• ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • מה לראות ביום הזיכרון וביום העצמאות 2021
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

סיכום 2020: שינויים בהרגלי הצפייה

28 בדצמבר 2020 מאת לירון סיני

דבר אחד היה בטוח בשנה בה שום דבר לא היה בטוח, וכל מילה נוספת עליה נידונה להיקרא כמו הד שחוק של קלישאה שכתב מישהו אחר. "אני חושבת לגמור עם זה" של צ'רלי קאופמן לא יופיע בעשיריה שלי. יש לי הערכה מיוחדת לסרטים שאינם סרטי אימה באופן מוצהר, ועם זאת יש בהם רגעים מצמררים שלא מרפים. היו בו כמה סצנות כאלה, במיוחד קטע ארוך באמצעו שעובד כסרט בפני עצמו, שהיה די והותר ומצוין. יותר מדי עומס דימויים ומילים (ואני אוהבת מילים, הו כמה שאני אוהבת מילים) לא אפשרו לי להכניס את הסרט לעשירייה, פשוט לא. משהו בו היה מטרחן מדי, חוזר על עצמו ביומרנות מדי. כל מה שאני הצעירה בעלת ההבטחה להיות כותבת גדולה אהבה עד כאב לב ב"סינקדוכה, ניו יורק", אני המבוגרת יותר בעלת השאיפות הצנועות להצליח לכתוב לפחות פעם בשבוע, יודעות מה, פעם בשבועיים, התעייפה ממנו עד גלגול עיניים ב"אני חושבת לגמור עם זה". הנה עוד הערה מתוחכמת על ביקורת קולנוע תוך כדי מתן ביקורת קולנוע. היי אני מזהה את הסרט שהוא מדבר עליו, כלומר היא מדברת עליו, כלומר הוא מדבר עליו דרכה. כלומר לא משנה. שלג זה יפה. יו, חזיר, היי, נאמבר מוזיקלי. מתי אפשר לגמור עם זה וללכת לישון אמרנו?

מחר תראו שקיימתי, הסרט הזה לא בעשיריה. הוא כן בתוך הראש שלי. הקול של הגיבורה המדומיינת שלו מגיח מדי פעם, לפעמים מדי יום וחוזר על המנטרה המדכאת שלה. לפני שאמשיך, למי שיקראו את זה ומכירים אותי, הכל בסדר. באמת. בשם הסרט, הכוונה ברמת הפשט היא לגמור עם הזוגיות שגם ככה מקרטעת ונמצאת יחסית בהתחלה. אבל שום דבר שם לא נשאר ברמת הפשט כי אחרת זה לא יהיה סרט של קאופמן. הזוגיות שלי קיימת ומצוינת וכך גם החיבה שלי להמשיך ולהתקיים כאן. ועם זאת, השנה היו יותר מדי פעמים, לפעמים מדי יום, שהמשפט האומלל שחוזר על עצמו כמו תקליט שבור שוב ושוב ושוב בסרט – חזר על עצמו בחיים. כי הימים המשונים בהם אנחנו שוחים לאחרונה מספקים יותר מדי אפשרויות להתבוננות עצמית ורפלקציה. לא כזו שמגיעה מתוך בחירה, אלא מתוך נסיבות, מתוך כורח, מתוך שינויים בהרגלי החיים שנחתו על רובנו. אצל חלק הם משנים את מרקם החיים באופן שמחייב מעבר למצב הישרדותי, למלחמה על הקיום. אצל חלקנו השינויים מינוריים, ובחלקם אפילו חיוביים. אבל המשותף הוא שפתאום נוצרה התבוננות על החיים עצמם, על מה שהם מייצגים ואיך שהם מתקיימים, על איך שאנחנו ומי שאנחנו בתוכם כל עוד אנחנו כאן. וזה לא תמיד נעים. והמסקנות לא תמיד מחמיאות.

