"מטריקס התחייה", סקירה 

זה מסוכן לנסות ולהחיות מותג שאהבנו פעם. הסיכוי שנקבל בדיוק את מה שרצינו, ומה שזכרנו שנגע לנו בדיוק בכל המקומות הרגישים והתחבר לתקופה מסוימת והפעיל אותנו רגשית, לא תמיד גבוה. זיכרון הוא דבר חמקמק, והרבה מיצירות התרבות הפופולארית שהתיישבו לנו בתוך הלב והנשמה באותו רגע עשו את זה לאו דווקא בזכות איכות מדהימה, אלא בגלל שילוב של תכונות שהיו בהן לצד תכונות שהיו בנו ובמי שהיינו אז. כעבור עשור, שניים, או יותר, הרבה פעמים מתברר שהיצירה שלא בהכרח ביקרנו מאז לא בדיוק התיישנה טוב, ולשחזר לה המשך עם אותם גוונים לא יחזיק היום. במקביל, אנחנו כבר לא מי שהיינו ומה שקרץ לנו אז לאו דווקא יעבוד לנו עכשיו, אפילו אם לא נרצה להודות בכך.

זה לא שזה בלתי אפשרי, עיינו ערך החזרה המתוקנת לקולנוע של "מלחמת הכוכבים" לפני כמה שנים. אבל זה תמיד מגיע עם רמה כזו או אחרת של התפלשות נוסטלגית שבמינונים גבוהים מתחילה להריח כמו נקרומנסינג, כמו חיטוט בגופה בתקווה למצוא בה שביב חיים פועם, זיכרון למי שהיינו ומה שהיא הייתה עבורנו, במקום להמשיך הלאה. עיינו ערך הסוף המביש של אותה טרילוגיה של "מלחמת הכוכבים" עד כדי כך שיש מי שפשוט מתנהלים כאילו הסרט השלישי בה לא קרה מעולם, ועצרנו בטוב בסרט השני (והמפלג) של ריאן ג'ונסון. אבל הכסף מדבר, כרגיל, והנוסטלגיה עובדת ומכניסה, ולכן אנחנו ממשיכות וממשיכים לראות מתים-קולנועיים-טלוויזיוניים-מהלכים חוזרים אל חיינו. כאילו שיצירה מקורית היא משהו שצריך לפחד ממנו.

והנה מבליח עוד אחד כזה. "מטריקס התחייה" (The Matrix Resurrections) היה סרט המשך לטרילוגיה שדיבורים עליו התרחשו פחות או יותר במקביל לעלייתו המחודשת של קיאנו ריבס ככוכב האקשן המתבגר והמודע לעצמו שלא ידענו שמגיע לנו בסרטי "ג'ון וויק". בהדרגה, וסביר להניח שככל שדעת הקהל התגלתה כחיובית, הלחשושים הפכו להבטחות והנה אנחנו כאן, 22 שנים אחרי ש"המטריקס" הראשון הביא לנו את הבולט-טיים ואת החיבה המיינסטרימית לבגדי עור ופטיש ארוכים ומבהיקים.
הפעם, לנה ווצ'אוסקי ביימה וכתבה ללא אחותה לילי, ובשיתוף קרדיט כתיבה עם דיוויד מיטשל (הסופר של "ענן אטלס") ואלכסנדר המון, שניהם כתבו פרק בסדרת הטלוויזיה "סנס-אייט" של הוווצ'אוסקיות. ועם ליהוקים של ריבס שחוזר להיות תומאס אנדרסון, הלא הוא ניאו, עכשיו בן 57, וקארי-אן מוס שחוזרת אל טריניטי בגיל 54, עטופים בשחקני ושחקניות חיזוק צעירים יותר, מערבולת של ציפיות ומוכנות לאכזבות שבה ועלתה, כמתבקש.

