יום הקולנוע הישראלי 2021: מדריך מקוצר

אחרי שנתיים של היעדרות, בגלל דילוג מובן בהחלט על אוקטובר הקודם, יום הקולנוע הישראלי חוזר. למי שהספיקו לשכוח, מדובר בחגיגה השנתית בהובלת משרד התרבות והספורט והתאחדות ענף הקולנוע, במהלכה למשך יום כל מה שבתי הקולנוע בישראל מקרינים הוא יצירה כחול-לבן ובמחיר נוח – 10 ש״ח הכרטיס (לא כולל עמלות למיניהן). האוטופיה הזו חוזרת על עצמה לרוב בחודש נוסף, כנראה נובמבר, אבל אז היא אינה מוגבלת לקולנוע ישראלי וגם טרם התקבלה לגביה הודעה רשמית. לכן, מחר (רביעי ה-27.10) הוא בינתיים היום היחיד בו המבצע הזה תקף ובוודאות הפעם הבודדה בשנה בה המסכים מלאים רק בסרטים ישראליים.

יהיו 32 כאלה השנה, אז חשבתי להפריד את היוזמה מפוסט ״סרטים חדשים״ השבועי ולנסות לספק סיור מודרך בתוכניה של פסטיבל הקולנוע היומי הזה. לצרכי נוחות חילקתי את ההיצע לשלושה חלקים, שניים דומים בגודלם ואחד מפתיע יותר לסיום. בין לבין אנסה להבליט את כמה וכמה שלא כדאי לפספס אבל להפוך את הפוסט לרשימת המלצות יהיה קצת חסר טעם. לרוב ביום כמו זה הסרטים הנבחרים על ידי כל צופה וצופה יהיו מה שזמין מבחינת שעה וגיאוגרפיה, או מה שנותרו אליו כרטיסים במקרה של הגעה במיוחד למתחם רב מסכים. היום הזה נוטה להיות פופולרי ואני כבר מחכה לשמוע את המספרים המשמחים. של כמות הקהל, לא של מחלות והדבקות, למקרה שצריך תזכורת באלו זמנים אנחנו עדיין חיים.

סרטים שכבר היו, או עדיין נמצאים, בבתי הקולנוע

״אגדת חורבן״ – אחד הלהיטים המפתיעים של השנה, סרטו של גידי דר

בהודעה לתקשורת הוחרגו שלושה סרטים אל תוך קטגוריה נפרדת משלהם, סרטי ילדים ונוער. אלו הם "הרפסודה" של עודד רז, "פול ספיד" של קובי מחט, ו"שמלת השבת של חנה'לה" של רני מגר. כולם עלו לאקרנים בקיץ האחרון והלינק בשמם יוביל אל מדור סרטים חדשים שרלוונטי למידע נוסף, כפי שיהיה בכל המקרים בהם לא כתבנו סקירה על הסרט הנ״ל. זה כולל את הצמד הדוקומנטרי, "כנרת – ים של חיים" של משה אלפרט ו"ענת גוב, על החיים ועל המוות" של תמר טל ענתי, את "עוד סיפור אחד" הטרי של גורי אלפי, ואת ההצלחה המשוגעת ושמה "לשחרר את שולי" של בן בכר. שלישיית ״מה קשור?״ (ציון ברוך, אסי ישראלוף, שלום מיכאלשווילי) המככבת בסרט, תקבל אות הוקרה על הבאת מיליון צופים וצופות אל האולמות, ואולי אחד או אחת מאיתנו יהיו הצופה המיליון ואחת וגם נכתוב משהו נוסף על הסרט מעבר לתקציר. לקולגות שלנו זה עבד פחות טוב, אבל הקהל לא רק נהר בהמוניו והביא מספרים אסטרונומיים (מדוייקים יהיו רק בשנה הבאה) אלא חזר שוב ושוב כמו שקורה עם סרט פולחן (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט).

