״אנצ׳רטד״, סקירה

היה היה פעם, בעבר העתיק של 2007, משחק פלייסטיישן בשם ״אנצ׳רטד״ (Uncharted). הצלחתו בקונסולה השלישית לבית סוני הפכה אותו לאגדה, ושמו של צייד האוצרות הממוחשב נייתן דרייק נישא למרחקים, כולל בכותרי המשך למיניהם. יוצרי קולנוע רבים ניסו לחפש אחר המטמון האגדי שהוא עיבוד למסך הגדול, שיבטיח למוצא זהב מעבר לכל דמיון. כשנה לאחר הצלחת המשחק, הודיע המפיק הישראלי-אמריקאי אבי ארד על פיתוח סרט קולנוע שיתבסס על המשחק המצליח. זה היה מתישהו בין עזיבתו את אולפני מארוול והשקת היקום הקולנועי שלהם תחת דיסני. הרקע הזה חשוב כדי להבין כמה מהפכות הספיקו להתחולל בהוליווד מאז ועד שאשכרה זכינו לראות את ההבטחה הופכת למציאות.

למעשה, עד שלא צפיתי בעצמי ב״אנצ׳רטד״ גרסת הסרט, לא הייתי בטוח שהוא קיים. אני קורא (או כותב) עליו בערך מאז שאני כותב על קולנוע באופן מקצועי, מבחינתו הוא היה מיתוס כמו עיר הזהב האגדית אל דוראדו. לראייה, קולנוענים רבים יצאו למסע המסוכן של כתיבת תסריט או בימויו, כולם שבו בידיים ריקות. הכל בחטיבת קולומביה באולפני סוני, הבעלים של קונסולת המשחק בה התפרסם המותג מבית ״Naughty Dog״. בתחילה, דייויד או ראסל (בתקופת ״פייטר״) נשכר לכתוב ולביים. ניל ברגר (״ללא גבולות״) החליף אותו ונטש בעצמו, סת׳ גורדון (״חשבון משותף״) הובא אל כס הבמאי. בשלב הזה התרחשה הפריצה הנודעת לשמצה לשרתי סוני ב-2014 והתסריט הושלך לקראת אתחול.

בשלב הבא היה תורו של שון לוי (״לשחרר את גאי״) לביים, על פי תסריט של ג׳ו קארנהן (״קופ שופ״). אני ממשיך לכתוב בסוגריים את הפרויקטים שהיוצרים ביימו לבסוף במקום הסרט הזה, ומציע בהערת אגב שסת׳ רוגן ואוון גולדברג הם בין המסרבים המפורסמים לפרויקט. דן טרכטנברג היה הקורבן הבא והמשיך מכאן לביים ״הטורף״ חדש (שטרם יצא), ובפברואר 2020 סוף סוף נמצא במאי קבע – רובן פליישר (״זומבילנד״, ״ונום״). הצילומים יצאו לדרך בחודש מרץ המקולל של 2020 וכולנו יודעים מדוע נעצרו. הנחתי וטעיתי שזה המסמר האחרון בארון הקבורה של הרעיון להסריט את מעללי נייתן דרייק. במקום זאת, הצילומים התחדשו בתנאי קורונה בקיץ ובסתיו של שנת המגפה הראשונה. אולי זו אחת הסיבות שהסרט נראה כפי שהוא נראה.

הסרט נפתח בסצנת אקשן שלא נראית אמינה אפילו בתור משחק מחשב. היא אכן שאולה מן הפרק השלישי בעלילות הפלייסטיישן של דרייק, ומוצאת את הגיבור תלוי בין שמיים וארץ, כלומר בין מסך ירוק לעריכה דיגיטלית בולטת, יענו מקפץ על ארגזי מטען המשתלשלים ממטוס תובלה במעופו. מטרתה של הסצנה היא לפתוח את הסרט בקטע פעולה נמרץ ומופרך, כי אחריה יש דקות ארוכות של אקספוזיציה. במהלכה, נכיר את האחים דרייק, שני יתומים המאמינים כי הם צאצאים של מגלה הארצות סבסטיאן דרייק. זה מסבך אותם בצרות כשהם מנסים לגנוב מפה עתיקה, ומפריד בין האח הבכור סאם לבין נייט הצעיר.

