אימת החודש – אוקטובר 2021: "האלווין 2: הנקמה", "יש מישהו בתוך הבית שלך", "V/H/S/94", "טבח מסיבת הפיג'מות", "האחוזה" (חלק ב')

כאדם שכבודו מונח על הכף, הנה אני מקיים את ההבטחה שלי לדאבל מהדורת אימת החודש באוקטובר, לאחר שבספטמבר לא הספקתי להרים אחת. האמת שזה יצא ממש בזמן טוב כי אנחנו בחודש ליל כל הקדושים, ואווירת חגיגה של סרטי אימה נמצאת בכל מקום, אפילו בארץ. ב-28 לחודש סינמטק תל אביב יעשה ספיישל גדול, סינמטק הרצליה יקרין את "קסם מעשי" כמחווה למכשפות (עם הרצאה), בסינמטק ירושלים יוקרן "קראש" למי שירצה לעשות השוואה ל"טיטאן", ובקולנוע קנדה תוכלו לראות בחברותא את "תינוקה של רוזמרי" (אני בחולון בחרתי לפסוח על העניין הזה, אבל אתם הכי מוזמנים לבוא לראות את "ליידי איב").

גם אצלנו בסריטה החודש היה עמוס. מעבר לניתוח "טיטאן" שכל חברי סריטה שאינם אני השקיעו בו רבות, לירון תרמה סקירת נטפליקס מותחנית כפולה וכידוע היה חלק א' של מהדורת החודש אוקטובר 2021 בו כתבתי על ארבעה סרטי חופשה שהפכה לקטלנית, עם שלושה סרטים חדשים ועוד אחד מהעשור הקודם. הפעם תת הז'אנר הספציפי הזה חזר, מיוצג על ידי סרט אחד, אבל הוא מדרום אפריקה, וזה בטח לא משהו שקורה הרבה. עוד תוכלו למצוא פה סרט שמוקרן ממש כעת בבתי הקולנוע שלנו, אחד מנטפליקס, ועוד שניים טריים מאוד שיצאו גם הם כחלק ממתקפת האלווין השנתית. חמישה סרטים סידרתי לכם. שלא תגידו שלא משקיעים או משהו.

"האלווין 2: הנקמה" – Halloween Kills

נציג אולמות הקולנוע של המהדורה הנוכחית הוא סרט ההמשך ל"האלווין" שיצא ב-2018, זה שהחליט להיות סרט המשך ישיר ליצירת המופת של ג'ון קרפנטר מ-1978, מתעלם לחלוטין מכל שלוחות המותג שיצאו מאז ועד היום.
הבמאי דיויד גורדון גרין, שהיה מזוהה בעיקר עם קומדיות פרועות וסרטי אינדי, חבר שוב אל שותפו השחקן-תסריטאי דני מקברייד ואל משפחת חברת ההפקה בלומהאוס כדי להעיר מחדש את מייקל מאיירס, הרוצח במסכה שהעביר את העיירה הדונפילד לילה של סיוטים. הרעיון היה טרילוגיה חדשה, וההצלחה של הסרט הקודם לגמרי חתמה את העניין. הקורונה קצת שיבשה את לוח הזמנים, והסרט החדש יצא במקביל גם לקולנוע וגם לשרתי הסטרימינג של פיקוק, אבל אצלנו הוא בלעדי לאולמות.
אל הסרט הקודם, אז בעולם ללא מגפות, נכנסתי בהתרגשות גדולה. מותג האלווין הוא חביב עלי במיוחד, והאווירה החיובית סביב הסרט מילאה אותי שמחה. אפילו עשיתי הכנה רצינית (ולא הכרחית) שכוללת את כל סרטי המותג למקרה שמישהו רצה להתעדכן. עם זאת, התוצאות בשטח היו קצת פחות חיוביות, ואני חייב להודות שממרחק הזמן הייתי יחסית מנומס בסקירה שכתבתי עם יציאתו. בהחלט היו בו דברים טובים, אבל אני גם לגמרי מקטלג אותו כאכזבה.
אל הסרט השני ניגשתי עם קצת יותר סקפטיות. לא רק שכל הקונספט של סרט גשר, כלומר שנועד לחבר בין שני חלקים, לרוב נופל בקידום הסיפור ובעיקר מדשדש במקום, אלא שגם התגובות מבחוץ היו מאוד לא נלהבות.