על ארבעה מבין הסרטים שכבר נהנו או עדיין נהנים מהקרנות מסחריות כתבנו יותר בהרחבה: "אגדת חורבן" של גידי דר שדמיין מחדש את חורבן בית המקדש בעזרת ציורים והופעות קוליות (אבל לא בדיוק באנימציה); הקומדיה המרירה-מתוקה של טליה לביא, ”אחד בלב", בדיוק כשסדרה חדשה שלה (״ילדות סכסכניות״) משודרת ב-HOT; "נתראה בשמחות" של מיכאל מאיר שהוא אחד מכמה סרטי ארוחת ערב בין חברים שמרכיבים את יום הקולנוע, אבל אפשר להניח שהוא הפרוע והקומי שבהם; ו"הברך" של נדב לפיד שיוקרן בשנית בישראל בזמן שהוא בסבב פסטיבלים והקרנות עולמיות. קשה לומר שאני מופתע מקבלת הפנים שקיבל הסרט בארץ, ממש אחרי הזכייה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, אבל כמו שכתבתי עליו אז, אני חושב שזה סרט שיש בכוחו לפנות אל קהלים שלא בהכרח התחברו לסרטים קודמים של הבמאי. זאת הזדמנות לתת לו צ׳אנס נוסף, וקצת כמו עם ״אגדת חורבן״ הוא מציע סוג של חשבון נפש, גם אם מסוג אחר לגמרי. יחד עם שתי הקומדיות שהופכות ציפיות על פיהן, כל הרביעייה הזו בולטת לטובה בהיצע השנתי.

סרטים אחרי בכורות בפסטיבלים, צצים להקרנה נוספת

״ויהי בוקר״ – סרטו של ערן קולירין ע״פ סייד קשוע, זוכה פסטיבל חיפה ופרס אופיר

לא סתם קראתי ליום הקולנוע הישראלי פסטיבל של יום אחד. גם בו, כמו באירועים המגיעים פעם בשנה, יש הזדמנות חד-פעמית לראות סרט בלי לדעת מתי הוא יצוץ שוב ואפשר לראות בכך משהו חגיגי. לא מעט מן הסרטים השנה מרכיבים חלק נכבד בתוכנית הישראלי של פסטיבלי הקולנוע של הקיץ והסתיו, שם כתבתנו עליהם ולשם יובילו הלינקים.

מפסטיבל חיפה יגיעו "אבו עמר" (אבו עומאר) של רוי קריספל, "הבית ברחוב פין" של עמיר מנור שזיכה את ריימונד אמסלם בפרס על משחקה, "תל אביב" של מרט פרחומובסקי שזכה בפרס הביכורים, וכמובן "ויהי בוקר" של ערן קולירין, שזכה ברוב הפרסים האחרים ואז בהמון פרסי אופיר. בחיפה נערכה גם הקרנת הבכורה של "תמונת הנצחון", סרטו החדש של אבי נשר שוודאי יצליח בקופות כמו קודמיו, שאמנם לא הוקרן במסגרת תחרותית אבל גם עליו כתבנו. היחיד שעדיין לא, כפי שאפשר לראות מהלינקים, הוא סרט הביכורים של פרחומובסקי, עם מיטל נר ויותם גוטל בתור זוג תל-אביבי במשבר. אולי זו ההזדמנות להשלים את החסר ובאופן אישי, על שני אלה שראיתי אני יכול להמליץ כחוויות מאוד שונות של להישיר מבט אל אופל יומיומי שרובנו בוחרים לפסוח עליו – ״הבית ברחוב פין״ הוא מסע קשה אל עולמן של נשים בזנות שנזהר על הדמויות שלו ועוטף אותן בקולנוע עז מבע, בעוד ״ויהי בוקר״ מטשטש את הגבולות בין מה שאנחנו תופסים כסוגים שונים של ערבים החיים בישראל ועושה זאת באופן יפהפה ומכמיר לב.

