סיכום 2021: הרגלי הצפייה נגד הזמן

גבירותיי ורבותיי, מהפך. זו הפעם הראשונה מזה זמן מה שאני ניגשת לכתוב את סיכום השנה הקולנועי האישי בלי שסגרתי את רשימת הסרטים שהותירו עליי חותם. ובזמן שמדובר בסיכום אישי, אפילו אישי מאוד כפי שתיווכחו מיד, הסיבה שאני פותחת עם אבחנה זו שרלוונטית בעיקר לי עצמי, היא שיש בה כדי להעיד על מצב הדברים ותרבות צריכת הקולנוע שלנו באופן קצת יותר כללי. מאז 2019 בחירת נושא לסיכום רק הולכת ונעשית פעולה מאתגרת יותר. עד כדי כך שקראתי הבוקר את שני הסיכומים הקודמים שלי, ולא זכרתי את ההבדלים ביניהם. את חשבון הנפש לעומת הכאוס שהגיע אחריו ורק המשיך אותו. ובשניהם ניכרים קונפליקטים פנימיים שזולגים אל התקופה, אל התנודות שעדיין מטלטלות אותנו. לא פלא שנדמה שהזמן זלג מ-2019 הישר אל 2021 והנה היא כבר נגמרת. תהליכים הרי גורל לא עוצרים לעשות חושבים בסוף השנה. משבר האקלים והקורונה שמבעבעת בתוכו לא יושבים השבוע לשיחת יעדים ומטרות ל-2022. אבל אנחנו כן, והפעם אעיף מבט בוחן בשתי הנחות או משאלות לב ששזרתי בקפידה לסיכום הקודם, ובעוד התרחשות אחת שהגיעה לשיא שלה השנה לדעתי.

הפנים מול החוץ

חולית

עופר יכתוב בהרחבה בסיכום שלו על מצב הקולנוע, ואני רוצה לגעת בנושא מהפן האישי יותר שלי ואולי שלנו, כצופה. ניחשתי בשנה שעברה שבתי הקולנוע יחזרו, לא יכולתי לשאת מחשבה אחרת. כי הצורך שלנו לצבור חוויות עם המון אדם זר, ההנאה הקולקטיבית העצומה שמספקת לנו צפייה משותפת היא משהו שטבוע בנו, כמיהה חברתית לתחושת עדר מסוימת, להרגשה שאנחנו חלק ממשהו גדול. הופעה, הצגה, הפגנה, מסיבה, סרט. אלו ימשיכו להתקיים באופן כזה או אחר, אני עומדת מאחורי ההנחה הזו גם עכשיו. מה שפחות קרה הוא שינויים דרסטיים שחשבתי שכבר נתחיל לראות. כן, יש השלכות ובתי קולנוע ורשתות שנסגרות או משתנות מחד, הבלחות של דרייב-אין שלא ממש תפס בארץ ועלייה נוספת במשיכה, לפחות שלי, אל מועדוני קולנוע קטנים מאידך.

אנחנו עדיין בתנועה, וכל עוד לא למדנו לחיות לצד הקורונה, על אומיקרון וכל שקרניק אחר שיגיע אחריו, כדבר שבגדול כאן להישאר – התנודות יימשכו. אני כן רואה התכנסות לנישות של חוויות שונות, התאמה עוד יותר מפולחת לפי הרצונות והצרכים השונים שלנו, שמובילה למהלכים נהדרים כמו פתיחת סינמטק הילדים בחולון, ליותר ויותר אירועי צפייה משותפת אונליין שכוללים שיחה תוך כדי או אחרי, ועבורי לפחות, את השיקול של הליכה למועדון קולנוע קטן כזה או אחר על פני קומפלקס ענק. כי זה קרוב יותר לבית, כי זה אינטימי ופחות מחייב, כי זה קל ונעים יותר.

הרצון לצפות בסרטים מסוימים על מסך ענק עם פופקורן פושר ומלוח מדי לא נעלם, עיינו ערך "חולית" שהוציאה אותנו יפה מהבית. הוא פשוט הפך ליעד שממלא צורך אחד, בין אפשרויות מרובות גוונים. כשחלק מהסרטים יוצאים בו זמנית למסך גדול ולצפייה ביתית, אני כבר עושה את השיקול שלי ואין בי תחושת החמצה, למשל, שצפיתי ב"כוחו של הכלב", שבטוח בעשירייה כי מזמן לא ראיתי סרט כה נבזי ומלא חמלה בו זמנית, בבית. אני יודעת שהייתי מקבלת ערך מוסף וחוויה מרהיבה יותר בקולנוע, אבל משאבי הזמן והכסף נוזלים מבין האצבעות גם השנה, כשם שהיא זלגה לה כהמשך ישיר של 2019 בלי לשים לב ש-2020 הייתה פה. זה מן קטע כזה של הזמן, גם הוא לא עוצר לעשות סקר שביעות רצון, או מתחשב בחוצצים הצבעוניים שהעמדנו בדרכו, עם זיקוקים ונוצצים. אלו מיועדים לנו, יוצרים אשליה של עצירה בזמן שהוא חולף על פנינו כמו מטאטא על שאריות של קונפטי מהלילה שעבר.