מה שכבר בלט לי בסרט ההמשך להמשך/אתחול, הוא שבעצם הוא גם סוג של רימייק, אם זה לא היה מבלבל מספיק עד עכשיו. "האלווין 2", שיצא ב-1981 היה המשך ישיר לאירועי הסרט הראשון, מתרחש ממש באותו לילה גורלי של ערב החג, אותו מבלה לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס) בבית חולים לאחר שניסתה להביס את הרוצח במסכה. והנה, גם זה הנוכחי, "האלווין 2: הנקמה", מתחיל בדיוק באותה נקודה שמסתיים הקודם, ובית חולים הוא אחד מזירות ההתרחשות העיקריות. אני לא בטוח אם זו קריצה מכוונת של גרין ומקברייד למורשת, אבל בכל מקרה, הסרט החדש מנסה לקחת את הדברים למקום אחר, וגם הפעם להכניס מסרים או מחשבות שיגדילו אותו מעוד סרט סלאשרים. בגרסה הנוכחית מייקל מאיירס הופך להיות סוג של התגשמות האימה כולה, הקונספט של פוסט טראומה מקבל ממדים חדשים לדיון (בעיקר עם הדמות של טומי, אותו מגלם אנתוני מייקל הול. זאת הפעם השלישית שהדמות הזו מופיעה בסרטי המותג ,אחרי בריאן אנדרוס בראשון, ופול ראד בשישי), והקנבאס גדל לנראטיב של קהילה, של חברה שמשועבדת לפחדיה.
ככזה, יש מה להעריך בכוונות של יוצרי הסרט החדש, ובאמת שנוצקה פנימה השקעה ומחשבה. אם הם רק היו עושים סרט אימה טוב, אז בכלל היה כיף.

החטא הקדמון של הסרט הזה הוא המעידה בכל מה שקשור לעולו של סרט מספר שתיים בטרילוגיה. העלילה סובבת סביב עצמה, הסוף ידוע מראש (יהיה קשה לעשות חלק שלישי בלי מייקל מאיירס, אפתיע אף אחד באומרי זאת) ולכן לשום דבר אין בעצם השלכות או מתח. כן, דמויות מוצאות את מותן, אבל הן חסרות משמעות ולכן משוללות מטען דרמטי, ובכלל נראה שכל תושבי הדונפילד עושים כל מה שהם יכולים כדי למנוע את סיום הטרילוגיה טרם זמנה, ולכן מתנהלים בטיפשות מוחלטת כדי שמאיירס ישרוד. זה כמעט קומי לקראת הסוף, או לפחות מאוד מטופש, ופה אני לא בטוח שבכוונה.
כפי שהעלה מישהו שאת ביקורתו קראתי – ואני כולי התנצלות שאינני זוכר מי זה (אולי כריס אוונג'ליסטה של סלאשפילם) – מאיירס הופך הפעם לג'ייסון וורהיס. אם במותג "האלווין" מאיירס הוא בעצם הוריקן שרוצח בקלות מה שנקלע בדרכו וממשיך הלאה, בסרט הנוכחי הוא כבר סאדיסט ברמה של אמן קונספטואלי. הוא נהנה מהרצח, הוא לוקח את הזמן לתקוע את כל סכיני המטבח בגבר שכבר מת שעה כנראה כדי להרשים מישהו, ועושה כל מה שהוא יכול כדי שיראו שהוא מפחיד. סבבה, מותר לו, זה פשוט מוסיף אלמנט אחר לסרט, כזה שבעיני מוריד מהחרדה ממנו.
אבל באמת ששתי הבעיות האכזריות ביותר של "האלווין 2: הנקמה" הן שהוא לא מפחיד באופן שלעיתים מרגיש בכוונה, וכל הדמויות בו מתנהגות בטמטום מוחלט. לפעמים זה חלק מהקטע, כי כאילו העיירה הופכת לאספסוף שלא רואה בעיניים, אבל יחסית לכך שכולם חיים בצל האימה שמאיירס ישוב, הם בהחלט שמחים לתת לו הזדמנויות להרוג אותם. כמו כן, אל תצפו ליותר מדי ג'יימי לי קרטיס בסרט הנוכחי. רוב תפקידה מצומצם לשיחות נפש בחדר בית החולים. האמת? היא כזו נפלאה שאולי כבר היה עדיף שהיינו נשארים שם איתה יותר.

