל שלוזניצה לא מתערב בצילומים עצמם, אבל עושה הרבה מניפולציות דרך הדגשת אלמנטים בפסקול ושימוש במוזיקה מקורית של כריסטיאן וירבייק. מוזיקה שהיא לפרקים אירונית, לפרקים מייצרת חוסר נחת ולפרקים כמעט מכוונת את הקהל. כאמור, מדובר בבמאי אשר דומה כי בקולנוע התיעודי שלו הוא מבקש מן הקהל להגיע למסקנה לכאורה בעצמו, גם אם הוא יודע טוב מאוד למה הוא מכוון וקהל היעד של הסרט הזה בארץ כבר מכיר את הקולנוע של לוזניצה. מי שלא מכיר – ייתכן וזה לא הסרט הכי מתאים להתחיל את ההיכרות.
(עופר ליברגל)

הללויה: ליאונרד כהן, מסע, שיר
Hallelujah: Leonard Cohen, a Journey, a Song

האם השיר "הללויה" מספיק על מנת להיות נושא לסרט תיעודי שלם? אחרי הצפייה בסרטם של דן גלר ודיינה גולדפיין, התשובה היא כן. גם עבור מי שהשיר הוא לא בהכרח האהוב של כהן. הסיפור של כתיבת השיר לאורך שנים, גניזת האלבום בו הופיע בארה"ב, והפיכת השיר ללהיט לאורך זמן דרך מספר רב של גרסאות כיסוי, שרבות מהן כוללת סיפור מיוחד בפני עצמו, מאיר באור חדש את הקריירה של כהן וכתיבת שירים בכלל. כל זאת מבלי להיכנס לשילוב הקיים במילים בין דת וארוטיקה, פרידה כואבת ותפילה דתית.

הבמאים לא מסתפקים רק בסיפור של השיר, בטענה שעל מנת להבין אותו יש להבין את המסע שעבר האדם שכתב אותו. הדבר מאפשר להם לצאת לסרט ביוגרפי המקיף את רוב הקריירה של כהן כמוזיקאי וזה רובד שאני מצאתי פחות מקורי. אולי בגלל שאני בוגר של לפחות ארבעה סרטים תיעודיים אחרים על כהן. זה לא שהסרט שלהם לא עושה עבודה טובה בבניית הסיפור שמוכר לי, הוא כן. אבל הוא גם לוקה בהערצת היתר של מושא התיעוד. בתור מעריץ בעצמי, אני לא בטוח שזו בהכרח הגישה שעושה עמו ועם האמנות שלו חסד. ומכיוון שהסרט נע על פני כמה עשורים, השיר עצמו נותר לא מפוענח לגמרי בסרט. ייתכן וזה לטובה.
(עופר ליברגל)

חולה מעצמי
Sick of Myself / Syk Pike

הסרט הזה הוקרן במהלל אירוע הפריוויו השנתי של פסטיבל ירושלים, המתקיים כמה שבועות לפני הפסטיבל עצמו, לטובת טעימה של כמה מסרטי התוכנייה והתמנגלות ארוכה עם לא מעט אנשים. האירוע הזה, ממנו בוקעים רוב ההמלצות שאתם קוראים עליהן באתרים השונים, מייצר לפעמים מקרים בלתי נשכחים. בפריוויו של שנים קודמות נחשפנו לראשונה ל"מתחת לעור", "גבול", "הפשיטה", "רובר", "דוגמניות ושדים" ועוד מסעירים שכאלו, ויצאנו מהם עם צורך עז ודחוף לספר לכל העולם על מה שהפך אותנו. אל הרשימה המפוארת הזו הצטרף השנה "חולה מעצמי".