אם הייתי חושבת שיש לי זמן לראות בקולנוע את "כוחו של הכלב" או "יד האלוהים", או כל סרט אחר שיצא קודם כל לקולנוע מעט לפני שיגיע למסך בבית, לא הייתי מספיקה לצפות בחלק ניכר מהם. הבחירה בין הבית לאולם הפכה להרגל כשזמני ההמתנה ביניהם הולכים ומתקצרים. עצם קיומה של הבחירה הולך ונעשה נפוץ יותר תודות לשיטות הפעולה של ענקיות הסטרימינג. הן רוצות גם מעמד של אמנות גבוהה, כלומר, מועמדות לאוסקר ולכל שאר הפרסים, וגם את צפיות ההמונים בכל פיסת סרט חדשה אך עם זאת ממוחזרת להחריד שמוכתבת על ידי הרגלי צפייה מוכוונות אלגוריתמים. המחזור ואינפלציית התכנים שגם בה נגעתי בשנה שעברה מובילה אותי לנקודה הבאה, שגם היא קשורה במושג הזמן.

חדש מול ישן

טיטאן

אכן, ההחלטה אם לצאת מהבית או להישאר בפנים לפעמים קשורה בכך שפתאום צצה הקרנה לסרט שלא ראיתי בזמן אמת, וכעת מבליח כמעט במרחק הליכה ממני. הסינמטקים מספקים את האפשרויות הקלאסיות או הנידחות כבר שנים, ולאחרונה אני חשה שהגיחות העל-זמניות הפכו זמינות אפילו יותר. וכשגם בתוך הבית יש תמיד היצע ישן וחדש בו זמנית, לא תמיד לצפות בדבר הכי חדש שהגיע יהיה בגדר ערך עליון. בטח לא כשסרטים ישנים שמגיעים לראשונה לפלטפורמת צפייה ביתית נחגגים או מעוררים עניין כמו DVD בעטיפת ניילון מבהיקה. כשעוד ראינו סרטים ב-DVD, זאת אומרת.

הבטחתי לעצמי בסיכום השנה שעברה שאהיה מודעת ומדודה יותר, קפדנית אפילו, בבחירת הסרטים שבהם אצפה הפעם. זה לא תמיד עבד, כי נפלתי בפיתוי לצפות בעוד סרט אימה חדש או ישן ששמעתי עליו דברים טובים, רק כדי לבכות את אובדן השעה וחצי בממוצע שגזלתי מעצמי מול יצירות שהתגלו כאכזבות מרות. זה קרה לי לפחות עשר פעמים השנה. לפחות 15 שעות. וזה בלי לכלול סרטים שצפיתי בהם מתוך אתגר וסקרנות עד כמה אסבול והאם אצלח אותם עד הסוף. נניח "אנט", שכלל כמה רגעי חסד, אבל נמשך יותר משעה וחצי. בהחלט.

מן הצד השני, כן בחרתי גם בסרטים שידעתי שיישארו איתי, וניחושים מושכלים לגבי "טיטאן" עבורו יצאתי בחדווה מהוססת מהבית, ו"פיג" שקיים את כל מה שהבטיח ועוד, התמקמו בפסגת הפליאה וההנאה השנה. מולם, ואולי זו הסיבה שהעשירייה שלי עוד לא סגורה, אני משערת שצפיתי בכמות לא מבוטלת של סרטים משנים קודמות. השלמות של קלאסיקות אימה ולא רק, והתחפרות עיקשת בכמה סרטים מלפני עשור שחמקו ממני בזמן אמת. השנה צפיתי לראשונה ב-״Take Shelter״ ו-״Another Earth״ שהיממו אותי, כל אחד בדרכו. השני כי הוא היה בדיוק מה שקיוויתי שהוא יהיה, והראשון כי הוא הצליח להיות מה שחשבתי שיהיה, רק כדי להפוך את העולם על פיו מולי ולהשאיר אותי מפוזרת לחתיכות במיטה ממנה צפיתי בו, בפה פעור ולב שבור. נקטתי בגישה כמעט מתודית השנה, לצפות בכל שבוע בסרט חדש וסרט ישן יותר. לא לתת עדיפות לזה על פני זה, כי קולנוע היא אמנם אמנות כפוית טובה שמתיישנת מהר, אבל יש פנינים ראויות שעומדות כראיית נגד מול השנים והחידושים הטכנולוגיים.

