"מלך הצפון", סקירה

באמת שברוב האספקטים שאפשר לחשוב עליהם, "מלך הצפון" הוא חדשות מאוד טובות. זה הכל חוץ ממובן מאליו כאשר בנוף הקולנוע של היום במאי צעיר, לאחר שני סרטי ז'אנר קטנים ומרשימים, לא רק שמסרב להישאב לעולם גיבורי העל, אלא מקבל אור ירוק לסרט למבוגרים בתקציב בינוני שלא מבוסס על חומר קיים. יותר מזה, על אף שסרטיו הקודמים של רוברט אגרס, לא הופצו בישראל (הם הוקרנו פעמים בודדות בפסטיבלי הקולנוע וצצו בסינמטקים), זה החדש התמלא עד כמעט אפס מקום בהקרנת הבכורה שלו, שנערכה בסינמטק תל אביב בחסות אתר הכתיבה על קולנוע "אוף סקרין", ועוד בקהל צעיר באופן יחסי. העניין ש"מלך הצפון" (The Northman) עורר, גם אם לא בהכרח מבטיח לו הצלחה קופתית, מעיד שכן יש פה קהל שמגלה יוצרים חדשים בדרכים אורגניות. בתקופה הכי גרועה של מפיצי הקולנוע בארץ, שרואים בתסכול איך גם הבמאים הגדולים לא מצליחים להביא אנשים לאולמות, אולי יש פה איזה משהו ללמוד ממנו, או לפחות לשאת אליו עיניים.
כך שלפני הכל, ויש הרבה מה לומר על הסרט, צריך לחגוג אותו, או כמו שאמר תדיר אחד מאנשי הסגל במוסד לימודי הקולנוע שלי בכל פעם שלא היה לו נעים לתת ביקורת: "אני מברך על העשייה".

רוברט אגרס, אמריקאי בן 38, לא היה צריך יותר מסרט אחד כדי להיחשב אחד הקולות המעניינים ביותר של הקולנוע. "המכשפה", שגם הזניק את הקריירה של השחקנית אניה טיילור-ג'וי, הוא אחד מסרטי האימה הנחגגים והמהוללים של האלף הזה, ובצדק. אגרס לקח פולקלור עתיק וברא עולם מסויט וסוחף שאומר משהו על החוויה המודרנית, ואין בו רגע אחד שאיננו מצמית. לאחר מכן המשיך עם "המגדלור", שאינני מחשיב כסרט אימה אבל לא מתווכח עם מי שכן, וגם אם בעיני לא היה הצלחה מוחלטת הבהיר שיש פה יוצר שחייבים לעקוב אחריו מקרוב. גם התעשייה זיהתה זאת, ו"המגדלור" אפילו הדהים את התחזיות כאשר קיבל מועמדות מפתיעה לאוסקר הצילום ב-2019.
"מלך הצפון" הוא קפיצת מדרגה מאוד גדולה בכל מה שקשור לאמון שנתנו באגרס. הוא קיבל כמה עשרות מיליונים להפקה, הצליח להביא שחקנים מהשורה הראשונה, ואפילו נראה שזכה לחופש יצירתי מוחלט עם סרטו השלישי. כל זה דרך הקולנוע האולפני, ולא עולם הסטרימינג כפי ששכיח כיום. אגרס ללא ספק ניצל את זה עד כמה שהוא יכול, עדות לחזון הבלתי מתפשר שלו, אבל ייתכן שבסופו של דבר זה התגלה כחרב פיפיות.