בהקשר הזה אני רוצה רק להרים שאם יש משהו טוב במיוחד ש"האלווין" החדשים הביאו זה סיבובי היח"צ של ג'יימי לי קרטיס. אני באמת ממליץ לכם להאזין לכל ראיון איתה. היא כל כך נעימה, חכמה, רהוטה, מצחיקה, אוהבת את מה שהיא עושה, נטולת ציניות ובאמת מרגישה ברת מזל על כל חייה, שזה פשוט תענוג. ספציפית לאחרונה התארחה בפודקאסט "קינגקאסט" לדבר על "אני והחבר'ה" ומשם פתאום השיחה עוברת למלאני גריפית ו"מגרש השדים". כיף גדול.

"יש מישהו בתוך הבית שלך" – There's Someone Inside Your House

ומסלאשר בקולנוע לסלאשר בטלוויזיה, גם שם אווירת האלווין בעיצומה. את הסרט הזה אפשר כבר לתפוס בנטפליקס מתחילת החודש, כאשר עוד ועוד כמותו מצטרפים לבנק התוכן הבלתי נגמר הזה. במקרה שלנו מדובר באחד היוקרתיים יותר – או שאולי אומר הנדחפים והבולטים יותר. הוא מבוסס על ספרה של סטפני פרקינס, התסריטאי הוא הנרי גיידן (מצוות הכותבים של "שהאזאם!"), והבימוי הופקד אצל פטריק ברייס (שני סרטי "קריפ").
"יש מישהו בתוך הבית שלך" הוא סרט סלאשרים במסורת הניינטיזית של "צעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" ו"אגדה אורבנית". הוא מתרחש בעיירה קטנה, שם יום אחד מספר תיכוניסטים מוצאים את מותם בדרכים איומות, כאשר זירת הרצח חושפת סוד שהסתירו. הגיבורה היא מקאני (סידני פארק מ"המתים המהלכים") העומדת בראש קאסט מגוון באופן מהונדס, שתאמינו או לא מסתירה סוד מעברה ואולי היא הקורבן הבא.

לי הייתה בעיה כבר עם הקונספט של הסרט, או לפחות הדרך בה הוא מבוצע, כי הנה משהו שאולי יבוא לחלקכם בהפתעה: לכולם יש סודות. מילולית כולם. בתחילת הסרט נראה שהרוצח (או רוצחת. משתמש בזכר כי אני עצלן) מנסה לחשוף סודות אפלים, כאלו שבאים בניגוד לתדמית הנקייה של קורבנותיו. זה דווקא סבבה. אבל אז לפתע מגיע רצח של מישהו שמסתיר סוד כואב, כזה שאי אפשר לזקוף לרעתו וגם שלא מזיק לאף אחד מלבדו. אז מה בעצם הקטע של הרוצח? להוכיח שיש לאנשים סודות? ממש אפיון להיט. אני אכתוב סרט על מישהו שרוצח אנשים כי הם רעבים בצוהריים. תנו לי צ'ק, נטפליקס.
ככזה גם ההתאבססות של הרוצח על הדמויות שהופכות להיות ראשיות לא מאוד מחזיקה, כי זה אקראי. אין פה אג'נדה יציבה מספיק, אין באמת מתח.
מקודם כתבתי שהקאסט מגוון בקטע מהונדס, וזה לא היה כדי ליפול על הרעיון של אינקלוסיביטי, ממש לא, אלא כי מסתבר שהסרט כל כולו הוא ניסיון להגיד משהו על פריבילגיות ותרבות הביטול, וככזה לעשות מין סימון רובריקה על נושא בוער, על רלוונטיות. ובזמן שהעמדה של הסרט בנוגע לדברים האלו היא כזו שאני לחלוטין מזדהה איתה, זה הופך להיות כזה מניפסט בסוף, כל כך בוטה ביחס שלו, שזה מרגיש ממש מגוחך.
באופן כללי גם כסרט אימה קשה להתייחס אליו מאוד ברצינות. הוא לגמרי עשוי סבבה, הפקה מושקעת ושחקנים טובים, אבל על להפחיד אין בכלל מה לדבר, קשה להזדעזע ממנו באמת, והוא מרגיש מאוד פלסטיקי. ראינו בדיוק כאלה, רק הרבה יותר טובים, ואם כבר סרט עם מצפון חברתי או אמירה על האקלים הנוכחי, יש בהמשך הסקירה הזו סרט שעושה את זה באופן הרבה יותר מוצלח.