ההתבוננות בעל כורחנו מתרחשת גם בקולנוע. בסרטים, באופן שבו אנחנו צופות וצופים בהם, ובאופן שבו התעשייה מתנהלת ומתייחסת אל עצמה, אל הקהל ואל המודלים המסחריים שלה. כמו אדם שנאלץ לחשב מסלול מחדש בבת אחת, כי קורונה, גם הקולנוע והאופן שבו אנחנו צורכים סרטים היה ממילא בתהליך של שינוי והתפתחות, אבל השינוי הזה קיבל בעיטה בלתי צפויה של האצה אלימה. האם זו לא קבורה, אלא תקומה כמו שכתב יפה ומדויק עופר? אני גם נוטה לגישה הזו כי אני חושבת שאמנות היא משהו שיש לו ביקוש, שתמיד צריך. וכשיש ביקוש, יהיה היצע. גם אם סדרי העדיפויות משובשים והמענקים לא מגיעים ומי שמכתיבים את התנאים כרגע הן חברות ענק בינלאומיות, נמשיך לרצות לראות סרטים ויהיו מי שימשיכו ליצור, להפיץ, לפרסם ולהקרין אותם. השאלה היא איך, ומה המחיר שכולנו נשלם על האופן שבו המהלכים מתרחשים עכשיו. כמה שינויים באופני ההקרנה באולמות עצמם יצטרכו להתרחש, וכמה מבתי הקולנוע המקומיים והבינלאומיים יתאימו את עצמם בזמן, או יהיו מסוגלים לבצע את השינויים האלה בפרקטיקה ובמודל המסחרי מהר מספיק, ובאותה נשימה יישארו עם עתודות כלשהן לניסוי וטעייה.

פלטפורמות גלובליות, העדפות אישיות

אם רואים את ״יהלום בלתי מלוטש״ בנטפליקס בשלוש ישיבות, זה עדיין נחשב סרט?

ההנחה האוטומטית שלי היא שהצריכה און דימנד תישאר, ובמקביל אליה אולמות הקולנוע הגדולים, אלו שבהם יש חוויית סאונד ומסך אימרסיבית באמת, גם הם יישארו. אולי עם ריווח ופחות מקומות ישיבה, אולי עם כורסאות סטייל VIP בריחוק, בזמן שהחללים הקטנים יותר נסגרים או הופכים למיועדים לאירועים פרטיים. יש סרטים שהספקטקל הוא חלק מהותי מחוויית הצפייה בהם, ואולם צפייה ביתי לא יתאים להם, או לפחות לא יתאים לחלק מהצופים. במקביל ומן הצד השני, נחשפתי והתנסיתי השנה יותר מאי פעם לשינויים בהרגלי הצפייה. מסכים שעד השנה נמנעתי מלצרוך עליהם קולנוע כי תפסתי אותם כחווייה מבזה למדיום פתאום הפכו לגיטימיים, הכרחיים אפילו. כשהכל מתכנס לתוך הבית, כשהזמן הופך להיות נזיל ועייף כל כך, כשהגבולות בין האישי לפוליטי לחברתי לתרבותי מעולם לא היו מטושטשים כל כך, לתפוס חתיכת סרט על מסך בכל גודל, לסיים לראות אותו תוך שלושה ימים, מהסלון, מחדר העבודה החדש, מהמטבח, מהמיטה, מהטלוויזיה, מהמחשב, מהטאבלט, מהנייד, הכל הולך. חלק מהסרטים אפילו מתאימים במיוחד למסך קטן. סרטי פאונד פוטאג' או סרטי סקרין לייף, אפקטיביים מאוד בצפייה על מסך של מכשיר תואם לעלילה בה הם מתרחשים, עם האף קרוב קרוב למסך.

לקחו לי 3 צפיות לראות את "יהלום לא מלוטש" (Uncut Gems). לא בגללו, אלא בגללי. כשהוא מוגש בפלטפורמה של נטפליקס, שכל כולה בינג' אחד גדול שמצד אחד מעודד אותך להמשיך ולצפות ללא הפסקה ומצד שני מספק אפשרות לעצור בכל רגע נתון ולחזור אחר כך – איפה עובר הגבול בין לראות כמה פרקים של סדרה לבין לראות סרט בכמה חלקים? אלו שינויים וגבולות מתפרקים ומוגדרים מחדש שכבר מתרחשים. הכל הולך ומתכנס להעדפות פרסונליות. המשפט האחרון הוא זליגה אל הטקסט מהעבודה שלי בתחום הדיגיטל, שם אני מדברת הרבה על חוויה פרסונלית, על התאמה אישית. ההתאמה האישית שלנו לחיים עוברת כרגע חיווט מחדש. אבל כבר כמה שנים שאנחנו מתרגלים לצרוך את התוכן האהוב עלינו בתוך בועה שמתאימה את ההמלצות במנועי החיפוש של הפלטפורמות הדיגיטליות לטעם שלנו. מציעים לנו, או לפחות מנסים להציע לנו, עוד מאותם הדברים שכבר ראינו ואהבנו. ויש תוכן, סרט, לכל טעם והעדפה אישית בעולם. בכל שפה, בכל סגנון. והשלב הבא שכבר מתחיל להתרחש הוא שיש צורת צפייה, פלטפורמה אם תרצו, לכל טעם והעדפה אישית בעולם.