ב"מלך הצפון", אגרס יחד עם התסריטאי סייון ("טלה"), עשו משהו מאוד מעניין: הם לקחו את אחת מהתבניות הנראטיביות המוכרות ביותר והפשיטו אותה עד שהגיעו לליבה, מסירים ממנה כל תוספת. זהו סיפור מהמיתולוגיה הנורדית במרכזו אמלת', יורש עצר צעיר, שעתידו ותהילתו נלקחים ממנו על ידי תככי שלטון ומרצחים אפלים, והוא מוצא את עצמו מוגלה. אמלת' מצליח להימלט ונשבע לנקמה, גדל להיות מכונת מלחמה נטולת אחוזי שומן של צבא אכזרי, ומצליח לטפס את דרכו חזרה עד שיגיע לאיש שהרס את חייו ומנע ממנו גדולה.
שם הדמות כמובן מגלה לנו איזה עוד יצירה מפורסמת השתמשה בסיפור הזה של יורש עצר נורדי, "המלט" של שייקספיר כמובן, אבל המסגרת הזו תדלקה לא מעט יצירות קולנועיות אחרות: "מלך האריות" כפועל יוצא מהמחזה השייקספירי, אבל גם "עשרת הדיברות" (גם הוא מבוסס על איזו מיתולוגיה, לא זוכר כרגע של מי), "מלחמת הכוכבים", "בן-חור", "ספרטקוס", "גלדיאטור", "לב אמיץ", "שלגיה והצייד" ומשהו כמו עשר דמויות מ"משחקי הכס", אם למנות כמה מהזיכרון.
אגרס בחר ללכת הכי קרוב למקורות שאפשר, ולא מוסיף איזשהם אלמנטים נוספים לסיפור, התייחסות מודרנית, תפניות או קישוטים. זה מאוד יפה ברמת הניסיון, אבל זה מייצר בעיה די רצינית – הסיפור הזה כבר לא מעניין. ראינו אותו כל כך הרבה פעמים שהכל ברור לנו, הכל צפוי, הכל ידוע.

ועדיין, דלות נראטיבית היא לא בהכרח עדות לסרט רע, בטח כאשר יש דרכים אחרות לשדרג או ליצוק פנימה משהו אישי ומעניין, כמו למשל בחירת שחקנים ועיצוב ויזואלי-אודיופוני. אלו שני אלמנטים שאגרס הוכיח את עצמו כמומחה בהם, אם לשפוט על פי "המכשפה" ו"המגדלור" שהתהדרו בהופעות מדהימות ואימג'ים בלתי נשכחים.
כשזה מגיע לקולנוע של "מלך הצפון", קשה להאמין שנראה דברים מרהיבים הרבה יותר ממנו בשנת 2022. הצילום של ג'רין בלאשקי (הקבוע של אגרס) מדהים איך שלא הופכים את זה, והנוף הנורדי בסרט עוצר נשימה כמו שהוא מחריד ומזעזע. יש פה כמה שוטים מורכבים להפליא, מהסוג שקשה להישיר אליהם מבט אבל גם אי אפשר להסיר את העיניים מהמסך. עם זאת, בעיני האלמנט הכי קיצוני לטובה בסרט הוא הליווי המוזיקלי של רובין קאלורן וסבסטיאן גיינסבורו (לשניהם זהו קרדיט ראשון בקולנוע) ועיצוב הסאונד. אוסקרים לכולם.

התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

מכאן המסלול קצת יותר משובש, והאמת היא ש"מלך הצפון" עשה לי חיים ממש קשים כבר בדקותיו הראשונות. לצערי, גם לאחר מכן בכל פעם שחשבתי שהנה, נכנסו לעניינים ומעכשיו אנחנו על דרך המלך (סליחה), זה פשוט לא הקליק, ובעיני יותר מהתסריט חסר הרבדים והדיאלוגים הקשים להאזנה, מה שאחראי על כך היה הליהוק. ואני לא מתכוון להופעות השחקנים (אם כי זה קשור כמובן), אלא צעד לפני זה – הבחירה בהם.
הסרט נפתח עם ניקול קידמן ואית'ן הוק כזוג המלכותי והוריו של אמלת' הצעיר. בגדול, כבר שם חשדתי. קידמן והוק הם שחקנים מעולים, כאשר לגבי הראשונה הגנתי פה מספר פעמים (אפילו על המועמדות האחרונה שלה לאוסקר), אבל הם שניהם באים מדוקטורינה של משחק מאוד ספציפי, פסיכולוגי, מהפנים החוצה. כשנותנים להם מבטא משונה ובימוי של "בייוולף", זה מרגיש כמו הופעה ולא כמו משחק. הנוכחות שלהם ספציפית בסטינג של "מלך הצפון" שלפה אותי החוצה מהעולם שאגרס רצה למשוך אותי אליו, וזה רק בלט יותר מול היכולת של ווילם דפו וקלאוס בנג כן להשתלב ולהיראות טבעיים. זה עוד יותר מוזר, כי למרות שקידמן נראית כמו נטע זר בסרט כמעט בכל רגע נתון, היא כן מקבלת את הסצנה הכי טובה בו, ושם היא אפילו מציגה צד שלה כמוהו לא ראינו הרבה זמן. כנראה לא ידעו איך להשתמש בה בחלקים האחרים.