הרבה אנשים באו להקרנה המוקדמת הזו, ונראה שלכל מי שנכנס לאולם היה דבר אחד בראש – "האדם הגרוע בעולם". היה קשה שלא לחשוב על להיט הפסטיבלים של שנה שעברה בעת קריאת התקציר, שהציג סרט נורבגי מפסטיבל קאן העוסק במערכת היחסים הזוגית של שני צעירים, כל אחד עסוק במיוחד בעולמו. ואכן, בדקותיו הראשונות של "חולה מעצמי" שכתב וביים כריסטופר בורגלי, זה נראה כאילו אנחנו באמת נמצאים באותה הטריטוריה – סינייה היא בחורה שלא מאוד מוצאת את עצמה בעולם אבל מאוד אוהבת תשומת לב, בזמן שבן זוגה הוא כוכב עולה בשמי האומנות המקומית. כך שהמסגרת הסיפורית, השפה וקאן ללא ספק מייצרים כמה קווים מקבילים לסרטו המופלא של יואכים טרייר.
אבל אחרי חצי שעה קורה משהו. לא אספר מה (באופן כללי אני לא הולך לכתוב מילה על הנראטיב של הסרט כדי לא להרוס), אבל לתדהמת כל האולם, "חולה מעצמי" קיבל תפנית שאף אחד לא ציפה, ובכל פעם שנראה שהגענו לשיא מזוויע חדש, קורה משהו הרבה יותר קיצוני. באמת שאי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר.
נאמר זאת כך, מאחורי ישבו שתי נשים שלא הפסיקו לדבר על כך שהן לא יכולות יותר, אבל נשארו לשבת עד הסוף. זה בקלות אחד הסרטים הכי מרושעים, ציניים, חולניים ומצחיקים שראיתי מזה הרבה מאוד זמן, עם כל כך הרבה רגעים בלתי נשכחים שזה לרמת המחיאות כפיים בעמידה. הוא לא יהיה לכל אחד, למעשה אני מהמר שהוא יהיה שיאן היציאות באמצע של הפסטיבל השנה, אבל אם נרקסיזם סקנדינבי שעושה בית ספר לטוד סולונדז, קרוננברג, רפן וזיידל הוא משהו שעושה לכם את זה – אתם חייבים לבדוק את הסרט הזה.
(אור סיגולי)

לא ייאמן, אבל אמיתי
Incroable main Vrai

בשלב הזה של חיינו המשותפים – כלומר שלכם הקוראים ושלנו כסריטה – ברור כשמש שאם השם של קוונטן דופייה מופיע איפשהו, אנחנו נתייצב וגם נקרא לכם להיות שם אתנו. מאז "ראבר" אנחנו עומדים פה ומריעים לכל דבר שהאיש הזה עושה, ולאחרונה, אחרי שגם קולנוע לב התאהבו בו ורוכשים כמעט כל דבר שהוא מוציא, זה הופך להיות אפילו קל יותר. "עור צבי" שימח אותנו בפסטיבל חיפה, "שני גברים וזבוב" בירושלים דאשתקד, והשנה דופייה נתן לנו שניים להנאתנו: "מי שמעשן משתעל" שטרם ראינו אבל זה בהחלט נתקן במהלך הפסטיבל, ו"לא ייאמן, אבל אמיתי" שעליו אני יכול לדווח ממקור ראשון.
כמו עם שאר סרטיו של דופייה על הסיפור עדיף לשמור כמה שיותר במיסתורין כי חלק מהכיף הוא ההפתעות והתפניות המשונות שיש בו, מה גם שלעיתים תיאור העלילה לא עושה לו חסד. "איש שמאוהב במעיל שלו", "צמיג שיוצא למסע הרג" ו"שני כלומניקים שמנסים לאלף זבוב מפלצתי" לא באמת מבהירים למה נכנסים, מה גם שהקולנוע של דופייה הוא הרבה פעמים אלגוריה לעשייה קולנועית, לטווית סיפור, ולהשפעה של אמן על קהלו. ב"לא ייאמן, אבל אמיתי", למשל, דופייה חוקר באופן מבריק את הנושא של עריכה, של סיפור ליניארי, של בניית מתח, של זמן קולנועי וזמן אמיתי, ועוד הברקות כאלו ואחרות. זה מבלי להזכיר את האמירות המעניינות שלו על גבריות, זקנה, נשיות ותפיסת הנעורים.
נגיד רק שהסרט (שמצולם באופן דיגיטלי ארכאי, אז אל תדאגו, העיניים שלכם בסדר גמור) מתחיל כאשר זוג צרפתי נטול ילדים קונה את בית חלומותיו, ושם מגלה דלת תת קרקעית במרתף. זה כל מה שצריך לדעת בשלב הזה. אז אמנם גם הפעם כנראה שלא כולם יחוו הנאה מהקולנוע הספציפי מאוד של דופייה, אבל לאוהביו הסרט הזה הוא חדשות טובות מאוד.
(אור סיגולי)

