מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות

האם זה מקרי שמזג האוויר החורפי-לרגע הגיע יחד עם ״מבט על הקולנוע הנורדי״, החגיגה השנתית של סרטים ממדינות צפון-אירופאיות קפואות? יכול להיות, אבל תחושה של חורף אמיתי לבטח תשרור באולמות הסינמטקים השבוע ועמוק אל תוך חודש דצמבר. כזכור, האירוע הושק ב-2018, בשנה שעברה הפך למקוון בשל הנסיבות, והשנה שב אל אולמות הסינמטקים. מדובר ביוזמה של סינמטק הרצליה, שחבר אל ארבעה סינמטקים נוספים (תל אביב, ירושלים, חיפה, חולון) ואל שגרירויות של חמש מדינות נורדיות לצורך ליקוט הסרטים: דנמרק, נורווגיה, פינלנד, שוודיה ואיי פארו. בכל סינמטק יש תוכניה קצת אחרת, בהרצליה היא המלאה כמובן, לכן לא נציין לו״ז ובחרנו להסתנכרן עם הפתיחה בסינמטק ההרצליאני (בתל-אביב ובחולון זה כבר התחיל, למשל). גם תאריך הסיום תלוי בכל סינמטק ולכן מומלץ להיעזר בתוכניה המלאה, מתוכה נשתדל לתת כמה המלצות בהמשך, שכתבו עופר ואורון. כל מי שצפו ביצירה מן המדינות הנ״ל בשנים האחרונות ודאי יסכימו שיש למה לצפות. הפסטיבל מאפשר גם היכרות עם סרטים ותיקים יותר ממעצמות קולנוע כמו הסקנדינביות, כמו גם עם פינות מרוחקות דוגמת איי פארו.

אירוע הפתיחה הרשמי יתקיים בסינמטק הרצליה מחר (שלישי ה-23.11) בערב, במהלכו יוקרן ״רוכבי הצדק״ של אנדרס תומאס ינסן, ולצידו סרט קצר עליו נכתוב בהמשך. במקרה של סרטים שכבר כתבנו עליהם בסריטה, כמו זה שביים ינסן, הלינק בשמם יפנה אל דעתנו מהזדמנות קודמת בה הוצגו בישראל. עם זאת, שווה להרחיב ולומר במקרה הזה שמחווה מקיפה לסרטיו של ינסן, לא רק לסרטו האחרון, תתקיים לאורך הפסטיבל. היא תכלול ארבעה סרטים נוספים שלו מן המאה הנוכחית – ״גברים ותרנגולות״, ״התפוחים של אדם״, ״הקצבים הקנאים״ ו״אורות מהבהבים״. הקולנוע של הדני הוא ז׳אנר-בלנדר של קומדיות שחורות משחור, עם סוגות משתנות של פשע ו/או דרמה משפחתית, ובתור בונוס הוא מרבה לעבוד עם מאס מיקלסן יקירנו בתפקידים לא תמיד אופיינים.

שני קולנוענים נוספים שיזכו למחוות יצאו השנה עם פרסים מפסטיבל קאן. יוהו קוסאמנן מפינלנד ימשיך את הסיבוב של ״תא מספר 6״ (תמונה בראש הפוסט), יוקרן גם סרטו הקודם ״היום המאושר בחייו של אולי מאקי״, וכן סרט קצר שביים בין לבין ועליו, כאמור, בסוף הפוסט. יואכים טרייר מנורווגיה יוסיף אף הוא להקרנות של ״האדם הגרוע בעולם״, להזכיר את סרטו המוקדם והמעולה ״אוסלו 31 באוגוסט״, ולהציג באופן נדיר בישראל את סרט הביכורים שלו, ״שכתוב״. למי שאהבו את האחרון שלו, הראשון הכי מזכיר אותו בסגנון ובחלק מהתכנים. עוד אירוע מיוחד יכלול הצדעה משולשת ל״תמונות מחיי נישואין״ – הקרנה של גרסת אינגמר ברגמן, שהיוותה השראה לסדרה של חגי לוי מן השנה הנוכחית, זו שתוקרן אף היא ובנוסף לה תתקיים גם כיתת אמן עם היוצר הישראלי.