כעשור ומחצה לאחר מכן, בניו-יורק של ימינו, נייתן דרייק הוא כבר טום הולנד המתפרנס מלהיות טום קרוז ב״קוקטייל״. כלומר, כברמן. טיפוס מפוקפק אך נטול שפם בשם סאלי (מארק וולברג) מציע לו ג׳וב יותר הרפתקני – להיות טום קרוז בהמשך הקריירה שלו. סליחה, להיות צייד אוצרות. נייט מסרב אבל סאלי מספר שהכיר את אחיו, מה שמשנה את התשובה לחיובית. השניים חוברים אל ציידת נוספת, קלואי פרייז׳ר (סופיה עלי), ויוצאים לחפש רמזים שיקחו אותם אל אוצר שלכאורה הוחבא בידי מגלה הארצות הפורטוגלי פרדיננד מגלן (זה בכלל פרנאו ד׳ה מגליינס, אגב). בעקבות הזהב דולק גם סנטיאגו מונקאדה (אנטוניו בנדרס), שלמשפחתו חשבון ארוך עם המשלחת של מגלן, ושכירת חרב בשם בראדוק (טאטי גבריאל).

אם לבחור את הרגע הכי מסעיר בסרט עבורי, היה זה הלוגו החדש של ״פלייסטיישן הפקות״ בפתיחה. הוא הזכיר כמה דמויות אהובות יש לסוני, וכמה סרטים גרועים בטח יצאו בכיכובן. מאז לא עלה או ירד הדופק שלי באופן יוצא דופן. זה הזמן להתוודות שאני בהחלט מודע למשחקים עליהם מבוסס הסיפור, ואף התנסיתי בכמה מהם בזכות שחרורם מחדש לפני כמה שנים, אבל אני לא בקיא או מעריץ. לכאורה, זה אומר אני בעמדה טובה לשפוט את הסרט – לא להתרעם על שינויים בין הגרסאות, אבל כן לזהות מתי נכנסת הנעימה המקורית של נייט. את הופעת האורח של נולאן נורת׳, מי שמגלם את דרייק במשחקים בקולו ובטכניקת לכידת תנועה, יזהו גם מי שלא שמעו על המשחק לפני הצפייה. היא פשוט מבוימת כמו ״הופעת אורח של השחקן המקורי״ לפי כל כללי הספר. ואולי זו הבעיה הכי גדולה של ״אנצ׳רטד״ – שהוא סתם עוד סרט הוליוודי.

במשחק מילים שבקושי עובד אפילו באנגלית, הייתי אומר שהסרט לא-מחורפלץ. יש בו שתיים וחצי סצנות אקשן סבירות, מיעוט רגעים מביכים יחסית להוליווד של התקופה, והוא מגרד מלמטה את רף הנסבל גם ברגעים הקשים. הנסיונות להתבדח לא מצחיקים אבל גם לא מאוד עלובים, האקשן ממוחשב נורא, אבל החל מאמצע הסרט התרגלתי והצלחתי להנות ממנו תוך שימוש בהשעיית אי-אמון מסיבית. אין מה להשוות למשחק, שמתאפיין בסצנות פעולה מרהיבות ויצירתיות. יש גם פחות רגעים של טיפוס על דברים שונים והרבה פחות יריות מן המצופה מנייתן דרייק. גם כל עניין התרבויות העתיקות ופיצוח החידות נופל מן המקור, והתוצאה מזכירה יותר את ״צופן דה-וינצ׳י״ מאשר את ״אינדיאנה ג׳ונס״, גם אם הסרט עצמו מרמז באזכור בדיאלוג שהוא רוצה להידמות לאחרון. אז לא.