לינץ׳/עוץ
Lynch/Oz

במספר הזדמנויות שונות, דייויד לינץ׳ הודה על חיבתו העמוקה לסרט המצוטט ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – ״הקוסם מארץ עוץ״ (שיוקרן במשבצת הקלאסיקות של הפסטיבל השנה). אין סרט שנערכו לו יותר מחוות בסרטים אחרים, וכמעט ואין סרט של לינץ׳ בלי מחווה או הקבלה אפשרית למוטיבים, לרעיונות, או לרגעים שלמים מסרטו של ויקטור פלמינג. את ההשפעה, ההשראה ויש שיאמרו האובססיה הזו מבקש לחקור הדוקומנטריסט המתמחה בדיוקנאות לא שגרתיים של קולנוענים, אלכסנדר פיליפ. על הפילמוגרפיה שלו תוכלו לקרוא בהמשך משום שזהו רק אחד משני סרטים שלו בפסטיבל השנה, כאשר השני הוא ״העמק״.

כמו תמיד אצל פיליפ מדובר בהיבריד של דוקומנטרי ומסה קולנועית, כאשר הפעם אוסף החיבורים הוויזואליים מחולק לשישה פרקים. הראשון והמצוין מוצג בידי מבקרת הקולנוע איימי ניקולסון, ואחריה עולים בזה אחר זה במאים מאוד שונים: רודני אשר, ג׳ון ווטרס, קארין קוסאמה, הצמד אהרון בנסון וג׳סטין מורהד, ולבסוף דייויד לאורי. מבלי לדרג לגמרי את הרשימה, בעיניי הראשון והאחרון הם המצטיינים כאשר הפרק של לאורי הוא לא רק המעמיק מכולם אלא ממש ריגש אותי, בהקשרים המבריקים שהוא מוצא ובהתבוננות שלו על אמנות הקולנוע בכלל.

כמכלול, הצפייה בסרט אינה שיעור יבש בקולנוע אלא הפעלה אינטלקטואלית מלאה בנקודות השוואה, או ממש רפרנסים חזותיים ואחרים, בין סרטי לינץ׳ ו״הקוסם מארץ עוץ״. רובם מוכרים ולכן נכונים בתחושה, חלקם קלושים למדי, אחדים הם מסוג ״איך לא חשבתי על זה קודם״. כיוון שזהו בכל זאת סרט של אלכסנדר פיליפ, הרפטטיביות מורגשת כאשר חלק מן הדוברים חוזרים על נקודות שהעלו אחרים, או משתמשים באותם הקטעים שוב ושוב. איזה מזל שהנושא הכפול הוא הסרט שלעולם לא יימאס לצפות בו, ובמאי שכל דימוי שלו נותר רענן ומפתיע כמו בפעם הראשונה.
(אורון שמיר)

הנמר האנטולי
Anatolian Leopard

סרט הביכורים של אמרה קאיס הוא דרמה איטית ופיוטית אודות בדידות של אדם מבוגר, המבין בהדרגה כי יש אנשים בעולם שאיכפת להם ממנו. במקביל, הסרט הוא גם סאטירה על בירוקרטיה, שחיתות שלטונית וצביעות בחברה הטורקית, עם נקודת מוצא אבסורדית שבסרטים אחרים עלולה הייתה להפוך לפארסה לא אמינה. למרות שתי הנקודות השונות הללו, קאיס הצליח לייצר בסרט טון אחיד לכל אורכו כדי לברוא עולם בו כל מה שנראה מופרך מקבל אמינות רגשית. דברים שנראים כמו חור בעלילה מקבלים הסבר בשלב מאוחר יותר, בסצנות המלמדות את הקהל גם דברים נוספים על הדינמיקה בין הדמויות והשאיפה האנושית לכבוד וקירבה.