V/H/S/94

בהתחשב בטראומה שעברתי עם ההתקן הקודם במותג, הפתעתי את עצמי כשבהזדמנות הראשונה התיישבתי לצפות בחלק הרביעי של "V/H/S", אנתולוגיית פאונד-פוטג' שראשיתה אי שם ב-2013. על הראשון, עוד לפני שידענו שיהיו המשכים, כתבתי במהדורה מוקדמת למדי של אימת החודש. חלק נוסף יצא בנובמבר של אותה שנה, ואז עוד אחד בינואר 2015.
הקונספט של כולם זהה לחלוטין: מדובר במשהו בין שלושה לארבעה סרטי אימה קצרים, כולם מצולמים בסגנון "תיעודי" ממצלמות אישיות, שנעשו על ידי יוצרים שונים בלי קשר זה לזה. עוד דבר משותף, פועל יוצא מסוג העשייה הספציפי שלהם, הוא שהם מאוד קשים לצפייה. ואני לא מתכוון ברמת התכנים, רחוק מזה, אלא כי הם מגורענים, ערוכים באופן קופצני, עם סאונד "חובבני" שיכול לעשות כאבי ראש ימים אחר כך. לסל המאפיינים הזהים אפשר להוסיף שמאף אחד מהם לא ממש התלהבתי, אבל בשניים הראשונים היו עוד כמה ששווים את הזמן. השלישי, לעומת זאת, היה פשוט סיוט.
האם זה מנע ממני לראות את החדש, שמגיע שש שנים אחרי הקודם? ברור שלא.

וכך, עם תקווה לטוב וציפיות מפוקפקות, החלטתי לתת הזדמנות נוספת בידיעה שלפחות אימת החודש תרוויח מזה.
אז הנה החדשות הטובות – זה יותר טוב מהקודם. באופן ניכר. יותר מזה, הסרט הזה מכיל שני סרטים שהם לגמרי סבבה, עוד אחד מאכזב אבל צפי, ורק אחד שהוא נפילה.

החלק הראשון הוא בקלות הטוב ביותר, ונראה שגם ברשת יש לו תהודה. אחראית עליו מישהי בשם קלואי אוקונו, שלא עשתה אף סרט באורך מלא עדיין, אבל אם זה מה שיש לה בקנה אני ממש מקווה שיגיע אחד במהרה. שם הפרק שלה הוא "ניקוז גשמים" אבל הוא לנצח יהיה זכור כ"ראטמה", ולא בלי סיבה. הסיפור של אוקונו מתחיל כמו כתבה חדשותית בערוץ מקומי נידח. כתבת בעלת שאיפות לקריירה גדולה נאלצת לצאת ולסקר איזושהי אגדה אורבנית חדשה, משהו על איש עכברוש שמסתובב ליד פתחי הביוב של העיירה. היא והצלם שלה מכסים את הסיפור באופן די חסר חשק, אבל אז הצילומים מובילים אותם פנימה אל תוך מנהרות הביוב, שם כנראה מישהו באמת חי. ומה שמתחיל כמו כתבה על הומלסים הופך לחשיפה של משהו אחר לגמרי. הדקות של "ניקוז גשמים" מפחידות, מחרידות והולכות למקומות מאוד קיצוניים, כשבעיקר בולטת העשייה המשובחת והאפקטים המרשימים. אם יש חלק שהמשכתי להרהר בו בחיבה לאחר הצפייה, הוא לגמרי זה.

