"רדופה" (Men), סקירה 

הכותרת לראיון עם אלכס גארלנד במגזין Indiewire מציינת שהבמאי יודע שהסרט החדש שלו שגם כתב, "רדופה" (Men), הוא הקשה ביותר לפענוח. משיחות עם חברי סריטה ששיטטו בסקרנות ברחבי האינטרנט לראות מה עוד חשבו על הסרט של מי שאחראי בין היתר ל"העולם שאחרי: הכחדה", "אקס מאכינה" ולתסריטים של "השופט דראד" ו"החוף" – הצוות במגזין המוערך לא לבד. יש אי אלו קולות שמחפשים קוד לפענוח הנרטיב וההתרחשויות, שמחלחלות בהדרגה למחוזות האימה ככל שמתקדמת העלילה בבית הנופש הכפרי, אותו הרפר (ג'סי באקלי) שכרה לשבועיים כדי לנסות להירגע ולהתאושש מטרגדיה בלתי נתפסת. אז לפני הכל, בטרם תאמצו את ההנחה המוקדמת שמדובר באגוז קולנועי בלתי אפשרי לפיצוח, בואו נשים את השאלות הפרשניות לגביו בפרופורציות. 

גם אם תמצאו מרכיבים חידתיים כנקודה לחיוב וגם אם הם נקודה לשלילה, לפחות מההתרשמות שלי עם כל מי שצפה איתי ובסביבתי, לא מדובר בסרט שהשאלה "על מה הוא" מורכבת. רחוק מכך. לפרקים הוא אפילו עלול לעבור כחינוכי על גבול הפשטני מבחינת המסר שלו, למרות שהוא יוצא מכך בעיניי כשידו על העליונה בסופו של דבר. בראיון שציינתי, גארלנד מבקש לא להיכנס לפרשנויות גם כי (אני מניחה) אלו יהיו ספוילרים, ויש ראיון נפרד בו הוא מפרק טכנית את הרגעים האחרונים של הסרט ביתר פירוט, להנאת מי שכבר צפו. אבל זה גם כי הוא מבקש לספק לנו כקהל את החופש לקחת מהסיפור את מה שנראה לנכון. זו גישה רווחת ומבורכת, ובמקרה של "רדופה" היא רלוונטית בעיקר לניואנסים, למרכיבים של מטאפורות וסמלים ששזורים בסרט דרך שמות הדמויות, בהערות קטנות וצדדיות בדיאלוגים. מהבחינה הזו יש מגוון נקודות, כמו אבני חן קטנות, שמוסיפות עניין וטעם, אבל כולן משרתות בעקביות את המנה העיקרית לשמה נתכנסנו, וזו די ברורה.

הרפר רוצה לפוש, להחלים, כמו שמתארת את זה החברה שלה ריילי (גייל רנקין, למי שצפו בסדרה "גלואו" תזהו אותה בתור שילה הזאבית), שמתפקדת על תקן גלגל הצלה טלפוני במה שהולך והופך בהדרגה למשחק די מדאיג. לטובת המנוחה שלה, הרפר בוחרת לנסוע מלונדון לבית כפר רחב ידיים עבור אישה אחת, מבודד לפחות עשר דקות הליכה מהכפר עצמו, טובל בירוק רווי, בגוונים של התחדשות וגם של צמיחת פרא חסרת בקרה מתוך ריקבון והזנחת מה. כבר במפגש עם המשכיר, ג'פרי (רורי קיניר), הידידותי אך המעיק עם שאלות בדרגות שונות של שמרנות מיושנת החל מ"איפה הבעלול שלך" ("where is hubby") ועד התבדחויות על כך שאוי ואבוי לה לאישה שאכלה הרגע תפוח מעץ התפוחים בגינה ללא רשות, יש מנעד שלא מפסיק לזוז בין הרצון לחוש נינוחות, לבין אי נעימות שתלך ותגדל.