ההבדל בין ההמשך של ״המטריקס״ לעומת המשך של מפלצת מופלאה כמו "מלחמת הכוכבים" היא שעם כל הכבוד לחשיבות התרבותית של הסרט הראשון, ועם כמה שאני בת ה-16 רציתי בכל מאודי שהוא יהיה אירוע מכונן כמו הטרילוגיה המקורית של לוקאס, לא מדובר באותו קנה מידה. המטריקסים השני והשלישי מעולם לא זכו לאותה הערכה כמו הסרט הראשון, ובצדק. בואו נאמר שמדובר בשני סרטים שאפתניים אם כי כאלו שהולכים והופכים זניחים ככל שמתרחקים מהם. אני לא נכנסת כרגע לשאלה האם כישורי המשחק של ריבס כן או לא קיימים, כי עמדותיי בנושא ברורות, בפרט מאז סרטי ג'ון וויק. משהו בסטואיות ובמה שנראה כמו קושי להוציא משפטים שלמים מהפה עובד באופן חינני כשהוא משודך לתסריט ולדמות הנכונה. ההלם של ניאו בסרט הראשון התאים למבט המבולבל של ריבס כמו כפפת לייטקס מבריקה ליד קפוצה לכדי אגרוף.

אני זוכרת את עצמי מנסה להגן על הטרילוגיה בשיחות עם חברות, משווה ואומרת כמה שזה משהו חדש רעיונית שייסחוף אותנו בדיוק כמו האן, לוק וליה, הנה עוד רגע זה יקרה, וכולם יבינו שיש כאן משהו מופלא באמת. אז ניסיתי. אבל בטרילוגיית מטריקס, ושוב, עם כל הכבוד לה, לא היה את אותו כיף שסחף במלחמת הכוכבים. היה בה תמיד משהו מורבידי, וגם שאפתני-פילוסופי, שבסופו של דבר נפל באמצע. סביר שמי שפילוסופיה היא הלחם והחמאה שלהם יבטלו אותה כקשקוש פשטני, ומי שלא – יבטלו אותה כקשקוש יומרני. ואני נשארתי באמצע עם מעיל ניילון שחור נהדר, עד שהוא אבד במסיבה אחת עם יותר מדי אלכוהול ומוזיקה שמנסה להישמע כאילו ששנות ה-80 לא נגמרו מעולם.

בכל אופן, אפשר להבין למה להמשיך משהו שמלכתחילה היה אהוב אבל לא בדיוק הגיע למעמד שהיוצרות שלו כיוונו אליו, נשמע כמו רעיון רע. כמו משהו שייפול ויהיה זניח במקרה הטוב, או מביך ממש במקרה הנורא. ואכן, יש מי שיגידו שמה שיצא הוא קטסטרופה מביכה שלא ברור למה קרתה, אולי חוץ מרצונות של אולפני וורנר לעשות עוד כסף ואיזו שאיפה כמוסה של יוצרת לסגור מעגל, או בכלל להתמודד עם האבל על אובדן אמא שלה. לא העמקתי לבחון האם מדובר ברצון של וואצ'אוסקי לחזור לסיפור, או בהתעקשות של אולפן, או משהו שנמצא אי שם באמצע. אבל כן אומר שיש התייחסויות לנושא בתוך הסרט, ברמה כזו שקשה בשלב מסוים לדעת האם מצופה מאיתנו לצחוק יחד עם הבדיחות המטא-נרטיביות שמזלזלות בעצם קיומו של הסרט, או לנוע באי נוחות באולם ולהבין שהבדיחה היא עלינו. אציין כאן לרגע בנושא זה את הביקורת של דיוויד ארליך מ-Indiewire שמהללת את הסרט ומנתחת אותו כפיסה חכמה של מודעות עצמית לעולם הנוסטלגי הצרכני בו אנו חיות. השבחים שלו הולכים לקיצון, והגישה שלי, אני חושבת, מעט יותר מסויגת.

להערכתי, מה שקורה ב"מטריקס התחייה" הוא שבגלל אותה חשיבות תרבותית קיימת ונוכחת, אבל יחסית קטנה למותגי ענק אחרים וכזו שמגיעה עם ביקורות מעורבות, שלא לדבר על כמה קטילות שהוואצ'אוסקיות קיבלו מהביקורת על יצירות אחרות שלהן עם השנים, יש לסרט החדש חופש פעולה. אני בטוחה שגם למטריקס יש המון זועם של מעריצות ומעריצים, שלא אובן לא נכון, אבל לא מדובר בהערצה החד-משמעית והכבדה של "מלחמת הכוכבים" או העולם הקולנועי של "מארוול". ולכן, בין החריצים של אסתטיקה ואקשן פורצי דרך, לצד ביקורת שלילית על בלגן, דיאלוגים שזקוקים לעריכה רצינית (חברי סריטה תמימי דעים לגבי הקושי של הוואצ'אוסקיות לכתוב שיחות שבאמת נשמעות כמו שיחות) ועוד, הסרט החדש יכול להיות באותה נשימה פיסת נוסטלגיה חיה-מתה כמו שחשבנו שנקבל, וגם להשתמש באותה נוסטלגיה כדי לתת לנו, ואולי לעצמו, סטירה מצלצלת ומלאת צחוק.