גיבור הסרט הוא מנהל גן חיות ישן ודי מיושן, שהתקווה שלו להמשך קיום המקום תלויה בעניין בנמר האנטולי המוחזק בו, חיה בסכנת הכחדה ומקור לגאווה טורקית. די בסמוך לפתיחת הסרט, הנמר נפטר. המנהל שעדיין זקוק לו עבור עסקאות שישאירו את מפעל חייו בחיים, מעלים את הגופה על מנת לייצר תחושה כי הנמר ברח או נגנב, וכי הוא צפוי לשוב. הדברים מסתבכים בכיוונים לא צפויים כולל הכיוון הכי לא צפוי: זה קצת עובד בכל זאת. עוד מקרה בו לסמן מראש סרטים תוצרת טורקיה מתגלה כרעיון חכם עבורי.
(עופר ליברגל)

העמק
The Taking

הדוקומנטריסט אלכסנדר או. פיליפ הוא אורח קבוע בפסטיבלי ישראל (ירושלים בעיקר, אך גם אוטופיה), והוא עשה לעצמו שם כמי שאוהב לצלול ולחקור פינות מוכרות למדי מהקולנוע הפופולרי, ולמצוא בהם צדדים חדשים. בזכות הפסטיבלים השונים סרטיו הקודמים הוזכרו גם בסריטה, בין אם "מתים על הדוקו" שעשה על ז'אנר הזומבים, "78/52" שכולו מוקדש לסצנת המקלחת ב"פסיכו", "וויליאם פרידקין על מגרש השדים" ו"הנוסע השמיני: מקורות". בפסטיבל ירושלים הנוכחי פיליפה מגיע עם דאבל-דיפ, האחד הוא "לינץ'/עוץ" ששמו מתאר היטב את נושאו (ותוכלו לקרוא עליו לעיל), ו"העמק", ששמו המקורי מעט יותר סאבטקסטואלי – "הלקיחה" או ה"הניכוס".
לחוקרי קולנוע, או אנשים שמתעניינים בסרטים מעבר לצפייה, קשה להגיד שסרטיו של פיליפ מאירי עיניים במיוחד, אבל כמעט תמיד יהיה שם משהו ששופך אור באופן קצת אחר, מציג דברים מזווית חדשה. גם אם ההסתכלות היא לרוב יבשה וקורקטית, אקדמית אפילו, אלו העניין והריכוז של פיליפ שמדבקים, ובכך מייצרים חוויית צפייה מעניינת. ב"העמק" מתרכז פיליפ באחד הלוקיישנים הפופולריים ביותר של המערבון האמריקאי הקלאסי, עמק מוניומנט על סלעי הענק שלו, שהפכו לנוף כל כך מזוהה עם הז'אנר עד שהוא  מופיע בסרטי לוני טונס. פיליפ מתחקה אחר ההופעות של העמק בסרטים, במיוחד של ג'ון פורד שהיה אובססיבי לתוואי הנוף הזה, ומנסה לבחון באמצעותו את האתוס של המערבון. הוא עושה זאת גם מבחינה של מבע קולנועי, אבל גם תרבותי כשהוא מתייחס לתושבים של המקום שהסרטים האלו כיסו את המורשת שלהם.
יש תחושה קלה של רפטטיביות בסרט, בטח בשימוש שלו בחומרים, אבל לאוהבי מערבונים וסינפילים הוא יהיה מאוד מעניין, לדעתי. הוא גם מזכיר לנו כמה הקולנוע מרתק לא רק בקדמת הפריים אלא גם מה שקורה בעומקו ומסביבו. לפעמים שם הסיפור האמיתי.
(אור סיגולי)