אם לא היה מדובר בסרט שכתוב, ערוך ומעוצב במבע של אימה, הוא היה יכול להיחוות כמעט כקומדיה שחורה. כזו שבה הרפר בסך הכל רוצה לנוח ולהירגע לשבועיים, אבל בכל פעם שהיא מתקרבת למעט שלווה, יקרה משהו, או יותר נכון מישהו, שימנע את החסד הקטן הזה ממנה. וזה לא שחסרים לה אתגרים בנושא השלווה. למן רגעי הפתיחה, שטבולים ב"Love Song" של אלטון ג'ון, ברור שהרפר, כמו שם הסרט שניתן לו בעברית, רדופה. זכרונות שנפתחים בפנינו במהלך שהותה בכפר מבהירים שמערכת היחסים שלה עם בעלה (פאפא אסיידו), ג'יימס מרלו, שאת שמו היא בטעות כתבה בטופס הזמנת בית הנופש, נגמרה רע. מאוד. באופן שיכול להיות מצלק נפשית בכמה רבדים.

זה הזמן לציין שלפני שאכנס לספוילרים מהותיים אתריע, בנוהל, אבל כן אציין תכף כמה מרכיבים שאפשר לראות מהטריילר. אם תרצו לצפות בסרט בלי לדעת שום דבר, אפשר לעצור כאן ולחזור אחר כך. אם זה מה שתעשו, אכתוב בזריזות שהגברים שצפו בו איתי (ומדובר בבני ברית עם אינטילגנציה רגשית) העריכו אותו משמעותית פחות ממני. אפשר לתהות האם מדובר בפער בקריאה, שאיננו רק עניין של טעם אלא גם עניין מגדרי, ולכך אכנס עוד מעט. אבל בעיקר אני רוצה לתאם ציפיות.

"רדופה" היה יכול להיקרא בקלות "כן כל הגברים", כי הדרך שבה הוא נכנס לטראומה של הרפר מרוצפת במפגשים לא נעימים עד מאיימים, ברמה של אימה גופנית יצירתית במיוחד, שגם כשהיא מוגברת ל-11, כמעט כל אחת לצערי תזהה מרכיב או מרכיבים ממנה במציאות. עם זאת, לא מדובר בעיניי בסרט שמבקש רק להצביע על הקושי של להיות אישה במרחב, ועוד אחת שמעזה ליהנות ולתפוס בו מקום לבדה, ולהשמיע בו קול. זה נתח רחב ממה שהסרט עושה, אבל יש בו עוד נדבכים, מעבר לקושי ולהצבעה עליו או להפניית אצבע מאשימה. זה סרט על התמודדות ועל אשמה ועל יחסי כוח ועל תרבות. עם סמליות בוטה ברובה, דידקטית לעייפה לפרקים. אבל יש בו גוונים מרעננים ומשכנעים באמינותם, שהפכו אותו עבורי לצפייה מנחמת מעט, מעצם הכרתו בנושאים שהוא מעלה, למרות הפגמים.

קצת יותר בפירוט אבל בלי ספוילרים רציניים

בזמן שההווה של הרפר טבול בירוק וחום, העבר שלה טובע בגוונים אדומים מסויטים. הכל כאן חם, משני צידי התודעה, אבל העבר כמעט עולה באש מטאפורית ומטושטש קמעה, בעוד ההווה אולי שוקע בבוץ וירק, אבל לפחות יש בו גם מרכיבים בולטים של התחדשות. מה שרודף את הרפר הוא השיחה וההתרחשויות שהובילו לספק נפילה ספק התאבדות של בעלה, אותו היא ראתה נופל דרך חלון, משותקת מבעתה וזועקת במה שנראה לנו כמו צעקה ללא קול. בניגוד אליה, כשהיא משוטטת לבדה בשדות וביער בכפר היא מגיעה לפתחו של מעבר, מעין מערה מלאכותית מלאת בוץ ומים, והיא מעזה ונכנסת אליה ונהנית, במשובה ילדותית כמעט ומשוחררת להפליא בניגוד שלה לאפלוליות שבפנים, להשמיע את קולה. היא משתשעשעת עם ההדים שחוזרים אליה, בעודה מתבוננת בנקודת האור, האפשרות לצאת מן העבר השני של המנהרה, היא מייצרת קאנון קטן על ידי אמירת שמה שלה. אבל ההנאה של אישה לבדה במרחב היא קצרת מועד. משהו או מישהו עומד להפר אותה, שוב ושוב ושוב. החזרתיות במפגשים עם גברים בדרגות שונות של דוחי התנהגותי מודגשת כי הם כולם מגולמים על ידי רורי קיניר.