מה שאין בכלל בסרט, וזו הפתעה כי המשחק מפורסם בעיקר בזה, הן דמויות ומערכות יחסים ביניהן. אשמים בכך בעיקר התסריטאים, רייף ג׳דקינס (״מחזור כישור הזמן״) והצמד ארט מרקאם ומאט הולוויי (״גברים בשחור: אינטרנשיונל״), אולי גם מחלקת הליהוק. מבלי לפרט כפי שעשיתי לעיל עם היוצרים, רשימת המלוהקים לתפקידים המרכזיים הסתחררה כמעט בכל פעם שבמאי ברח מן הפרויקט. כדי לסבר את האוזן, וולברג היה אמור להיות דרייק בימי דייויד או. ראסל, אבל כיוון שחלף מעל עשור הוא הזדקן מספיק כדי לגלם את דמות המשנה המבוגרת. ואם הוא גם הוחלף בכפיל דיגיטלי חסר דופק, זה יהיה הסבר מניח את הדעת להופעה שהוא מספק כאן. חבל שלא ניצלו את ההזדמנות לצייר לו שפם.
עוד במחלקת דמויות המשנה, עלי (״The Wilds״) די דומה לדמות של פרייז׳ר בגרסת הפלייסטיישן, אבל אין לי יחס מיוחד כלפיה. רק תהיות איפה אלנה פישר, הדמות הנשית המרכזית בסדרת המשחקים. גם בראדוק אינה תחליף, וגבריאל (״המאה״) שמגלמת אותה קצת עושה חיקוי של גל גדות. או שהתחלתי להזות מרוב גל גדות לאחרונה. אפרופו מבטאים, בנדרס כנראה הודרך כאילו הוא מצטלם לסרט ג׳יימס בונד, ומה היה הקטע עם המתנקש הסקוטי? שהוא סקוטי? זה סטיבן וודינגטון, הוא שחקן אמיתי (״המוהיקני האחרון״).

אולם, כל אלה הסחות דעת מן הפיל שבחדר. בעצם, הפילפילון. הרצון של טום הולנד להוכיח שהוא לא רק ״ספיידרמן: טוב שבאת הביתה״ וכבר לא עלם חמודות, הובילו לכמה וכמה סרטים מצערים מאוד. בולטים במיוחד סרטי הסטרימינג ״תמיד השטן״ של נטפליקס ו״צ׳רי״ של אפל+ בהם הוא מגלם צעיר על הקצה מוקף אפלה. בשני המקרים זה היה מגוחך כמו שזה נשמע, והתפתחות טבעית יותר עבור הבריטי העדיין-צעיר היא שוברי קופות נוספים. אך בפועל, הולנד אמנם יכול לעטות מעיל עור ונרתיק לאקדח, או לבצע שכיבות שמיכה כדי להשוויץ במסת השריר שהוסיף – וזה לא הופך אותו לנייתן דרייק. הם פשוט לא אותו טיפוס, וזה לא משנה שמדובר במעין פריקוול. זה גם לא קריטי בעיניי שהם לא דומים פיזית, אפילו שיש בהוליווד שחקנים שכן נראים כמו הדמות, שתוארה בידי מי שיצרה אותה, איימי הנינג, כשילוב בין ג׳וני נוקסוויל והריסון פורד. העניין הוא הפרסונה ובסרט זה פשוט תמיד הולנד, לרגע לא דרייק. לזכותו ייאמר שהוא מאוד מתאמץ, אבל זה רק מגביר את החמידות האינהרנטית ומרחיק אותו מהמטרה.

בשבועיים שלקח לי לגרור את עצמי לבית הקולנוע בחוסר חשק, ״אנצ׳רטד״ מתקרב לרבע מיליון דולר בהכנסות עולמיות. גם אם ״באטמן״ יאט אותו מעט נדמה שזו רק יריית הפתיחה לסדרת סרטים חדשה, על פי הצהרות מצד סוני או שתי סצנות אחרי הקרדיטים. אחת צמודה לסיום ומהווה מעין אפילוג או פתח להרפתקה חדשה. השנייה מגיעה באמצע, בין הקרדיטים המונפשים לרולר המסורתי, והיא כנראה הדבר הכי תמהוני שראיתי בסרט הוליוודי מזה הרבה זמן. זה נראה כמו ״פרוף אוף קונספט״ למרות שהסרט כבר צולם (וצפינו בו זה עתה), או מחווה לא ברורה לסרט המעריצים שניסה להריץ לתפקיד דרייק את נייתן פיליון לפני כמה שנים. במקביל, כותרי פלייסטיישן נוספים כבר עושים את דרכם למסכים – ״בורדרלנדס״ בדרך לקולנוע עם קאסט עצום, ״דה לסט אוף אס״ תהיה בטלוויזיה עוד השנה. מעניין מי מהם יעמוד בזכות עצמו ומי יסתפק בהגברת החשק לשוב ולשחק במשחקים המקוריים.

בונוס למי שהגיעו עד כאן: ככה נייט וסאלי נראים במשחק (פרק 4 ליתר דיוק)