הסרט החדש תפור בגסות, והולך ומתבלגן לקראת הסוף אם תנסו להיסגר על חוקיות מהודקת לעולם שבו הוא פועל. כפי שצוין, הדיאלוגים ברובם כתובים כמו סיסמאות ממשחקי מחשב מתחילת שנות ה-2000, כשלא השקיעו בתסריטים ובפיתוח דמויות. אפשר לומר שזה מכוון, אבל קשה לקנות את זה. בהתאמה, המסרים מושלכים עלינו בלי יותר מדי סאבטקסט. האפקטים בחלקם קצת מביכים ולא מרשימים, בחלקם גנריים, ואין כאן שום דבר שלא ראינו בסרטים אחרים. בצפייה באיימקס, על מסך עצום שמטביע אותך בתוכו, אפשר לראות היטב כל שיערת שיבה אצל מר אנדרסון (ריבס) ולתהות אולי הוא באמת לא צובע את השיער העדיין-שחור כמעט כולו שלו, וגם את השיבה בזיפי הזקן התמוה שהוא מתעקש לטפח. זה אנדרסון מבוגר, עייף מהחיים ומעצמו, ששרד איכשהו את הסרט השלישי (אם תצפו, תגלו, זה לא הולך להיות מסעיר). הוא חי בעצמו בתוך המטריקס ונחגג בתור האדם שהמציא את טרילוגיית משחקי המחשב "המטריקס", שהם הם כל מה שראינו ואולי זכרנו מהסרטים הראשונים. הוא כתב את העלילות, הוא פיתח את הדמויות ואת הרעיון המהפכני-לכאורה שיש בהם. בהתאם לכך, הוא אדם עצוב ובודד מאוד, שלוקח, איך לא, גלולות כחולות יום יום כי הוא עבר התמוטטות נפשית קשה יותר מפעם אחת, וקשה לו להיאחז במציאות.

הוא נעזר בטיפול אצל פסיכיאטר (ניל פטריק האריס בתפקיד מבדר, אם כי מעט מינורי מדי) ואנחנו מקבלים הסברים אחד על אחד, ברמה קצת מעיקה, איך כל דבר שיכול להיות סימן לחיים במטריקס הוא בעצם הזיה פרנואידית. כמובן. אנדרסון אדם שרדוף על ידי ההצלחה של עצמו, על ידי הסיפורים המעולים שהוא הצליח לספר לעולם, וכעת הבוס החינני אך המעיק שלו (ג'ונתן גרוף בליהוק משמח, נראה שלפחות מישהו אחד נהנה על הסט) מודיע לו שאולפני וורנר (כן, כן) מתעקשים שיפיקו עוד משחק המשך. דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, ושזה יקרה אתו או בלעדיו, אז קדימה לעבודה. וזו רק יריית הפתיחה לסיקוונס ארוך, קצת ארוך מדי, וחוזר על עצמו, שבו מבהירים לאנדרסון ולנו שהוא חי בתוך סיוט קפיטליסטי של פגישות שיווק, תוך כדי ציון וספק חגיגה וספק הגחכה של כל מה שאולי שמענו וחשבנו על המותג. המסר נוחת עלינו בעידון של לום לראש, עם אותה הרגשה כשאנחנו מבינות ששוב קנינו המון מרצ'נדייס בכסף שאין לנו כדי להתרגש ממשהו שאהבנו פעם.