פשעי העתיד
Crimes of the Future

לעד ולנצח יהיה דיויד קרוננברג אחד הבמאים האהובים ביותר של הקולנוע המודרני. הקנדי בן ה-79 אחראי לכמה מהסיוטים הקולנועיים המופלאים ביותר אי פעם, והיה לאוטר אימה בליגה משל עצמו. "הזבוב", "ארוחה עירומה", "היסטוריה של אלימות", "צאצאים", "וידאודרום" ועוד, כולם הופכים כל פרויקט חדש שלו לכזה שמצפים לו בקוצר רוח. אנחנו צופי הקולנוע כל כך אוהבים אותו, שאנחנו ממשיכים עם הציפייה הזו למרות שקשה לומר שהשלב הנוכחי בקריירה שלו מגרד את שיאו. באופן אישי, הסרט האחרון שלו שאהבתי את "קוסמופוליס" מ-2012, סרט שניצב בין שתיים מהתחתיות שלו – "שיטה מסוכנת" ו"מפות לכוכבים".
שמונה שנים אנחנו מחכים לסרט הבא שלו, והנה הגיע "פשעי העתיד" שהובטח לנו שיהיה כמו קרוננברג הנושן, זה של האימה הגופנית הקיצונית, החשיבה הפילוסופית המאתגרת, ועיצוב העולם הייחודי לו. גם התגובות המעורבות מפסטיבל קאן לא עצרו את ההתלהבות. ואני יודע, למי מכם שמחכים לחדש של קורננברג, גם הדברים הבאים שאכתוב לא יגרעו ממנה.

"פשעי העתיד" מתקיים בעולם דיסטופי בו בני אדם החלו לפתח איברים חדשים שלא לגמרי בטוח מה השימוש בהם. אחד מהם הוא שאול טנצר (לא זה מ"שמש", למרות שמה דה פאק) בגילומו של ויגו מורטנסן. את הסרת האיברים הוא הופך למופע בעזרת שותפתו קאפריס (ליה סיידו). אל חייהם של השניים נכנסים שני עובדי ממשלה שמנסים לחקור ולתעד את התופעה, וזה כל מה שאני זוכר דוקטור. פשוט לא הבנתי שום דבר ממה שקורה בסרט הזה.
מעט מאוד דברים עובדים ב"פשעי העתיד". האפקטים אינם ברמה של סרט קולנוע, הניתוק הרגשי מפיל את הסרט וכמובן, ומתנצל שאני תמיד נשמע הייטר אבל נראה לי שעברתי את נקודת האל-חזור, הצורך ללהק את הפרקט המכונה קירסטן סטוארט לתפקיד משמעותי הוא דבר שאינני יכול להבין. קראתי כמה טענות שהיא בעצם עושה תפקיד קומי מבריק, אבל לי היה נראה שההומור הוא על חשבוני. אולי זה סרט שמצדיק עוד צפייה כדי לרדת לעומקו, אולי באתי עם ציפיות לא נכונות, אבל משהו פה לא עבד לי בכלל. לא נורא. קרוננברג עדיין מלך.
(אור סיגולי)

הקתדרלה
The Cathedral

כמו בכל פסטיבל, גם השנה צפויים להיות מספר סרטים מפצלי קהל. סרטו של ריקי ד'אמברוז האמריקאי בוודאי צפוי להיות אחד מהם, ולמעשה הוא כבר כזה אם התרשם מדעות המבקרים האחרים בארץ. זה ללא ספק סרט שדורש מן הקהל סבלנות ופתיחות לגישה שונה לנרטיב: הסרט עוקב אחר בערך שני עשורים בחיי משפחה אמריקאית דרך פרגמנטים קצרים, רובם מכילים רק רמיזות לאירועים הדרמטיים הגדולים הפוקדים את המשפחה, אם בכלל. קריינות יבשה משלימה חלק מן הפערים, מבלי לספק מידע המועבר דרך התמונות ודרך הסצנות הלא-בהכרח דרמטיות מחיי המשפחה, סצנות המלוות גם בתמונות סטילס ומבט על אירועים לאו דווקא מוכרים בהיסטוריה האמריקאית שברקע.