הסיפור הבא גם הוא מצוין, אבל ממקום קצת אחר. הוא סוג של צ'יזבט קולנועי מאוד נטול יומרה ומאוד קטנטן, אבל אפקטיבי אש. עליו אחראי גם אחד השמות הגדולים של האנתולוגיה, סיימון בארט, שמוכר כתסריטאי של אדם ווינגארד ("האורח", "אתה הבא בתור"), אבל גם כבמאי בזכות עצמו. למעשה, באימת החודש השנה הוא כבר הופיע עם סרטו "סיאנס".
תרומתו של בארט נקראת "האזכרה הריקה", והיא מתרחשת כולה באולם הלוויות בערב גשום, שם נמצאת העובדת החדשה (קיילה לג'נד) לגמרי לבדה מול ארון קבורה של נפטר טרי, מחכה למשפחתו ויקיריו שיבואו לחלוק לו כבוד אחרון. אבל הם לא באים. ואם זה לא מספיק, גם נראה לה שהארון זז מדי פעם. מכאן דברים יתדרדרו.
המינימליזם של "האזכרה הריקה" הוא בעיקר מה שעובד לטובתו. אין פה יותר מדי סיפור, רק רצף של הפחדות שהולך ומתגבר, וזה נהדר. כמה דקות של אימה מהודקת עם הקפצות מעולות. ככה מנצחים אנתולוגיה.

מספר שלוש איננו רע בשום אופן, אבל הוא באיזשהו מקום האכזבה הכי גדולה שלי, בעיקר בגלל זהות היוצר. איך שהוא התחיל והבנתי שמדובר במשהו אסייתי, עם שפה שנשמעת כמו אינדונזית או פיליפינית, כבר ידעתי למי זה שייך, וכמעט שקיפצתי מהתלהבות במקום. ואכן, צדקתי. הבמאי של הסגמנט הזה הוא לא אחר מאשר יקיר סריטה טימו ג'איינטו, וכמו תמיד הוא בא לתת עבודה. הסיפור שלו, "הנשוא", הוא מין מד"ב-אימה שמתרחש במעבדה של מדען מחופף לגמרי שרוצה לשדך בין אדם ומכונה. התוצאות לא יכולות להיות פחות מחרידות, וכשחוליית יס"מ מצטרפת לחגיגה זה הופך להיות טבח קיצוני להדהים.
זה אולי החלק הכי מרשים טכנית מכל פרקי האנתולוגיה, וגם אם יש כמה אפקטים מעט בעייתיים שמרגישים כמו משחק מחשב, באופן כללי זה פסיכי מה שג'איינטו הרים. יש פה שילוב של רציחות איומות עם אנושיות מפתיעה, וכמה רגעים די מרגשים (באופן יחסי, כמובן). העניין הוא שזה חלק יחסית ארוך, שמרגיש פחות כמו סיפור שעומד בפני עצמו ויותר כמו מערכה שלישית של סרט לא קיים. אם הייתי חווה את זה כקליימקס של סרט באורך מלא, כנראה שהייתי נעמד על הרגליים ומריע, אבל במתכונת של האנתולוגיה זה ממש נמרח ומשתהה הרבה יותר מהדרוש.

הרביעי, והחלש ביותר באופן ניכר, הוא "טרור" של ריאן פראווס. לא רק שלא הבנתי שום דבר ממה שקורה, הוא גם די נמחק מהזיכרון שלי כמעט תוך כדי צפייה. יש שם איזה עניין עם קבוצת גזענים בשולי אמריקה, שיש להם איזה יצור או איש שיכול להיות נשק יום הדין, והם מתכננים בעזרתו לקחת בחזרה חזקה על המדינה. אז לא רק שהסיפור לא ברור, והדמויות בלתי נסבלות, גם ההתנהלות הכללית מתישה ומטופשת. אולי פספסתי משהו, לא יודע, אבל זה היה די מעאפן.