השחקן שמגיע מרקע של תיאטרון שייקספירי (גילם את יאגו, המלט ומקבת) ועם ניסיון בגילום דמויות כפולות (גם ב"פני דרדפול" וגם ב"Our Flag Means Death") לצד תפקיד חוזר בסרטי ג'יימס בונד עם דניאל קרייג כראש ה-MI6, מציג כאן כישרון אבסורדי שמבדר כשם שהוא מטריד עם כל דמות. כולם שונים בחזותם במידה מספקת בדיוק כדי לייצר לנו תחושת אי נוחות (כולל דמות אחת שעשויה כל כך רע מבחינת אפקטים חזותיים שאין אלא להניח שזו עבודה גרועה במתכוון, או שמא?) ולתהות האם זו מטאפורה שטוחה. מטאפורה על כך שכל גבר שמעיר הערה לא במקום, רואה אישה רק כמושא תשוקה ובושה ובאופן כללי מפריע לה ברמה כזו או אחרת להתקיים כאדם בפני עצמו, לא טוב יותר מאחיו המטריד האגרסיבי יותר.

ההנחה הזו מתחזקת כשמוצבת בפנינו צלמית של שילה נה גיג בכנסייה, דמות של אישה עם וגינה בולטת במיוחד, שעשויה לסמל הגנה מפני רוחות רעות, או אזהרה מפני כל מה שנשים מסמלות לגברים, הסיפור הרגיל של מיניות ככוח משחית ופתייני ותתגברו על עצמכם כבר. ובינתיים, הרפר לא מתייחסת אל המוזרות הוויזואלית של גברי הכפר כמוזרה כלל. היא אפילו לא מעירה עליה. הגבר היחיד שנראה אחרת בסרט הוא ג'יימס, בעלה המנוח. אולי כדי לציין שהגבר המת נוכח באופן מציאותי יותר עבורה מאשר שלל הצללים החיוורים והמיזוגניים שמנסים לערער אותה בנופש. 

כפי שציינתי, בגלל שמגוון המפגשים האלו זזים בין מביכים, ללא נעימים למסוכנים, וברבים מהם מהדהדות סיטואציות ריאליסטיות למדי, הם יכולים לעבור כסדרת חינוך על איך לא להתנהג אל נשים. ואם אנחנו נשים, אנחנו הרי יודעות איך זה מרגיש ולכן עלול להיות בהם משהו מעייף. ואם אנחנו גברים, עלולה להתקומם בנו האמירה (הנכונה) "אבל לא כל הגברים!" וההגחכה של חלק מהסיטואציות יכולה לעורר פרצי צחוק, כפי ששמעתי אותם מתגלגלים בקהל בהקרנה בה נכחתי, ולנתק אותנו מהחוויה. לטובת הסרט, אגיד שהוא הולך על חבל דק ומתבל את מה שנראה סמלי ומעוצב באופן חלומי או מסויט בתגובות מציאותיות, שמעגנות אותנו. ובכך נקודת החוזק שלו שמאפשרת להמשיך להתסקרן ולהתעניין.