התוכניה מורכבת מסרטים נוספים שכתבנו עליהם בשנים האחרונות, ביניהם ״זהירות ילדים״ שהיה סרט השנה של עופר (מבין הלא-מופצים) לפני שנתיים, וסרט כמו ״תקווה״ של מריה סודהל ישתמש בפסטיבל כטרום-בכורה לפני הפצה, אחרי שהיה חלק מלא מעט פסטיבלי קולנוע אשתקד. סרטים אחרים של במאיות שיהוו חלק מן המבט הנורדי הפעם מגיעים מפינלנד, והם ״ליל בטון״ (Concrete Night) של פיריו הונקסלו, סיפור התבגרות בהלסינקי המחניקה, ו״גמלאיות מברזל״ (Ladies of Steel) של פמלה טולה, קומדיה על שלוש אחיות קשישות שיוצאות למסע שחרור וחופש אחרי שאחת מהם הורגת את בעלה. יש גם סרטי אנימציה לכל המשפחה, ״המומינים בריביירה״ (Moomins on the Riviera) ו״מסיבת הרחוב של מוגי״ (Monty and the Street Party), ויש עוד חמישה שלא הזכרנו כי כתבנו עליהם בהרחבה בהמשך. הנה הם לפי שנתון, מהחדש לוותיק.

א-הא: הסרט
A-ha: The Movie

כמו רוב מי שהתבגרו מול MTV, להקת ״א-הא״ הנורווגית (אך המזמרת באנגלית) חיה אצלי בזיכרון יחד עם הקליפים לשירים שלה. בוודאי כשמדובר בלהיט הראשון וכנראה הכי גדול של ההרכב, ״Take On Me״, זה עם אנימציית העיפרון המרצדת והסולן שמקרין וייב של פטריק סוויזי הצעיר ומשנה את חייה של גיבורת הסיפור. אין לערער על העובדה שמדובר בשיר פופ מושלם לתקופה בה הוא נוצר, שגם השפיע על הבאות אחריו, אבל קשה לי לומר שזה השיר החביב עליי של הלהקה. אולי זה כי אני סאקר של קאמבקים, אולי כי השיר הזה יצא כשהייתי בגיל הנכון לאמץ אותו אל ליבי, אבל אני בוחר ב״Summer Moved On״, שמפרידים עשור ומחצה בינו ובין השיר המפורסם יותר. על כל מה שקרה בין לבין, וגם לפני ואחרי, מספר הסרט התיעודי המוזיקלי של תומאס רובסאם ואסלאוג הולם.

הסרט הוא רוקומנטרי סולידי מאוד, כולל שימוש בשפה ויזואלית המזוהה עם הלהקה (אנימציה, אייטיז) וראיונות פרונטליים בצילום דיגיטלי של זמננו. הוא לא פוסח על התחנות הקבועות, כולל קצת רקע על הילדות בנורווגיה, ההבנה שהיא קטנה עליהם, והמעבר ללונדון כדי להפוך ללהקת פופ בינלאומית. הסרט לא מדגיש זאת מספיק בעיניי אז אחזור על העובדה המרתקת הזו גם בכתב – ההצלחה של שלושה חבר׳ה מאוסלו, באקלים של תרבות הפופ בתחילת שנות ה-80, היא לא רק ראשונית וחלוצית אלא ממש בלתי תיאמן. ולמקרה שאתם לא מבדילים ואתן לא מבדילות בין חברי הלהקה, הסרט עושה עבודה טובה בפירוקה לגורמים ומאפשר לבחור פייבוריט בין מורטן הארקט, מאגנה פיורהולמן ופול ואקטר־סאבוי.

מבחינה מוזיקלית, מובן לחלוטין להציג את עמדת חברי הלהקה, שתמיד ניסו להיות אמנים אבל הסביבה סגרה אותם בכלוב הפופ, בעוד הם לא התעניינו בתהילה אלא רק בעשייה. אולם, קשה להשתכנע כשהמוזיקה שלהם מדברת בעד עצמה וקשה לי אישית לשייך אותה לז׳אנרים נוספים מלבד פופ, עם או בלי סינתיסייזר, ואולי רוק אלטרנטיבי בשירים מסוימים. לא לחינם הסרט מרפרף על אלבומים שלהם רק דרך הסינגלים, היכרות שאני מניח משותפת לרוב מי שאינו מעריץ. אם יש להם אלבום שהוא יצירת פאר לא מוערכת מהתחלה ועד הסוף, זה היה טיעון משכנע יותר מאשר רק לחזור על הקביעה ״הם חשובים ומשפיעים״, שנאמרת בידי מפיקים מוזיקליים שעבדו עימם ובעצם כך מפארים גם את עצמם בעקיפין. לכן, הסרט מצטיין יותר בתור רוקומנטרי מהסוג שאפשר לראות כמותו אחד ביום כל יום, המספר את סיפורה של להקה באופן קולח ונהיר. אבל לסרט הספציפי הזה יש גם נדבך נוסף שהוא מבצע היטב.