בהשוואה, "V/H/S" הרביעי טוב בהחלט מאלו שהקדימו אותו, או לפחות לא נופל מהם. אני פשוט לא בטוח שזה מספיק. מה גם שיש את כל עניין סיפור המסגרת, עליו אחראית ג'ניפר רידר, שגם הוא לא מאוד מוצלח או מסוגל להחזיק את האופרציה יחד באופן מספק.

"טבח מסיבת הפיג'מות" – Slumber Party Massacre

בראשית היה סרט סלאשרים די אבוד בשם "טבח מסיבת הפיג'מות" מ-1982. מה שהיה יוצא דופן בו הוא שביימה אותו אישה, איימי הולדן ג'ונס. לא צפיתי בו אז אינני יכול לעמוד על איכויותיו, אבל זה לא נראה שהייתה לו תהודה משמעותית מדי. עם זאת, כן בקעו ממנו שני סרטי המשך, ועוד תוספות בדמות "טבח המעודדות" בתחילת האלף החדש.
הסרט החדש גם הוא תוצר של במאית, דאנישקה אסטרהאזי הקנדית בת ה-52. עם זאת, הוא איננו המשך או רימייק, אלא יותר סוג של טייק-אוף חדש על הקונספט של חבורת בנות שמוצאות את עצמן נקטלות על ידי פסיכופט עם מקדחה. את הסרט, הפקה דרום אפריקאית מכל המדינות שבעולם, כתבה סוזן קיילי, שפרויקט אחר שלה זכה למילים חמות ממני באימת החודש של ספטמבר 2019. ככזו, בשלב זה אני מכריז עליה ככותבת האימה הכי לא מוערכת כראוי שפועלת כיום.

הסרט החדש מתחיל כמו כל סרט סלאשרים מאז "יום שישי ה-13" ועד היום. קבוצת בנות, כולן צעירות ונראות מעולה כמובן, נהנות מסוף שבוע בבקתה מיוערת. את השמחה הורס רוצח קטלני שקוצר אותן אחת אחרי השנייה, ורק אחת שורדת. שנים רבות לאחר מכן, בתה של אותה השורדת, דנה (האנה גונרה שהופיעה גם ב"כישוף"), יוצאת ממש כמו אמה אז בניינטיז לסוף שבוע עם החברות, בבקתה מיוערת ומפוקפקת להדהים. ומכיוון שאנחנו בסרט עם המילה "טבח" בשמו די ברור לנו שההיסטוריה תחזור על עצמה.
והנה העניין שבזכותו הסרט הזה מצא את דרכו לאימת החודש – את דקותיו הראשונות העברתי בהנאה בינונית, מתייחס אליו כעוד סרט שהוא לא יותר מתזכורת לסרטי הסלאשרים של האייטיז, וואו, איזה יופי, באמת שנוסטלגיה לעשור הזה היא משהו שלא יצא לנו מכל החורים. סבבה. מה גם שמספר דברים בעלילה לא לגמרי הסתדרו לי, והדמויות פעלו באופן די מטופש. ואז, מילולית ברגע שבו אמרתי לעצמי "טוב, בוא פשוט נעבור את השטות הזו ונמשיך הלאה בחיינו" התרחשה תפנית שתפסה אותי לא מוכן. אסטרהאזי וקיילי, כפרה עליהן, מחכות חצי שעה שלמה כדי להראות לנו על מה הסרט שלהן באמת, וכבר זה מביא להן את כל הנקודות שבעולם.

לא אכנס ליותר מדי פרטי עלילה כדי לא להרוס את החוויה שהייתה לי, אבל "טבח מסיבת הפיג'מות" הוא לא רק אחד מסרטי האימה היותר מפתיעים שראיתי לאחרונה, אלא שהוא גם אחד המשמעותיים ביותר בכל תחום תפיסת הנראטיב הנשי. זה מאוד שכיח לאחרונה, כמו למשל עם "על החגים ועל המוות", "הסיוט של מיי" או "יש מישהו בתוך הבית שלך" שהוזכר באופן פחות נלהב מקודם, אבל במקרה הנוכחי זה מגביר את הווליום ל-11, ומצליח להתחמק מלהיות פארודיה ריקה על קלישאות שכולנו מכירים. המהפך המגדרי שהסרט הזה עושה קרע אותי מצחוק ויש בו כל כך הרבה הברקות שאני ממש רוצה לחלוק, אבל מחזיק את עצמי לא להסגיר לכם. בוא נגיד את זה ככה, כל מה שקשור לחבורת הבנים שנופשת בבקתה מעבר לאגם הוא ברמת היציאה המוחלטת מבחינתי. פשוט ענק.