גארלנד משחק עם הציפיות שלנו וההנחות המוקדמות בצפייה ומנער אותן קלות עם פיסות מציאות שמאששות את הנרטיב והחוויות של הרפר כל פעם שהסרט נראה כאילו שהוא הולך לעשות לה גזלייטינג, כלומר, להניח שהיא מדמיינת דברים או מגזימה. למשל, היא רואה גבר עירום שכמו הגיח בעקבות השוטטות ותביעת הקול שלה בחלל, שמגיע עד לחצר ולפתח הבית. היה אפשר ממש לצפות שיבטלו אותה, שיגידו לה שאין שום איש כזה, או שבדיוק לא תהיה קליטה והיא לא תוכל להזעיק עזרה. אלא שהמנגנונים הרגילים של החיים עובדים, כולל התערבות משטרתית במסגרת המגבלות של חיי הכפר האדישים. אלו לא בהכרח יושיעו אותה, אבל לפחות מייצרים עיגון כלשהו עבורנו. לצידם גם התגובות של החברה שלה, אמנם במרחק אי אלו שעות נסיעה, אבל היא שם כדי לאשש בכל פעם מחדש שהחוויות של הרפר, החל מהערות מטופשות וכלה באמירות אכזריות מגורמי כוח, לגיטימיות. היא מזועזעת מהן ובצדק, ובעודה לא שופטת ברגישות את הרפר על ההחלטה לצאת לבדה לנופש מבודד, היא כן מציעה לה תמיכה רגשית מהותית.

העוגנים הקטנים שמעידים על כך שהדברים המשונים שמוצגים לנו על המסך מתרחשים בעולם שאמור להרגיש לנו מציאותי גם חיצונית מהתודעה של הרפר, הם אולי מה שבלבל כל-כך את מי שהכריזו על הסרט כבלתי מובן או בלתי מפוענח. אפשר להבין, בכל זאת כבר במפגש הראשון עם ג'פרי הוא מספר להרפר שהבית בחלקו כה עתיק, בן 500 שנים, כמו התקופה של שייקספיר. ובהתאמה, שם המשפחה של בן זוגה המת מאוד נקרא מרלו – כשם המחזאי שפעל ונרצח באותה תקופה, וכתב בין היתר את המחזה "ד"ר פאוסטוס" (ותודה לעופר על הזיהוי). הוא נחשב למשפיע גדול על שייקספיר, עד כדי תיאוריה שהוא מי שעומד באמת מאחורי יצירותיו של המחזאי המהולל יותר מבין השניים. כך שיש לנו כאן מאבק ישן נושן על גרסאות, על סיפורים, על האופן שבו הבדיון משפיע על תפיסת המציאות שלנו ותפיסתנו את עצמנו, ובעיקר על יחסי הכוח בין גברים לנשים. 

באותו ראיון, גארלנד הסביר שכתב את הסרט מתוך מודעות למחשבות שיכולות לעלות בראשו של גבר, מחשבות בעייתיות ומפחידות. מנקודת המבט הזו אפשר לקרוא את הסרט כלקיחת אחריות על ידי תצוגת תכלית של מה שקורה כשהמחשבות האלו מקבלות ביטוי. אלו לא רעיונות חדשים, אבל האופן שבו הם בנויים הוא שהופך את הסרט למעניין ומסקרן. הרפר מתמודדת איתם וכמעט מתעקשת להמשיך ולהתנהל מולם, לפעול בעולם, לא מבלי להפגין חולשה. כי "זה לא עניין של להיות חזקה עכשיו", כפי שאומרת לה ולנו החברה הטלפונית, אלא מתוך הכרה, לאט לאט, בכובד המשקל של מה שעבר עליה, ובמה שעוד יעבור עליה בחיים. זו הפשטות שבה אישה, כל אישה, עלולה להיענש על עצם כך שהיא נהנית להסתובב במרחב לבדה.

וככל שהסרט מתקרב אל המערכה האחרונה שלו, הוא נהיה מבהיל יותר, מופרך יותר, אלים יותר וגם חותר יותר אל ליבם הפועם, המדמם והמבותר של הפערים שנמצאים בבסיס מאבקי הכוח. אלו שמובילים לסכנה של פגיעה, אלו שהופכים את עצם העובדה שהרפר ממשיכה להתעקש ולהתקיים כפי שהיא מתקיימת למהלך כל כך לא מובן מאליו. המהלך של כל אישה שמתנהלת בעולם, למעשה. עצם ההתנהלות היא סוג של מרד, תקיעת אצבע או סמל פאלוסי כלשהו (והסרט משופע בהם כמובן) הישר אל תוך המקומות הרכים של מי שמבקשים לדכא אותה.