להיט מוקדם נוסף של הלהקה קובל כי ״בטלוויזיה, השמש תמיד זורחת״ והסרט מזכיר שזה נכון גם לגבי הלהקה, כפי שהיא נשקפה מעל במות ענק או שערי מגזינים, בעוד בחדר החזרות לפעמים מתקדר עד שנעשה מעונן ואפילו סוער. בכל להקה קיימים חיכוכים וקיימת ידידות, אבל במקרה של ״א-הא״ הסרט לא מתבייש להסתיר שהם לא בהכרח החברים הכי טובים, כנות נדירה למדי בדוקומנטרי מסוג זה. על פי הסרט, הם יותר כמו עמיתים, שקמים כל בוקר לעבודה, או אולי כמו זוג נשוי (רק במשולש), שנגמרו לו נושאי השיחה אחרי כל השנים והוא מעדיף לשבת באותו חלל בשקט מאשר לפצות פה מחשש להתלקחות ריב. לכן כיצירה על החיים בלהקה מצליחה, ״א-הא: הסרט״ אמיץ יותר אפילו מאשר ״א-הא״ הלהקה, וזה לגמרי בסדר – תמיד יהיו לנו הלהיטים ונחמד להיזכר בהם, כשם שמעניין להכיר יותר מקרוב את הנפשות הפועלות.
(אורון שמיר)

לחיים
Cheers / Skál

הזמנות נדירה לחוות משהו מאיי פארו שלא דרך משחקי כדורגל מול נבחרת ישראל. אני לא נחשפתי עדיין לקולנוע מקבוצת האיים, המצויה אי שם בין נורווגיה, סקוטלנד ואיסלנד ויש לה מעמד של אוטונומיה תחת שלטון דנמרק (בדומה לגרינלנד). אורח החיים באיים הוא די כפרי, שקט ועמיד. בראשית הסרט התיעודי אנו נחפשים למשפחה נוצרית אדוקה, דרך המונולוג של אב המשפחה הסבור כי מי שלא משרת את אלוהים, משרת את השטן. למרות העמדה הקוטבית הזו, דומה כי אותו אב מעניק סביבה אוהבת למשפחת ולבתו דניה, בת 21 בעלת כישרון לשירה אשר מתמקדת בשירת שירים נוצריים.

אלא שבתקופה המתוארת בסרט, דניה עזבה את בית משפחה ועברת לחיות בעיר הגדולה טורסהאבן. טוב, יותר נכון לקרוא לעיירה בירה מאשר עיר/עיר גדולה, חיים בה פחות מ-20,000 תושבים וזה עדיין יותר משליש מן התושבים באיים כולם, מה שהופך את המקום המרכז התרבותי של האיים. באזור הסואן, שכולל גם נמל צנוע ודברים כמו אוטובוס ומועדון, דניה חיה יותר כמו צעירה ונחשפת לתרבות אחרת. היא גם מוצאת בן זוג: אמן ההיפ-הופ טריגווי, שזכה בפרסים בתור המוזיקאי המבטיח מן האיים, אך מתקיים דיון האם להשמיע את שיריו ברדיו שכן הם כוללים מילם גסות.

עיקר הסרט עוסק בקשר של דניה לשני העולמות: העולם הדתי האדוק של הוריה, שהיא חשה תסכול וזעם על ההגבלות שלו, וגם העולם החופשי של בן הזוג, אשר גם בו יש אלמנטים מהם היא מסתייגת, שכן היא עדיין אישה מאמינה בדרכה. בדרך היא גם מוצאת את קולה כאמנית ובסופו של דבר דווקא כזו אשר לא משתמשת בקולה על מנת לשיר, אלא על מנת לכתוב קובץ שירים על משבר הזהות בו היא נמצאת ועל הכעס מול הנתיבים שדור ההורים מתנב לתוכו את הצעירים.