זה ממשיך ביתר שאת עם הבחירה לאמלת' הבוגר, אלכסנדר סקארסגארד. על פניו אין ספק שהוא אופציה מושלמת, הרי אם יש מישהו על פני כדור הארץ שנראה כמו נצר ויקינגי זהו סקארסגארד השוודי, שכבר הוזכר כ"נורת'מן" עם תפקיד הפריצה המופלא שלו בסדרה "דם אמיתי" (אם יתברר ש"מלך הצפון" הוא בעצם פריקוול לסדרה ההיא, אני הכי זורם). סקארגסארד לפעמים נותן הופעות מעולות ולעיתים הולך לאיבוד אצל במאים שליהקו אותו רק בגלל המראה שלו. הוא זכה באמי על הופעתו המפלצתית ב"שקרים קטנים גדולים" (שם גילם את בעלה של ניקול קידמן, וכעת כשהוא הבן שלה זה קצת משונה), גנב את ההצגה בעונה האחרונה של "היורשים", היה לא רע ב"מלנכוליה", נתן עבודה יחסית טובה ב"האגדה של טרזן" ושעשע מאוד ב"מה הסיכוי?", אבל במקביל לא לגמרי התניע ב"בעיניים של מייזי", "אילם" ו"באטלשיפ", אם כי בהתחשב בחומר יהיה קשה להאשים אותו.
כאמלת' סקארגסארד בהחלט נראה כמו התפקיד, אם כי ייתכן והוא מבוגר מדי, אבל בשום אופן לא יכול להתעלות על הכלום שנותן לו התסריט. כצעיר שנפשו הושחתה בעקבות הרצון לנקמה, שנרדף על ידי שאיפה לאהוב כמו גם נבואות מהן אינו יכול להתחמק, סקארסגארד איכשהו לא מביא כלום לאמלת'. הוא פוסטר. גלויה. עם העורף הכפוף כמו שור שעומד להסתער והמבט המאיים תמידית, הוא מונוטוני להדהים. זו אולי בחירה שלו ושל אגרס, אבל במקביל גם עריפת ראש לסרט שאמור להיות מסע של גיבור. כמו הסרט, אמלת' לא מצליח לעניין או להציף איזושהי מורכבות.
אניה טיילור-ג'וי נמצאת, למרבה הצער, על הצד של סקארסגארד בסקאלת ההתאמה, כשהמבטא שלה לא אחיד וגם היא בלי באמת דמות להתמודד איתה. לעומתם, שתי הופעות אורח קטנות מזכירות לנו שאפשר גם אחרת, של סטלן סקארסגארד (אביו בחיים של אלכסנדר) ושל ראלף אינסון, שהיה בלתי נשכח ב"המכשפה". גם ביורק פה, אולי שווה להזכיר, בתפקיד קטן ושוב של עיוורת. הטייפקאסט הכי מוזר לאלילת המוזיקה הזו.

התסכול הוא שאין סיבה שאגרס, עם היכולות שהפגין עד כה, לא יעמוד במשימה. הוא כבר לקח פולקרלור ויצק ממנו משהו כמונו טרם ראינו. הפעם זה לא צלח. אמנם קל להשוות את זה ל"האביר הירוק" משנה שעברה, גם הוא סרט שנשען על מיתולוגיה מוכרת והביא ממנה משהו חדש הן ויזואלית והן תמטית, או ל"עליית ואלהאלה" של רפן שהתנהל באותו עולם, אבל אם זה לא הסרט שרצה לעשות זה בסדר. השאלה היא מה בעצם הייתה המטרה.
אין שום סרט השנה שרציתי שיצליח כמו "מלך הצפון", בעיקר כי אנחנו חייבים עוד סרטים כאלה, עוד אולפנים ששמים את מבטחם בבמאים ובמאיות חדשים ומסעירים שייתנו לנו אלטרנטיבה לעיבודי קומיקס (לא שיש משהו רע עם זה, פשוט איבדנו מידתיות). הלוואי ותלכו לבדוק את "מלך הצפון" על אף מה שאתם שומעים, כי אולי זה כן יעבוד בשבילכם ונמשיך לקבל כאלו. בינתיים, אפשר לשמוח שזה קרה ולקוות שאגרס יחזור להדהים אותנו עם הסרט הרביעי שלו, "נוספרטו". לא ניתן לשום דבר לקלקל לנו את הציפייה לזה.