נבהלנו כשכל ההתעקשויות של כריסטופר נולאן לא עזרו, ואולפני וורנר הכריזו שהסרטים הגדולים יגיעו לסטרימינג שלהם, HBO MAX. מה אם נקבל גם וגם, אם נצא איכשהו מצד השני של המשבר בתעשייה האהובה וההכרחית כל כך כשיש דרך גם לצרוך קולנוע בחוץ, וגם לצפות במה שאנחנו רוצים, עם מי שאנחנו רוצים לבד או ביחד, מאיזה מסך שנבחר, מתי שנבחר – באותו בית או מרחוק? כלים שונים ל"מסיבות צפייה" כבר קיימים. הם עוד לא הפכו למיינסטרים מוחלט אבל מנסים לעשות עבורנו יותר בקלות את מה שלפעמים קורה בכל מקרה – צופים במשהו ומדברים עליו ללא הרף במקביל, בוואטסאפ או במסנג'ר. אולי זה יתפוס. אולי זה לא חייב לתפוס, מספיק שזו תהיה עוד נישה שמספיק אנשים ייהנו ממנה כדי שתהיה רווחית ודי. אולי כשם שחלקנו צורכים תכנים ישירות מהיוצרים שלהם ברשת, נתחיל לצרוך כך גם יותר ויותר קולנוע עצמאי? אם זה יצליח, כל מה שנצטרך הוא איכשהו למצוא את הידיים והרגליים והעיניים, כי גם ככה המבחר עצום.

אינפלציה של תכנים, אשליה של זמינות

זוכרים שגם ״ג׳וג׳ו ראביט״ היה חלק מהשנה הזאת?

אימצנו בחום את הרעיון של תשלום לחברות OTT – חברות שמספקות תכני צפייה, כולל סרטים דרך האינטרנט. לא כבלים או לוויין, נו, נטפליקס, דיסני פלוס, כאלה. והן מטביעות אותנו כרגע באינפלציה של תוכן. ראשי התבות הם Over the Top, הולם למצב ההלום בו מצאתי את עצמי השנה. כשאין קולנוע ללכת אליו אין את ההרגל של לקבוע תאריך ביומן, לסגור בייביסיטר ולהקדיש ערב. אפשר להוסיף את הסרט ל"הסרטים שלי" בנטפליקס או כל פלטפורמה אחרת, לעשות לעצמי תזכורת ואז להבין שהוא פשוט שם, זמין. ולקוות שאספיק לצפות בו מאותו רגע שעלה ועד שהדיבור עליו ידעך, כדי שאספיק להשתתף בדיון הקולקטיבי שמתרחש אונליין. אלו מצבים שהיו קיימים עוד קודם, מאז שהתחלנו לצרוך סדרות בבת אחת בבינג', וסרטים בקנה מידה אוסקרי התחילו להגיח לצפייה בטלוויזיה. המצב הזה רק התגבר עם היעדרו של הקולנוע המסורתי השנה. הבטחון ששירות סטרימינג אחד או שניים מספיקים הלך ונסדק והחברות עצמן מבינות שאנשים רוצים עוד סרטים. אנחנו הקהל הכי שבוי והן מעלות מחירים, וחוברות לחברות ענק אחרות, ולפעמים מנסות להציע לנו שוב לוח שידורים מסורתי. כזה שבו פשוט משודרות תכניות אחת אחרי השנייה כי יש יותר מדי אפשרויות בחירה. ואנחנו שוב משלמים יותר, ומתלוננים שאין מה לראות. והעובדים של בתי הקולנוע יושבים בבית.