אין הרבה חדש במבנה הסיפורי זה ולכן צמד הבמאיות ססיליה דבל ומריה טורגר (שצפויות להגיע להקרנות בארץ, יחד עם הגיבורה) מתמקדת בתחושה של הגיבורה ובסביבה כמראה לאישיות. ההרים, הכבישים הארוכים והדי-ריקים והנמל באי הופכים לגיבורים ביצירה, כמו גם היחסים בין הגיבורה לסביבה החצי-עירונית או הלגמרי-כפרית. הסרט נותן מעט מקום לקריינות של הדמויות המוצגת בו, אך בעיקר מציג מראות מחיי האיים וסצנות קטנות בחיים. הבולטות הן סצנות של שחרור רגשי, כאשר הסצנות המציגות קונפקליטים נוכחות גם הן, אך במינון נמוך. זהו קולנוע צנוע וסולידי אשר בעיקר מבקש לחשוף אור על החיים באיים ולראות כיצד הם קשורים גם למסורת וגם לחידוש. הסרט גם מתמקד בזהות של הגיבורה בתור אישה ובתור מי שנאבקת עם הגדרת הזהות שלה כמאמינה, ובעצם ההתמקדות הזאת יש משהו השובר את היחס למקום כקר, או כמרכז של דייג וצאן ולא של חיי צעירים שגרתיים.
(עופר ליברגל)

זוגות אוהבים
Loving Couples

השילוב בין תקציר העלילה של הסרט הזה לבין הצוות גורם לו להיראות מוכר עוד טרם הצפייה. סרטה הראשון של מאי זטרילנג כבמאית עוסק בשלוש נשים במחלקת היולדת בבית חולים, נקודת מוצא דומה ל"על סף החיים" של אינגמר ברגמן. הצלם של הסרט הוא סוון ניקוויסט, הצלם הקבוע של ברגמן החל מראשית שנות הששים, התקופה בה זטרילינג ביימה את הסרט. בנוסף, כל שלוש השחקניות הראשיות עבדו עם ברגמן: הארייט אנדרסון היא אחת מן השחקנוית המזוהות עמו ביותר, גונל לינדלבום גם היא הופיעה במספר רב של סרטיו, בעוד גי'ו פטרה הופיעה בתפקיד קטן רק ב"תותי בר". שחקנים קבועים אחרים של ברגמן מופיעים בתפקידי משנה.
זטרלינג עצמה פרצה בתפקיד ראשי ב"ייסורים", הסרט הראשון אותו כתב ברגמן והיא כיכבה גם ב"מוזיקה באפלה" שביים, בטרם ניהלה קריירה של כמעט שני עשורים כשחקנית בעיקר בקולנוע דובר אנגלית. בשנת 1964 היא עברה לבימוי עם הסרט הזה, שלא מתבייש מן הסתם במקור ההשראה שלו. גם נושאי העיסוק של ברגמן נוכחים בסרט מעבר לנקודת הפתיחה ולמעשה החל מנקודת האמצע, סרט אחר של הבמאי השוודי הנערץ עלי נראה לפתע כנקודת ההשפעה הגדולה יותר.

אבל כל הפסקה הראשונה הזו מרמה מעט, כי כבר אחרי דקות ספורות מתברר כי לא מדובר בגרסה מוצלחת לסגנון של ברגמן – מדובר במשהו טוב יותר, ביצירה של במאית עם סגנון משלה. הוא ניכר, למשל, באופן בו היא משתמשת בצילום של ניקוויסט, אשר דומה כי בסרט הזה הוא מניע את המצלמה שלו הרבה יותר, בשוטים המבוססים על תנועה מחושבת הן של הצילום והן של הדמויות. הוא בורא פריימים שגם נראים מעוצבים היטב אך יש בהם גם תחושה של חופש, המשחררת את הסרט מסימליות אליה הוא יכול היה ליפול. בכלל, הסרט מפתיע בכך שהוא שונה למי ממה שהוא נראה תחילה. מה שמתחיל כיצירה קודרת עם ביקורת פמיניסטית נוקבת על מעמד האישה בשוודיה של ראשית המאה ה-20, הופך איכשהו ליצירה קומית קלילה מבלי שהמסר הופך לפחות חד, או הדמויות לפחות אמינות.

