• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"מפות לכוכבים", סקירה

10 באוקטובר 2014 מאת עופר ליברגל

חשיפה בלעדית: הוליווד הוא לא רק מקום שמייצר בידור אשר כל העולם צורך, אלא גם מקום מלא בהעמדת פנים, שחצנות, זיוף מכל סוג, תאוות בצע, התרופפות מוסרית וצביעות. אולי נראה לכם שאין בכך דבר חדש, שכן כבר מימי הסרט האילם, הקולנוע, כולל זה שנעשה בהוליווד – תיאר כך את המקום. עדיין, יש קסם מסוים בסרטים אשר "סוגרים חשבון עם הוליווד" ומראים את מה שמושחת וצבוע בה. זה אולי לא אחד מן הז'אנרים הנפוצים ביותר בהוליווד, אבל בכל זאת ז'אנר מכובד.

עכשיו מגיע למסכינו "מפות לכוכבים" (Maps to the Stars) סרט נוסף ששואף להיות הראשון שיחשוף את הוליווד כפי שכבר הרבה סרטים חשפו אותה בעבר. הוא נעזר בצוות רחב של כוכבים הוליוודים (שמוכנים להשתתף בסרט שתוקף את הממסד שהם חלק ממנו!) ובבמאי מוערך הידוע בזכות קולנוע אפל אך גם מעמיק. הסרט גם זורק ביקורת על קואוצ׳רים למיניהם, התעללות מינית במשפחה, מראית עין של עיסוק בהפרעות נפשיות מסוגים שונים וסוג של קשר טלפתי עם רוחות רפאים. ואם צריך עוד סיבה למשוך קהל, הסרט גם מכיל סצנת אורגיה בהשתתפות כוכבת הוליוודית גדולה. אבל כל הדברים הללו לא מצליחים להפוך את "מפות לכוכבים" לסרט מעמיק או מהנה.

הסרט מתחיל כאשר נערה צעירה (מיה וסיקובסקה), שפניה מעוטרים בצלקות, מגיע להוליווד מפלורידה ומיד עולה על לימוזינה ומספרת מעט על מטרות הביקור שלה לנהג השואף להיות שחקן/תסריטאי/מישהו (רוברט פטינסון). הנערה מוצאת עבודה אצל שחקנית מוערכת (ג'וליאן מור) ששואפת להיות מלוהקת לתפקיד אותו גילמה אמא שלה (שרה גדון) שמתה בגיל צעיר. השחקנית המוערכת אף אוהבת לציין כי אימה התעללה בה מינית לפני שהלכה לעולמה, ונעזרת בטיפול של קואוצ'ר וכותב ספרי הדרכה (ג'ון קיוזאק) שהוא גם אב לבן מתבגר כוכב (אוון בירד) שבדיוק יצא ממכון גמילה והקריירה שלו מנוהלת על ידי האם (אוליביה וויליאמס). אבל יש עוד קשרים בין הדמויות, והרבה סודות אפלים יותר או פחות.

התסריט, שכתב הסופר והתסריטאי ברוס ואגנר, מכיל עוד הרבה מאוד תפניות בעלילה וחיבורים לא צפויים, או צפויים מאוד, בין הדמויות. הרבה מן המטרות אותן תוקף הסרט הן מטרות כל כך נוחות לתקיפה, עד שהביקורת עליהן נראית כבר כבדיחה חוזרת יותר מאשר כסאטירה אמיתית. כמה דוגמאות: כוכבי נעורים שמאבדים את הילדות שלהם, ספרי הדרכה עצמית שמלאים בססמאות ריקות, או כוכבי קולנוע שמתנהגים בחיבה רבה כשהם אחד ליד השני ומלכלכים זה על זה בכל הזדמנות אחרת ואף יכולים לצהול לגבי אסונות של "חבר" אם זה יקדם את הקריירה שלהם.

מי שאמור לתת לסרט את הערך המוסף הוא הבמאי, דייויד קרוננברג. הבמאי הקנדי שהחל את דרכו בשנות השבעים כבמאי של סרטי אימה גרפיים אך מעמיקים הפך לשם מוכר ומוערך מבלי לעדן את סגנונו בשנות השמונים והתשעים. על פניו, "מפות לכוכבים" נוגע ברבים מתחומי העיסוק של הבמאי. בסרטיו הגדולים, קרוננברג הרבה לעסוק במיתוסים תרבותיים ובצד האפל והפרוורטי שהם מנסים להסתיר. למעשה, רבים מסרטיו, דוגמת "וידאודרום", "קראש", "אקזיסטנז" ו"היסטוריה של אלימות" אמנם לא התרחשו בהוליווד, אבל תיארו בדרכם את ההשפעה של התרבות ההוליוודית על האדם המודרני, בעיקר במקומות האפלים ביותר. קרוננברג הוא גם במאי שמרבה לעסוק בפסיכולוגיה, בין אם בצורה ישירה ובין אם בבנייה חכמה של הטראומה שרודפת אחרי הדמויות. ובסרט הזה כמעט שאין דמות שלא מצהירה על טראומה פסיכולוגית מן העבר.