התחושה שצריך לרדוף אחרי סרטים כדי להבין איפה הם ואיך אפשר לצרוך אותם ובאיזה שירות והאם זמין בארץ או לא – הפכה ל-FOMO קשוח במיוחד ב-2020. השנה בה כנראה ראיתי הכי פחות סרטים, לפעמים מסיבות עקומות, לפעמים מסיבות טובות וחשובות. וכשהזמן הופך בבת אחת מועט ויקר, הבחירות מתחדדות ואיתן ההבנה של מה חשוב. הישרדות למי שנמצאות ונמצאים במאבקים לסגור את החודש, או בשמירה על הבריאות חלילה הם מעל הכל, אני משערת שזה ברור. אבל אמנות זה חשוב. תרבות זה חשוב. קולנוע זה חשוב. ובתוך הגלישה בין מה שנראה כמו אינסוף אפשרויות, נוצרת לפעמים השטחה וסימטריה שקרית בין יצירות מופת לבין שטויות מקושקשות. קל להתבלבל וקשה לעקוב. אם יש משהו בהקשר הזה שאני לוקחת איתי לשנה הבאה הוא לברור, לחפש אקטיבית את היצירות שסביר להניח שיהיו לי חשובות, שיתווכו לי את החיים האלה ואת המחשבות שלי כמו שקולנוע במיטבו יודע לעשות. וגם את אלו שפשוט יבדרו אותי מאוד. להתמסר אליהן בזמן שלהן, לתת להן מקום של כבוד ולא לנסות לבלוע את כולן בבת אחת בחודש האחרון של השנה – ואז לפספס יצירות מופת פוטנציאליות (שעוד אגיע אליהן בשנה הבאה). ועל הדרך לשכוח להכניס פנינה כמו "ג'וג'ו ראביט" לעשירייה (עוד ספוילר למחר), כי מי זוכרת מה היה בינואר, נו באמת.

זו הייתה שנה של גבולות מיטשטשים. כזו שבה היה לגיטימי ומקובל על כולנו להכניס את "המילטון" לרשימות אם נרצה. בחרתי שלא כי כמו שציינתי, יש גם ככה יותר מדי אפשרויות, למרות האינפלציה, למרות ערימות התבן. אבל מחזה הזמר הלא חדש אבל עדיין כה מרשים, יצירה מוזיקלית לבמה שעוברת מסך טוב למרות צילום די קונבנציונלי, סיפור על גברים ומהגרים שלא ממש הוגן כלפי נשים אבל כולל כמה מסרים חיוניים – הוא מופת. האם הוא מופת קולנועי? לא. לא ממש. האם שמתי לב בעקבות הערה של חברה שיש הרבה מה לומר ולכתוב על אסתטיקה ומבע של צילום תיאטרון, בטח כשמשווים אותו להפקות אחרות שצצו אונליין כדי להחזיק תיאטראות בחיים? כן, כן בהחלט. האם זה עזר לרשימת הצפייה הבלתי נגמרת שלי? גם לא.

אני יודעת שהיה קשה השנה, אבל היה מופלא כשם שהיה נורא. לא היו לשנה הזו שום פרופורציות. באמת. ועדיין היו לי מספיק סרטים כדי להתלבט טוב טוב לפני שבחרתי באהובים עליי ביותר. ואם עוד שורה אחת תיכתב על איך איזה סרט שמתאר בדיוק את המצב בו אנחנו נתונים כי הוא מדבר על בדידות או מחלות או ניכור או החיים עצמם, כנראה שגלגול העיניים שלי מתחילת הטקסט הזה יהפוך לכרוני. אבל אני מוכנה, מתכוונת, מבטיחה, להמשיך לבחון איך סרטים מספקים לנו פרשנות למגוון מצבי תודעה, הצצות אל מי שאנחנו, מה אנחנו חושבות וחושבים ומרגישות ומרגישים. בואו נגמור עם איך שהשנה הזו דרכה על כל מה שחשוב. היו בה גם רגעי סולידריות שלא יסולאו מפז, ורגעי צפייה שהדהדו אותם, לא את האומללות הקיומית. תראו "נשים קטנות" ותבינו. והלוואי שבשנה הבאה נצרוך קולנוע גם על מסך גדול, בצפייה רציפה אחת, מחוץ לבית, בלי הפרעות. כלומר, חוץ מאנשים שיתעקשו לדבר בטלפון או ללעוס לי באוזן. בכל זאת, יש סדר מינימלי לאופן שבו העולם פועל. לא?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.