הסרט מתחיל בבית החולים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אבל הוא חוזר אחורה לעבר הזיכרונות של שלושת הגיבורות שלו, החל מן הילדות, דרך מערכות יחסים בעייתיות ועד הנסיבות שבגללן הן נכנסו להריון. זה קורה מעט לפני מלחמת העולם הראשונה וסביב אירוע אחר בו כולן נפגשו: חגיגות ליל אמצע הקיץ, גרסת הקומדיה ולא גרסת האימה. אולם, הרבה אפלה יש בסרט, שנוגע באובדן הורים בגיל צעיר, פדופיליה, משיכה מינית לנשים, אונס בתוך הנישואין, צביעות של החברה השוודית המהוגנת לכאורה, פערי מעמדות, יחס למשרתים, נישואים בכפייה, ואובדן של ילד בהריון מתקדם. חלק מן הנושאים הללו ניתזים על הצופה כבר בפתיחה. אבל כאמור, איכשהו מדובר בקומדיה לפרקים. הסרט מציג את החיים עצמם עם רגעים של קרבה ושותפות, אבל גם רגעים של כאב והבנה של הפספוסים בחיים, והמחיר של הצורך לחיות לפי כללי החברה. הרבה מן הכוח של הסרט נובע מן ההופעה של השחקניות, למשל אנדרסון אשר מטיבה לשחק דמות עם חזות מחוייכת ומשחקית, אך ייתכן והחיוך הוא רק מנגנון הגנה.

הסרט מבוסס על ספרה אגנס פון קרוזנצ'רנה, שפורסם בשנות השלושים ונחשב למעורר מחלוקת בשוודיה בזמנו, גם בעודו עוסק בתקופה קדומה יותר. זטרלינג, שמאוחר יותר ביימה את הסרט "אמורוסה" אודות הסופרת, ביימה את הסרט חמישים שנה אחרי התקופה בה הוא מתרחש ועל פניו חלק מן הדברים בו עברו שינוי. אולם, היא מדגישה דווקא את המימד העל-זמני של הטקסט ושל הדרישות של החברה מן הפרט, בעיקר מנשים. יחד עם זאת, הנקודות בהם היא חותכת בין הזמנים השונים מראה כי כל מערכת יחסים היא מורכבת יותר ומה שנחווה כניתוק ואיבה כולל גם דאגה ואהבה. אחרי הכל, הסרט מתרחש בבית חולים שמוצג כמקום מלא בכאב, אך גם ככזה אשר נולדים בו חיים חדשים.
(עופר ליברגל)

נערה בחליפה
Girl in Tails

אחרי לא מעט שנים כשחקנית בתיאטרון ומורה למשחק, קארין סוונסטרום החלה לביים ולהופיעה בסרטים בשנות העשרים, תקופה בה הקולנוע השוודי היה בסוג של נקודת פריחה/תור זהב. היא כבר הייתה בסביבות גיל 50 וגילמה לא פעם נשים הנראות מבוגרות יותר. זה גם נכון לגבי התפקיד שהיא לוקחת לעצמה בקומדיה הזו, הסרט האחרון אותו ביימה ב-1926. סוונסטורם מגלמת אלמנה עשירה אשר מוצגת כשליטה האמיתית בעיירה השוודית הקטנה/גדולה בה מתרחשת העלילה.

העלילה עצמה עוסקת בקטיה, נערה המצטיינת בלימודים ולכן מתנדבת לעזור וללמד את לודוויג, נער עשיר ולמעשה רוזן שלומד איתה בתיכון אבל לא ממש מצליח ללמוד, עד ההדרכה שלה. אחרי שהצליחה לגרום גם לו לסיים את התיכון הוא מחליט לערוך נשף, גם מתוך מטרה לחזר אחר קטיה. אולם, אביה של קטיה מסרב לעזור לה לקנות בגדים חדשים לנשף ולודוויג כבר לעג ללבוש הפשוט והלא מחמיא שהיא לובשת. אחיה של קטיה לעומת זאת כן זוכה למלתחה יקרה, כי "גברים צריכים את זה". קטיה מחליטה ללבוש את החליפה שלו לנשף, או לפחות לחצי הראשון שלו ולפחות להופיע מעט בבגדים יקרים. הדבר לא עובר בשקט בעיירה השמרנית והקפדנית, לפחות לא בתחילת הסצנה אשר נתנה לסרט את שמו. אף כי הסרט, המוצג בשבעה חלקים, ממשיך להתפתח גם הרבה אחרי אותו אירוע.