מפסטיבל ירושלים מגיע הצמד הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, "הסירו דאגה מליבכם" של תום שובל ו"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה, שניהם גם חזרו הביתה עם פרסים נוספים. אליהם מצטרף זוכה פרס התסריט, "יותר ממה שמגיע לי" של פיני טבגר וזוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, "מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ. מאז קאן אני לא מפסיק להתרגש בכל פעם שאני חושב על היצירה המפעימה הזו, שילוב בין קולנוע תיעודי אישי בשני קולות, של שלומי ורונית אלקבץ, וסרט מאוחרי הקלעים המציץ אל תוך נפש היצירה וגוף העבודה של השניים. שידור חוזר מסויים של אלו היה בפסטיבל קולנוע דרום ממש לפני שבוע. היות ולא ראיתי את שלושת העלילתיים המוזכרים לעיל, והסקרנות שלי עצומה לגבי כל אחד מהם, נותר לי רק להמליץ על הדוקומנטרי שמוקרן ביום הקולנוע בשני חלקים. ״ויויאן״ הוא הראשון ו״רונית״ הוא השני, שימו לב שברוב בתי הקולנוע אכן מוקרן רק הראשון אבל בסינמטק ת״א למשל תוכלו לראות את היצירה על שני פרקיה, שמצידם מחולקים לתתי-פרקים ומהווים מעמסה רגשית ומזככת שאולי עדיף לחוות בשתי פעימות של כ-100 דקות.

עוד בפסטיבל ירושלים השנה הוקרן זוכה השנה שעברה, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג, שיחד עם "הנה אנחנו" של ניר ברגמן השתתף גם במהדורת הרפאים של פסטיבל קאן 2020. אליהם אפשר לצרף את "שאיפה לחיים" של מתן גוגנהיים ואסף אבירי להשלמת שלישייה מתוך תחרות חג׳ג׳ של ירושלים 2020 שמומלצת כל סרט וסיבותיו. קומדיית הסטלנים והגריאטריה של גוגנהיים ואבירי הוקרנה בהזדמנויות נוספות, כמו על גדות הירקון במיזם ״סינמה על המים״ התל-אביבי, בעוד סרטו של זכה בארבעה ארבעה פרסים, ביקר בפסטיבל בערבה ובמקומות נוספים. על שניהם טרם כתבנו כמו שצריך מאז תחילת המירוץ לאותו אופיר, לשם יובילו הלינקים בשמם. אם נחזור עוד יותר אחורה בזמן, אל פסטיבל חיפה 2019, אפשר יהיה לשוב ולהתענג על "קולות רקע" של יבגני רומן, כנראה הסרט המקסים מבין כל מה שיוקרן ביום הקולנוע. מאותו פסטיבל מגיע גם "שעתו האחרונה של מר קול" סרטו של דורון ערן, בו לא צפיתי, אך אם תלחצו על הלינק שלו תגיע למידע רלוונטי מימי אופיר 2019. מה שמוביל אותנו לקטגוריה הבאה והאחרונה.