מבחינת העלילה, יש דמיות מסוים ל"התבגרות" של לינקלייטר שכן ניתן להגדיר את הילד במשפחה כדמות הראשית וכזו שחלק מן הסרט מובא מנקודת המבט שלה, אלא שהסרט מתחיל לפני הולדת הילד ורוב האירועים הטיפוסיים לסרטי התבגרות כלל לא מוזכרים. עדיין, הסרט מצליח בסופו של דבר לתגמל את הצופה הקשוב עם רגעים בהם כל קווי העלילה מתחברים ודברים מקבלים פירוש מחדש. יש בו הופעה נהדרת של בריאן דארסי ג'יימס בתור אב מאוד בעייתי. עוד כמה רגעים כאלו והייתי הופך את הסרט להמלצה נלהבת יותר למטיבי לכת, מה גם שמדובר בניסוי קולנועי משויף היטב שדומה כי כל רגע בו תואם את החזון של הבמאי, שיהיה מעניין לעקוב אחר המשך הקריירה שלו. אולם, קיימת תחושה כי רוב הזמן הסרט הזה לא מספיק מעניין או פורץ דרך. חובבי קולנוע ניסיוני אף עלולים לחשוב כי הוא שמרני מדי או נעדר חדשנות של ממש, והם בעצם הקהל העיקרי של הסרט. אני עדיין חושב שהוא טוב, אבל ממליץ לבוא בלי ציפיות גבוהות מדי ועם סבלנות.
(עופר ליברגל)

שקיעת החמה
Sundown

אותי מאוד שעשע לחשוב על "שקיעת החמה" כגרסה הגברית של "הבת האפלה". וזה לא רק עניין של החלפת המגדר של הדמות הראשית – בסרטה של מגי ג'ילנהאל זו אישה שיוצאת לנופש, מחליטה לשים את עצמה במרכז, עושה צרות לכל מי שמסביבה ומסתבכת עם המקומיים, והפעם זהו גבר – אלא גם המהות. אם ללכת לסטריאוטיפים מגדריים, ומותר מדי פעם אל תשפטו אותי, "הבת האפלה" הוא סרט בעל ליבה רגשית חזקה, דברני מאוד, ומנסה להתמודד עם העולם דרך אמפטיה והסברים. לעומתו, "שקיעת החמה" הוא סרט שבו. לא. מדברים. על. כלום. רק שתיקות, הסתרות, הדחקות, פנים רציניות ואדישות מוחלטת.

הבמאי המקסיקני השנוי במחלוקת מישל פרנקו ("סדר חדש") מניח במרכז סרטו את טים רות' כניל בנט, איש עסקים שיוצא עם אחותו ואחייניו לנופש במקסיקו (לי, אגב, לקח חצי סרט להבין שהם אחים ולא בני זוג. ייתכן והאשם הוא בי). בהזדמנות הראשונה שיש לו, ניל נוטש את המשפחה ונשאר לבדו במקום, כנראה באיזה התקף של הרס עצמי או אולי התמוטטות מנטאלית מסוג אחר. הוא מתנהג כמו התייר הכי קלולס בעולם, מפתח רומן עם צעירה מקומית שברור שאין להם דבר במשותף, ומתעקש להפנות גב למשפחתו שזקוקה לו.
"שקיעת החמה" הוא כביכול סרט מתבונן, כזה שכאמור לא מתקשר במיוחד אבל נותן לך מראה של גבר פצוע שמניעיו לא תמיד ברורים ומשאיר לך כצופה מקום לחשוב ולפענח. שזה אחלה כקונספט, אבל גם יכול להיות מאוד לא מתגמל. זאת החוויה שלי עם הסרט הזה, בו במשך שעה וחצי ניסיתי להבין למה אני עוקב אחרי האיש הזה, מה בו אמור לעורר בי אמפטיה או עניין, ולמה שום דבר לא הגיוני במה שקורה שם. יש כמה סצנות מצוינות ולראות את טים רות' בתפקיד ראשי זה משהו שאנחנו צריכים יותר (לעומתו, אורחת הפסטיבל שרלוט גינסבורג לא בשעתה היפה ביותר כאן), אבל כמה שניסיתי פשוט נשארתי מרוחק ומתוסכל.
(אור סיגולי)