קצת ספוילרים לקינוח

בין שלל "כן כל הגברים" שקיניר מגלם, שהולכים ומתנקזים, שלא לומר מוקזים, ולמעשה נולדים זה מתוך זה במאבק האחרון בסרט, בולט כמובן הגבר העירום שהולך והופך להיות ״האיש הירוק״. מדובר בדמות מיתית שמסמלת התחדשות, לידה מחדש, כפי שמראים לנו מטאפורית ופיזית. והוא נראה כמו הבסיס, עלים מושרשים בו ואחר כך צומחים מתוכו, שיולד את כל שאר הגברים, כולם הודפים בניסיונות נואשים של בריאה את הרפר אל תוך הבית, רוצים להפחיד אותה עד לכדי איחוד איתם. ודי מהר במערכה הזו, ברגע שהרפר מתגוננת על ידי נעיצת סכין בידו המושטת ואז הלופתת של האיש הירוק, וביתור שלה כך שתיראה בדיוק כמו הזרוע המשופדת על ידי הגדר עליה התרסקה גופתה של בעלה, אפשר להבין לאן זה הולך. או לאן זה נולד, שוב ושוב.

כל הגברים מגיחים, נפערים זה מתוך בטנו של זה, דרך מה שעשוי להיות רקטום או וגינה פתאומית, דרך הגב, דרך הפה, דרך כל מקום שמזכיר שגם לגברים יש חורים שהם אולי היו צריכים למלא לפעמים. ואולי כך היו נרגעים מעט, רואים יותר דמיון ופחות הפכים, ומקנאים פחות בכך שלנשים יש רחם ואפשרות לשאת ולהוציא מתוכנו חיים, וגם עונג שמצוי בחלקו הגדול בגוף פנימה. שוב, לא רעיונות חדשים, אם כי כרגיל רלוונטיים, גם עכשיו בדיוק כשארצות הברית מדברת בקול על הגבלת הפלות שעלולה להוביל לעוד משטור של גופן של נשים, הדבר הכי מאיים שקיים, כפי שמתברר שוב ושוב.

כל הגברים שמנסים כל כך להיוולד, יגיחו לבסוף כג'יימס. בעלה המת של הרפר. זה שאיים להתאבד אם תתגרש ממנו, ואז הכה אותה כי היא כתבה לחברה שהוא מפחיד אותה, ואז ניסה להגיע בחזרה אל מרפסת דירתם מדירת השכנים, כשהיא העזה להדוף אותו החוצה אחרי הפגנת האלימות. והוא החליק, או שחרר אחיזה במתכוון ונפל. השתפד, והתרסק על הגדר למטה, במהלך בוטה בסמליות שלו על איך גם גברים הם בסוף קורבנות של אלימות שמסומנת באופן פאלי. כי במאבק הנואש הזה לחיקוי ודיכוי כולן וכולם מפסידים.

כשהרפר רואה את ג'יימס היא בדיוק לוקחת את הגרזן (לחיתוך עצים לאח) שחברה שלה המליצה לה, רק חצי בצחוק, להשתמש בו כדי לסרס את הגבר העירום, האיש הירוק, אם זה יעז לשוב. היא יושבת איתו בחיקה, לצד ג'יימס המת, שדורש את המבט שלה. "תתבונני בי, את הרגת אותי". "מה אתה רוצה, ממני, ג'יימס?" היא שואלת, כל כך עייפה אחרי מה שמרגיש כמו שעות של מאבקים אגרסיביים במגוון מופעים של גבריות שתובעת תשומת לב, כולל כמעט אונס בו היא הופכת את התפקידים ונועצת סכין. והנה התשובה שמגולמת בכל אחת מהתקיפות והלידות: ג'יימס רוצה את האהבה שלה. או לפחות, ככה הוא וכל הגלגולים הסמליים התרבותיים קוראים לזה.