מכאן העניינים רק מידרדרים עבור אנדרסון, שפוגש את באגס (ג'סיקה הנוויק המצוינת, והלוואי שיכירו בה ובכישורים שלה למרות שפגשנו אותה לראשונה ב"איירון פיסט"), מישהי שיכולה להיות מעריצה מטורללת או הד טיפוסי של דמות מהסרטים הישנים. לצידה יש אי אלו שחקנים שהם קצת יותר מניצבים בתור החבורה החדשה, שמושכת יותר מדי תשומת לב בתוך המטריקס עם בחירות שיער ולבוש שאפשר רק להתקנא בהן. או לצחוק עליהן. ביניהם בולט יאיא עבדול מאטין השני שמתעל את לורנס פישבורן בתור סוג של מורפיאוס חדש. זה יוסבר ותבינו, וזה לא ישנה יותר מדי. גם הוא, כמו גרוף, נראה כאילו שהוא כאן בעיקר כדי לעשות כיף ולהתלבש נהדר. לפעמים זה מספיק, אפילו שהסרט כנראה מנסה לומר לנו משהו מעבר לכך. אולי. יש גם אי אלו ביקורים של דמויות מהסרטים הישנים, והן עוברות טיפול שמראה עליהן את השנים, כולל הגנרלית ניובי (ג'יידה פינקט סמית').

עוד בעניין השנים, גם טריניטי של מוס מבוגרת יותר, וגם אצלה אפשר לראות הכל באיימקס. כולל קמטי הבעה, כולל פלומה שעוטפת את עור הפנים שלה בזוויות מסוימות במגוון קלוז אפים שלא חסים עליה, או על ניאו-אנדרסון. ואני מתעכבת על סימני הזמן כאן לא כדי לבייש, אלא להפך – לשמוח בכך שאפשר לראות שחקנית ושחקן שחזרו למותג שהיה שלהם פעם והם מבוגרים, וזה ניכר בכל שוט, ובשפת הגוף, ובכל הבעת פנים, וזה לא מוריד במאום מהכריזמה של שניהם. אפשר להתווכח על הכימיה ביניהם, שאמורה להיות הכוח המניע של הסרט, אבל אפשר גם לקרוא אותה כהדהוד של הכבוד שריבס חולק לשחקניות שלצדו, על סט הצילומים ומחוצה לו.

המטריקס החדש מנסה לעשות כל מיני דברים ולומר כל מיני דברים יפים על "אנחנו והם", ועל אהבה ועל גיבורים ומלחמות. חלקם עובדים, אבל רובם נשארים שטוחים ואחד מהם לפחות אפילו בעייתי למדי. כי הסרט שוב משליך המון על גיבור אחד, או שניים, רגע אחרי שהוא מסביר יפה כמה זה בעייתי לסמוך על בן אדם אחד שיתקן עוולות של כל כך הרבה אנשים. אבל בסופו של דבר מה שהסרט מצליח לעשות, לדעתי, חוץ מלבדר אם תגיעו עם ציפיות נמוכות ומוכנוּת לשעשוע על חשבוננו, הוא להראות מה קרה לדימויים שאהבנו. הוא ממיר, לפחות לכמה רגעים, את הבומבסטיות והדרמה של כל מהות "האחד" מהסרט הראשון ומוריד אותה אל אפרוריות החיים. החיים הם מה שהפיל את ניאו וטרינטי אל הקרשים. הם החליפו את ההקרבה וההירואיות בביקור יומיומי בבית קפה. במבטים אבודים שמחפשים את החצי השני, געגוע למשהו שהיה יכול להיות, מתוך השגרה. ברגעים קטנים שמתרחשים בהפסקה בין החזרה לעוד פגישת שיווק, לדדליין, לאספת הורים. ככה זה כשקוראים לך טיפאני בכלל, והדבר הכי פרוע שתעשי השנה הוא להזמין קורטדו במקום קפוצ'ינו.

למקרה שזה לא ברור, אני לא חושבת שמדובר בסרט טוב. יש בו יותר מדי בלגן ואי יציבות בכתיבה שמובילים לאי נוחות בצפייה, כי באמת הגבילו את הכישורים של ניאו כאן לתצוגת כוח מביכה ועייפה. אבל לדעתי, בתוך הברדק קיבלנו משהו נוגע ללב בכנות שלו בין כל הבדיחות, המרירות וההתחכמות נטולת העידון. יצאתי מהסרט בתחושה שיש כאן מפגש די אמין עם המציאות, שאולי הדרך היחידה שלנו לחשוב עליה היא מתוך נרטיבים שמרפררים אל עצמנו ואל עצמם עד בלי די. עם קמטים, ושיבה, וכמה אמירות חמודות ומביכות על משמעות ואהבה.