אכזבה קלה מגיעה במערכה השלישית, כשהסרט נדמה שכבר בזבז את ארסנל ההברקות שלו והפך להיות סרט סלאשרים מוכר וחבוט. לא אשקר, זה הוריד לי ממנו מאוד, בעיקר כי כל המערכה השנייה שלו היא פגיעה אחרי פגיעה, אבל בסדר. שלמות היא פריבילגיה. "טבח מסיבת הפיג'מות" מודל 2021 הוא אחד הכיפיים והמעניינים של השנה האחרונה, ואני מקווה שאולי לדרום אפריקה יש עוד כמה דברים כאלו בדרך. צריך לבדוק.

"האחוזה" – The Manor

גם הסרט האחרון במהדורת אוקטובר מספר שתיים הוא של במאית, וזה בפני עצמו עניין משמח. מדובר בשחקנית-במאית אקסל קרוליין, שביימה פרק ב"מי מתגורר באחוזת בליי" הנטפליקסית ותרמה פרק לאנתולוגיה "מעשיות האלווין" מ-2015. בנוסף היא ביימה סרט שנקרא "Soulmate" ב-2013, שאני בוודאות יודע שראיתי, ובוודאות אין לי שום זיכרון ממנו מלבד סצנת ניסיון התאבדות מאוד גרפית בתחילתו.
אבל עם כל הכבוד לגברת קרוליין, האטרקציה העיקרית של "האחוזה" היא מלכה אחרת לגמרי. מדובר בשחקנית האמריקאית ברברה הרשי, שאתנו כבר 73 שנה. היפייפיה הזו עובדת לא מעט מאז אמצע שנות השישים, כאשר תפקידה הגדול הראשון הוא בסרטו הנשכח של מרטין סקורסזה "בוקסקר ברת'ה". אל ליבה של קהילת האימה הרשי נכנסה בזכות "הישות" מ-1982, שם הרימה סצנה בלתי נשכחת של אונס על ידי שד, אבל אפשר להניח שרוב העולם מכיר אותה בזכות הופעותיה בסרטים פופולריים מסוף אותו העשור, "חנה ואחיותיה" ו"חופים" סוחט הדמעות. השנים שלאחר מכן היו פחות מסעירות בקריירה של הרשי, אבל היא כן הצליחה להשיג מועמדות לאוסקר סוף סוף ב-1996 עם "דיוקנה של גברת" לצד ניקול קידמן (הפסידה לג'ולייט בינוש). ב-2010 שוב קיבלה שבחים כאמה של נינה ב"ברבור שחור". היא גם חלק ממותג "הרוע שבפנים", אם זה נשמע לכם מוכר.

לכן כאשר מגיע סרט שנותן להרשי תפקיד ראשי, ועוד בסרט אימה, תהיו בטוחים שאני אתייצב. וכבר בשלב הזה אסגיר שההנאה מהרשי מחזיקה סרט לגמרי הייתה שווה הכל. מכאן זה קצת יותר מורכב.
הנה העניין: אני בשום שלב לא רוצה שדברי על "האחוזה" ייתפסו כהמלצה, כניסיון לשכנע אתכם לראות את הסרט הזה, אך עם זאת הוא עבד עלי נפלא באופן מאוד מאוד מסויים. זה סרט לא מאוד טוב שניגן עלי כחלילית בגלל שהוא לקח אותי לנקודה ספציפית בתולדותי.
לפני שאפרט בנוגע לזה, אני מניח שצריך להסביר על מה הוא. הרשי מגלמת את ג'ודית', אמא וסבתא לבנת שיער, שביום הולדתה ה-70 לוקה בהתקף לב. ישר לאחר מכן היא מחליטה מיוזמתה לעבור לבית אבות, הקרוי "האחוזה", על מנת שלא תהיה מעמסה על בתה ועל נכדה האהוב. על פניו מדובר במקום די נעים למראה, גם אם היא צריכה לחלוק חדר עם קשישה שלא נראה שלגמרי מחוברת למציאות. אבל למרות זאת, תוך כמה ימים ג'ודית' מוצאת חברים חדשים אותם מגלמים ברוס דיווידסון המשובח ("אקס-מן" וגם המועמדות ההיסטורית לאוסקר על "ידידו הוותיק") וג'יל לארסון (הזכורה לטובה מ"ההשתלטות על דבורה לוגן"), ונראה שהכל די קול, מלבד הקטע הזה שג'ודית' רואה דמות מפחידה אורבת בחדרה בשעות הלילה, ושבאופן כללי הצוות של המקום מתנהל באופן די מחשיד. מפה לשם מתגלה שיש כמה סודות אפלים במקום הזה, וג'ודית' נאלצת להילחם לא רק להישאר בחיים אלא גם על שפיותה.