הנה מילות השיר של אלטון ג'ון נטענות במשמעות הרבה פחות מתקתקה ממה שהלחן מרמז: "אהבה היא מה שבאנו עבורו, אף אחד לא יוכל להציע לך יותר, התדע.י למה אני מתכוון? האם העיניים שלך רואות באמת?". זה שיר רומנטי עם מילים כמעט סתמיות, אבל כאן הוא יושב היטב בתוך הסתירה בין מה שג'יימס ושלל נרטיבים רומנטיים מכנים אהבה, לבין מה שברור להרפר, ולנו בשלב הזה, שהוא הפגנת כוח ושליטה. אלימות מוכרת היטב, בין אם היא מגיחה באופן הקיצוני במערכת היחסים שלהם ובסופה הנוראי (הפרקטיקה של "אני אפגע בעצמי אם תעזבי אותי" היא מנורות האזהרה הגדולות של מערכת יחסים מסוכנת ומתעללת, מבלי לבטל שהצד המאיים גם הוא זקוק לעזרה) או במקומות יומיומיים פי כמה. הדרישה הבלתי פוסקת להיות מכילות, אמהות רכות ומאהבות לוהטות, או שיבולע לנו, היא המקור למבט הכל כך עייף של הרפר ברגע הזה. שום דבר שהגברים עושים ואומרים לה בסרט לא מפתיע, הוא פשוט מתיש. כי הוא מתרחש כל כך הרבה זמן. והגיע הזמן להתנער, ולהתחדש.

ברגע שזה קרה, וברגע שזו התגובה שלה, היומיומית כל כך, שמובילה אל הסצנה האחרונה בה חברה שלה, ההרה כך מתברר, מגיעה אל הבית באור יום, ומוצאת יחד איתנו את סימני המאבק של הלילה, כך שברור לנו שמה שראינו כן התרחש במידה כזו או אחרת, הסרט גאל את עצמו מרוב התיאורים החינוכיים מדי שלו. הנה מישהי, יושבת על מדרגות של מה שאמור היה להיות מקום מבטחים, מרוחה בדם, אוחזת עלה או דבר מה מלבלב אחר. מנכיחה את עצמה בעולם, ובמקום המבט הגברי, מביטה בחזרה אל החברה שלה. אולי אפילו מחייכת.

כי "רדופה" הוא לא סרט על להיות רדופה, לא רק. הוא למרות הכל סרט על התחדשות, כנגד מה שיכול להיראות כמו אפס סיכויים, ודימויים של חיות נרקבות, גברים חיים/מתים/נולדים, מים ואיברים נחשקים ושלל מופעים מבעיתים. סרט על להמשיך בכל זאת. ועל העוגנים הקטנים, שהם למעשה גדולים למדי, של תעצומות הנפש והסולידריות שאפשר למצוא מן הפנים ולמרוד ב-500 ויותר שנות תרבות, ומן החוץ לחבור למי שרואה אותך ומחזקת אותך, ולהמשיך. לא פלא שבשיחה פנימית, גם אור וגם אני מצאנו את הסוף מהדהד את "היא" של במאי בוטה אחר, פול ורהובן. גם שם יש התמודדות עם טראומה, אונס, שעוברת דרך מנגנונים של תרבות ושל תשוקה ושל הנכחה של העצמי של הגיבורה מחדש, ומסתיים באקורד מינורי במידת מה של הגיבורה נינוחה לצד חברה טובה, כשהן מתהלכות במרחב.

"רדופה" מציג באופן ברוטאלי, לפרקים גרוטסקי ולפרקים דידקטי, הוויה של אשמה שנובעת מתוך תפיסות כמעט שקופות לנו. ואת ההתעוררות של הגיבורה שלו, המודעות שלה, לצד החזרתיות המעייפת, המתישה והפתטית אפילו של המרכיבים הגבריים בחייה. הוא נהיה מעניין כשהוא מבהיר, לקראת סופו, עד כמה ההתרחשויות שבו למעשה מייצגות את היומיומיות, עד כמה יש משהו מוכר ו"רגיל" בתגובה של הרפר למתקפה התמידית בתוכה היא חיה כרגע. החוויה שלה ספציפית, אבל המאבק והשורה התחתונה שלו, חובקת עולם בשגרתיות שלה. אפשר לקרוא את המסר הזה כמעורר פלצות, אבל בו זמנית הוא מעורר, קצת, תקווה.