מדובר בקומדיה חברתית אשר עיקרה בסאטירה על גינוני המעמד העליון ואלו השואפים להיכנס אליו, בשילוב עם עלילת משנה רומנטית מעודנת ובעלת ניאונסים, בעיקר במשחק של הדמויות. אל תצפו לקומדיה אילמת מבוססת סלאפסטיק, אלא יותר להומור שנון שחלקו מרומז. סוונסטרום מביימת את הסרט בקלילות ובתנופה, אך היא מצטיינת לא פחות כשחקנית אשר מפגינה תכונות הפוכות למה שזה אתה ציינתי. לכן, התצואה מבדרת למדי. בעוד רוב הסרטים האילמים אשר מוצגים בסינמטקים נוטים להיות אלו האמנותיים יותר, מעניין לראות קומדיה מסחרית יחסית עשויה היטב עם קורטוב של מחאה פמיניסטית. צפייה בסרט בקולנוע בליווי מוזיקה חיה של הפסנתרנית רודיקה פויגלמן מן הסתם תוסיף לחוויה.
(עופר ליברגל)

המזקקים המעושרים
Moonshiners

יש בתוכניה השנה סרט אפילו יותר קדום מ-1907, אבל לא בדיוק. זו השנה בה נוצר הסרט העלילתי הראשון בפינלנד, קומדיה אילמת שביימו טאובו פורו ולואיס ספארה. אלא שהסרט נחשב אבוד במשך עידנים וכדי לחגוג לו 110 שנים צילם אותו מחדש יוהו קוסמאנן. מעין רימייק המבוסס על סינופסיס בלבד, קטעי עיתונות וכרזות פרסום. התוצאה היא ניסוי מעניין לא רק בשחזור וייב של תקופה אלא בהקמת יצירה אבודה לחיים כאילו מתוך זיכרון קולקטיבי ובשילוב החזון והמגע האישי של הבמאי המחדש. טכנית הוא לא אמור לסיים את הפוסט (הוא מ-2017 בעצם) אבל המחווה יפה וחשבתי שיהיה נחמד לסגור עם סרט קצר ולצאת ממנו להמלצות עם חיזוק.

הסיפור פשוט ודי משעשע למן ההתחלה, על אף שהסרט נפתח בהקראת צו ירושה. אח ואחות בוגרים מקבלים מאביהם המנוח ציוד לזיקוק ביתי (ולא חוקי) של אלכוהול, וגם חזרזיר קטן. אחרי רכישת חומרי גלם ושמירה מכל משמר על בעל החיים, שיגלם תפקיד בהמשך, הם מזקקים את הוויסקי הראשון שלהם (אני מניח שזה וויסקי בגלל שם הסרט באנגלית) ומעמידים אותו למכירה בקיוסק אירעי. אבל הסרט מזכיר שגם עם העסקים פורחים, לפעמים עודף כסף שנולד מעסקה מפוקפקת יכול להוביל גם מהצד המפתה לצד המתפתה בעסקה מפוקפקת מסוג אחר.

קוסמאנן משחזר בקריצה את הפילם השרוט בשחור ולבן, וגם הפסקול שלו הוא יותר מחווה מחוייכת מהדבר האמיתי. כלומר, לא בטוח שגיטרה חשמלית הייתה הכלי הכי נפוץ לליווי סרטים בפינלנד של לפני תחילת המאה הקודמת, אבל אחרי מספיק סרטים של אקי קאוריסמאקי היא נשמעה לי לגמרי במקום במקרה הזה. הסרט החביב בהחלט הזה הוא בעצם תירוץ לשוב ולהמליץ על שני הסרטים הארוכים שהשלים הבמאי לפני ואחרי כן – ״היום המאושר בחייו של אולי מאקי״, גם הוא בשחור ולבן אבל חוזר לתקופה מאוחרת יותר בהיסטוריה של פינלנד, ו״תא מספר 6״ שמעביר את הבמאי לעידן הצבע וגם בו יש תפקיד מרכזי לאלכוהול.

אולם, בפסטיבל יוקרן ״המזקקים״ יחד עם סרט של במאי אחר, ״רוכבי הצדק״ של תומאס אנדרס ינסן. לכן זו גם הזדמנות להבליט את הסרט הזה, הטוב מבין סרטי ינסן ממה שיצא לי לדגום, ואחד הסרטים המופרעים והמעניינים של השנה עד כה, למרות הסתייגויות (כולל אצלנו בבלוג) עקב חציית קווים אדומים ושחיטת פרות קדושות. אם כבר לצפות בו, אז בקולנוע וכמו שצריך ועם סרט קצר ונחמד בתור בונוס. בשביל זה יש פסטיבלי קולנוע.
(אורון שמיר)