מכיוון שהמסגרת הכללית של העלילה די בסיסית, ובעיקר קשה מאוד לקנות שאישה במצב גופני סבבה וגם צלולה להדהים כמו ג'ודית' תכניס עצמה לבית אבות, יהיה קשה להתייחס ל"האחוזה" כסרט מפחיד או מפתיע במיוחד. עם זאת, ולזה רמזתי לפני אי אלו פסקאות, משהו בסרט הזה הזכיר לי תקופה קדומה שהחזירה אותי שנים אחורה, למקומות נוסטלגיים למדי.
בגדול, מה שהיה פעם הוא שהיינו משועבדים למספר ערוצי טלוויזיה מאוד מצומצמים. ספציפית אני, שגדלתי בעיירה קטנה, אפילו לא זכיתי לספריית וידאו ראויה לשמה. לכן כל סרטי האימה שחוויתי בשנותי הראשונות הגיעו מהערוצים הליניאריים, רובם פחונים זולים למדי שנרכשו על ידי הכבלים בחבילות ונזרקו ללוחות השידור בשעות מאוחרות מאוד. בכל שבוע עברתי על מדריכי הערוצים שהגיעו עם העיתונים וסימנתי לעצמי כל דבר שמרגיש כמו סרט אימה, ולפני השינה כיוונתי את הטיימר של הווידאו להקליט אותם (בתקווה שההורים שלי לא ישנו את הערוץ. עזבו, קשה להסביר).
וכך מצבור האימה הראשוני שלי היה מורכב מסרטי טלוויזיה מקרטעים, ולא באמת מפחידים, אבל שאותם אימצתי ללבי ובהם צפיתי שוב ושוב ושוב. לא פעם גם הבאתי עמי את הקלטות עליהן הם היו מוקלטים למסיבות אצל חברים, כדי לעבור את החווייה בפעם המי יודע כמה. אלו לא היו סרטים טובים במיוחד, אבל מבחינתי זה היה כל מה שהייתי צריך כדי לחוש את עצמי רנדי מ"צעקה" או דוסון לירי, השם ישמור.

"האחוזה" הוא לגמרי אחד מהם. סרט אימה שכאילו נוצר לערוצי הטלוויזיה בניינטיז, מצליח להפחיד רק ילדים מאוד קטנים, או אנשים עם נדודי שינה שצפו בו במקרה. אני חד משמעית לא חושב שזו הייתה הכוונה של אקסל קרוליין והצוות שלה, אבל איכשהו יצא להם משהו טוב מהצ'יקמוק הזה. אז שוב, זו איננה המלצה, אבל אם עברתם את אותן חוויות ההתבגרות כמוני, ייתכן שמשהו בסרט הזה יזכיר לכם רגעים מביכים אך נהדרים מהעבר. אני נקודתית סופר מרוצה מזה.

ובזאת נסיים עם מהדורת אוקטובר הכפולה. בחודש הבא נשוב למתכונת המקורית, ואז כבר יש לנו סיכום שנה להתכונן אליו. וגם, להגיב ולדבר על ענייני אימת החודש תוכלו לעשות בדף הפייסבוק חתולשחור, אם תרצו.