סרטים בחשיפה ראשונה, לקהל הרחב או בכלל

״זרים מושלמים״, גרסת ליאור אשכנזי וחברים בבכורה עולמית

אם אינני טועה, נותרנו אך ורק עם סרטים שטרם נחשפו לקהל הרחב בישראל אלא רק לחברי וחברות אקדמיה בהקרנות פנימיות, או אפילו לא כך. שלושה שהתמודדו על פרס אופיר, בין אם השנה או בזו הקודם, מעניקים לי אפשרות להפנות בלינק אל מה שכתבנו עליהם אז לפחות מבחינת תקציר ומידע. אלה הם "בוטיק פריז" של מרקו כרמל מ-2020, "אל תחכי לי" של דני רייספלד שהתחיל בשנה זו והתחרט ו"הארוחה" של אריק לובצקי, שבוודאות מגיע מן השנתון הנוכחי. טרם צפיתי באף אחד מהם אז תסלחו אם אין לי דעה, מה שנכון גם לגבי הבמאי שמדלג בקביעות על פרסי אופיר אבל נוכח ביום הקולנוע של ישראל – עמוס גיתאי. זה המצב גם השנה עם הסרט "לילה בחיפה", שהחל את דרכו בפסטיבל ונציה 2020 אבל אני לא מוצא הוכחה שהוקרן בישראל, אז נקרא לזה בכורה מקומית. כיוון שכך נכבד אותו בתקציר המספר על מספר דמויות המבלות במועדון חיפאי בלילה אחד. בין השחקנים נמנים: צחי הלוי, מריה זריק, חאולה אברהים, בהירה בלאסי, נעמה פרייס, חנה לסלאו, מכרם חורי, קלרה חורי, אמיר חורי, הישאם סולימאן, ותום באום.

חשיפה ראשונה אפילו יותר, לא רק לקהל מקומי אלא בכלל, יערכו שלושה סרטים שיקבלו אף הם קצת יותר מקום ואיתם תסתיים הרשימה. הראשון הוא "זרים מושלמים" של ליאור אשכנזי, שכפי שניתן להבין מהשם הוא רימייק ישראלי לסרט האיטלקי המצליח. במהלך חמש השנים האחרונות הופקו רימייקים בכל מיני מדינות, משום שמדובר במעין פורמט – חבורת חברים מסכימה להניח את הטלפונים הסלולריים שלהם על השולחן ולחלוק את מה שמתרחש בהם לאורך הערב, מה שכמובן מציף סודות רבים. אשכנזי, המביים לראשונה, פינה את הבמה לעמיתיו: רותם אבוהב, יוסי מרשק, מורן אטיאס, שירה נאור, אבי גרייניק, חנן סביון וגיא עמיר (הצמד האחראי על ״מכתוב״ ו״מחילות״).

גם התסריטאי הוותיק ערן ב.י (״גיבורים קטנים״, ״כיפה אדומה״) מביים לראשונה, כמובן על פי תסריט שכתב (ואם לא מחשיבים את ״אם וכאשר״, סרט שהופץ כמיני-סדרה). לסרט קוראים "מתחתנת" ומככבים בו הילה סעדה, דין מירשניקוב, ליז רביאן, הילה ערן, ענת וקסמן, חיים זנאתי, גיא אריאלי, לאה שנירר, ומייקל לואיס. אם הבנתי נכון את התקציר, סעדה מגלמת רווקה שנמאס לה לחכות לגבר החלומות ומחליטה להתחתן עם עצמה. דווקא אז מספר גברברים, מבין אלה הרשומים מעלה, מגיעים לפתחה והנה יש לנו קומדיה רומנטית.

אחרון חביב הוא "סנולנד", או ״ארץ השלג״ (אני לא בטוח מה השם הסופי אבל שניהם היו בשלבים שונים). מדובר בסרטו של יוני זיכהולץ (״יותר איטי מלב״), על שני חברים במשבר גיל ה-40 ושורה של משברים אישיים. מגלמים אותם שלומי קוריאט ואורי פפר, האחד חוטף צו הרחקה מאשתו (טלי שרון) בזמן שבתו חולה בסרטן, השני נפרד מהפאב ומבת הזוג שלו (נתי קלוגר), והחברות ביניהם תעמוד למבחן במסע גילוי עצמי. עוד בסרט: אן בלושינסקי, שמיל בן ארי, אייל זוסמן, רזיה ישראל, חיים זנאתי, שולה חן, אברהם סלקטר, אושרת אינגדשט, לירון ברנס.

שיהיה לכולנו חג קולנוע ישראלי מוצלח, ותודה לסרטי יונייטד קינג על התמונות ועל ריכוז החומרים הרלוונטיים.