אם כבר ציינתי טכנולוגיה, השנה, גם לראשונה, הקפדתי יותר למלא יומן צפייה בלטרבוקסד, וזנחתי את הרשימה הידנית שלי שעברה ממחברת, לרשימה בגוגל קיפ. כלי הכתיבה המוחשיים, בנייר ודיו עדיין איתי במידה כזו או אחרת כי לפעמים זה עדיין נעים ורך יותר להתבטא שם. אישי יותר. והרשימות בגוגל קיפ רובן מנהלות אותי במקום שאני אנהל אותן, אבל אימצתי את הפלטפורמה בה הסרטים מגיעים עם ייצוג דיגיטלי של כרזה, ושם אני רואה מה אחרות ואחרים ראו. ואולי בקרוב אעז ואצור שם רשימות פומביות. בינתיים אני רק מצרפת שם רשמים קצרים (יחסית) באנגלית לחלק מהכותרים כשהרגע מאפשר והאצבעות זזות כמו מעצמן לפני כניעה לשינה.
הרשימה שלי כוללת כל מה שראיתי, ישן וחדש, ואני מתקשה לפלח ממנה את הסרטים העדכניים שיהיו רלוונטיים לשנה זו. ובעוד שזה מבלבל לראות את כולם כך זה לצד זה, אני גם מקבלת תמונת מצב אחרת ויותר נכונה לי, שמשלבת את הלך הרוח שלי בו שנת יציאה של סרט היא משנית לשנה בה ראיתי אותו ואיזו השפעה יש לו עליי. פסיפס על-זמני בניתי לי, ועכשיו קשה לפרק אותו, ועולה התהייה למה, אם גם כך כולנו צופות וצופים בתכנים בערבובייה, בינג' של תכנים שלכאורה עבר זמנם לצד השלמה מהירה של הלהיט האחרון.

ערך מול ניצול

צעירה ומבטיחה

אפרופו להיטים, יש לי עוד כמה מילים על ההצפה של סרטי נקמה בכיכובן של נשים שראינו השנה. אורון כבר כתב על הנושא, ולכן אני לא רואה סיבה לצלול אליו. כן ארצה להצביע בשמחת מה על כך שכשאנחנו רואות המון סרטים על אותו נושא, חלקם לא מלהיבים במקרה הטוב, או רוכבים על הגל בצורה נצלנית במקרה הרע, זה אומר שמשהו זז ומחלחל. ואיזו תנועה התרחשה כאן, מסרטי זוועה כמו "הבית האחרון משמאל", "יום האישה" ושאר שלל סרטי האונס והנקמה שלא מרפים ממני ונוצרו בשוליים הנצלניים והמציצניים של שנות ה-70 פחות או יותר עד עכשיו. בתוך המערבולת השועטת של ניקוי האורוות ההוליוודי ובכלל, עוד נרטיבים קולנועיים על נשים שעוברות משהו נורא, שורדות או לא, ונוקמות או שנוקמים בשמן ממשיכים וצצים.

המסגרת שהיה נראה שתיעלם מן העולם כי היא קשה מדי לעיכול חזרה, בידיים של נשים שתופסות את המושכות ומנווטות את הכרכרה להתנגש הישר אל המצפון הקולקטיבי שלנו. ובדרך יש המון שטויות ונפילות. אבל גם סיבובים מרהיבים (על אף הביקורת שיש לי עליו) כמו "צעירה ומבטיחה" שהגיע ללב הנחשק של המיינסטרים עם הפסלון המוזהב שיוכיח את זה. הזמן עשה משהו טוב אחד לפחות, או יותר נכון, הפעולות של אוהבות ואוהבי הקולנוע בתוכו הובילו לנקודת ציון אדירה במירוץ הבלתי פוסק שלנו מולו. ועד שנה הבאה, אני מבטיחה להמשיך ולחפור בנושא הזה, ולראות לאילו עוד תובנות אפשר להגיע, ולנחש לאן עוד ננסה ללכת, כל עוד יישאר לנו זמן.