אולם, ההיבט הייחודי ביותר בגוף העבודה של קרוננברג הוא העיסוק בגוף – חשיפת המגבלות שלו, העיוות שלו, הפיכתו מאנושי לללא אנושי על מנת להביט על האנושיות שלנו. היבט זה כמעט נעדר לגמרי מ"מפות לכוכבים" סרט שלעיתים נדמה בו שגם בסצנות הסקס הגוף לא ממש משחק תפקיד. אם כך, מה שנותר זו הנשמה והסרט אכן מנסה כל הזמן לייצר מראית עין של קשר מיסטי בין נשמות שונות. אך הדבר מוסבר בצורה בוטה מדי לפרקים, ובסופו של דבר לא ברור מה המימד הרוחני מנסה להגיד.

קרוננברג של השנים האחרונות לא מאמין במשחק ריאליסטי, אלא בשחקנים המקצינים את ההיבט שהדמות שלהם מייצגת. מכיוון שגם הדיאלוגים של ואגנר לא מנסים לייצר דיבור אמין במשך רוב הסרט, התוצאה היא משחק אקסצנטרי מאוד של כמעט כל השחקנים. הדבר גורם לחלק מהם, למשל וסיקובסקה וקיוזאק, ללכת לאיבוד ולספק תצוגות שרחוקות מן היכולת שלהם. אבל יש בקאסט שחקנים אחרים שמצליחים להוציא מן הסגנון הזה את המיטב – ג'וליאן מור, שזכתה בפרס המשחק בקאן על התפקיד שלה. מבעד לקיצוניות של הסצנות שלה, היא מצליחה להראות כמה רגעים של אנושיות שלא ממש נמצאים בתסריט. גם אוליביה וויליאמס נותנת הופעה טובה ואוון בירד הצעיר הופך את דמות הכוכב המתבגר לדמות היחידה בסרט שבאמת מעניינת מדי פעם. כמו הרבה מן הדמויות, הוא סובל מהזיות, מתנהג בצורה קיצונית או סתם מתאכזר לכל הסביבה, אבל הסרט נותן לו יותר מהזדמנות אחת להראות גם פגיעות או לשאוף למהלך אשר יטיב לא רק עימו.

וזו הבעיה הגדולה ביותר של הסרט – כל הדמויות בו אנוכיות ונלעגות. הילד הכוכב הוא הדמות הכי פחות פתטית בסרט ואולי הדמות היחידה שיש לה מספר קווי אופי סותרים (הדמות של מור הכי קרובה לכך בקרב הדמויות האחרות). מובן כי היוצרים לא ניסו לייצר הזדהות עם אף דמות, אבל כשכל כך הרבה דמויות מתנהגות כמו קריקטורה מרושעת, גם אין באמת סאטירה, לא בסרט באורך מלא השואף להגיד משהו על החיים. מלבד כמה בדיחות שלא ממש שייכות לעלילה, הסרט לא ממש מבקר את הוליווד, או כל דבר אחר – הוא פשוט קיצוני מדי. ברוב סרטיו, קרוננברג ידע להעניק מימד של מורכבות לדמויות אכזריות שמרוויחות מן הכאב של האחר – בסרט הזה זה פשוט לא קורה. התחושה היא כי ״מפות לכוכבים״ הוא יותר תרשים למה שיכול להפוך לסרט מעניין מאשר סרט מעניין.

כבר כמעט עשור שקרוננברג לא יצר סרט שממש אהבתי. אבל גם לאורך השנים האחרונות הוא תמיד יצר עניין. בסרט הזה התחושה היא שהוא תיפקד כבמאי להשכיר ויצר מתוך תחושה של עייפות. יכול להיות שזה לא המצב, אבל הסרט הזה נראה כמו ניסיון לחזור לדברים שקרוננברג יצר בסרטים קודמים, וקרוננברג הוא קודם כל במאי שמתנסה ומהמר, לטוב ולרע. הקולנוע שלו תמיד נע קדימה לעבר מקמות בהם הוא לא ביקר, הן מבחינת הפילוסופיה שמאוחרי הסרט והן מבחינת הסגנון. בסרט החדש יש כמה רגעים מצחיקים, אבל לא הרבה מעבר, לא בדרך בה בנויים משחקי הזמנים והקשרים בין הדמיוות. זה אולי הסרט היחיד של הבמאי שאני מרגיש שגם צפייה שנייה לא תעזור במקרה שלו. אי אפשר לומר כי המלך הוא העירום, כי הבעיה במקרה זה היא שהמלך אינו עירום – הוא אינו חושף את הנפש והגוף בצורה קיצונית כפי שניתן לצפות מן הבמאי שמאחורי היצירה.

??????????????

תגובות

  1. אנונימית הגיב:

    לא הצלחתי להבין אם הסרט הזה שייך לז'אנר סרטי אימה, קומדיה או דרמה.
    חצי מהשחקנים לא שיחקו טוב ולא הציגו את הדמות שלהם כמו שצריך.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.