• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

"פריצה" ו"מפה לא יוצאים", סקירת מתח/אימה כפולה בנטפליקס 

10 באוקטובר 2021 מאת לירון סיני

זו העונה בה שירותי הסטרימינג וגם המסכים הגדולים גדושים בכל טוב וכל רע של סרטי אימה, בספירה לאחור עד ליל כל הקדושים. בתוך העושר והעומס הזה יש הרבה דברים שכדאי לדלג עליהם, כי הרצון לספק היצע עשיר גובר על האיכות. ככל שנלך לאיבוד בתוך יותר אפשרויות, רובן גרועות, נבלה זמן רב יותר בבהייה במסך ונתפתה ללחוץ על עוד מלבן צבעוני חדש, בציפייה למצוא משהו טוב לראות. מוות לאלגוריתם. בכל אופן, למי שירצו לדוג סרטי איכות מז'אנר האימה או המתח באמת שלא חסרים כאלו, גם בנטפליקס. כן כן, הם שם. לא כולם חדשים אבל באמת שיש מה לראות – רק צריך לסנן את הרשימה ולמצוא את "שמיים אדומים כדם", "לא לנשום" או "מגרש השדים", למשל באימה. תצטרכו לזהות אותם מתוך היצע שכולל את "אף אחד לא יירדם ביער". השם הזה לא אומר לכן כלום? זה כי לא כתבנו עליו. גם אני וגם אור, בנסיבות שונות, לא הצלחנו לסיים לצפות בו. 

בזמן שעולים עוד ועוד כותרים חדשים, גם אני נפלתי בפיתוי כהרגלי, וצפיתי בשני סרטי נטפליקס. בגלל שהם לא מרשימים להפליא אבל כן כוללים כמה דברים מעניינים, החלטתי לכתוב. איגדתי אותם יחד כי בשניהם יש מהגרת לארצות הברית כדמות ראשית, גורם שמשפיע מהותית על העלילה ועל אופן שבו היא פועלת בתוכה. בשניהם יש גם את המוטיב שכבר נעשה חביב עליי מרוב שהוא מתסכל – בתים גדולים מדי. כל כך גדולים מדי. אלא שבשני המקרים האלה לגודל שלהם יש הצדקה וגם חשיבות נרטיבית. אה, בשניהם יש גם רגעים מלחיצים במקלחת. כי כלום לא התחדש בעולם הקולנוע מאז "פסיכו". האם המרכיבים האלו מצילים את הסרטים והופך אותם למשובחים? ובכן:

פריצה
Intrusion

הסרט שביים אדם סאלקי לפי תסריט של כריס ספארלינג הפך זמין כבר בשבוע האחרון של ספטמבר, והוא סרט מתח בעיניי, גם אם יש בו אי אלו רגעים מקפיצים. השם של ספארלינג שכתב גם את "קבור" המופתי לפני 11 שנה מספיק כדי לרצות לתת לו צ'אנס תמיד מבחינתי, אפילו שמאז יצאו אי אלו סרטים פחות מרשימים תחת ידו הכותבת. לכן גם כאן, בכל זאת, היו ציפיות. בתחילת הסרט קורה משהו מעניין, דווקא באותה מקלחת אותה השמצתי כקלישאה חבוטה פסקה אחת קודם. מירה (פרידה פינטו) מוטרדת במקלחת לא כי עוד רגע משהו יסיט את הווילון וינסה לרצוח אותה, למרות שהאווירה די זהה. היא חוששת שהיא מרגישה משהו לא תקין באחד השדיים שלה.

בזמן ש"פריצה" אינו סרט על התמודדות עם סרטן השד, הוא כן מתייחס לכך ולהשלכות הנפשיות והזוגיות של ההתמודדות. מירה עברה לא מזמן לווילה מופרכת בגודלה ובעיצובה המודרני מרובה המלבנים והחלונות. היא חולקת את חייה עם האחראי לפאר מנקר העיניים, הנרי (לוגאן מארשל גרין, שאולי כבר נראה לכם דומה לטום הארדי בעבר כששיחק בתפקיד הראשי ב"משודרג"), ארכיטקט שמתהדר בטעם יקר, אהבה ודאגה לאשתו, ותספורת קארה של אדם מלא בעצמו ברמה כזו שהוא לא הפנים שהם עברו לגור בעיירה קטנה ולא בבוורלי הילס. מירה עובדת כיועצת לנוער אבל לוקה בעיוורון קל בכל מה שקשור לחייה האישיים. תבינו די מהר שהיא לא השכילה להשתמש בכישורים שלה על עצמה ולהפנים שאולי זה קצת מורכב לאפשר לבן הזוג שלך, לא משנה כמה מסור, להיות האדם שמחזיק אותך פיזית וגם נפשית לאורך כל החולי וההחלמה. 

השניים מתאוששים ומפצים על התלאות שעברו יחד במגורים בבית הכי מרהיב בעולם. בתוכו מירה אולי חווה תחושת זרות מחודשת, בתור מישהי שגם ככה תכננה לחיות בארצות הברית רק לתקופת הלימודים ואז פגשה את הנרי ונשארה. הבטחון הרעוע של השניים מתערער פי כמה כשהם חוזרים הביתה מבילוי זוגי נטול טלפונים ניידים (הו, כמה מודעים ורגישים הם) ומגלים שפרצו אליו. כל מה שהגנבים לקחו הוא את אותם טלפונים ואת המחשב הנייד של הנרי. ואני אניח לכן לנחש לאן זה הולך מכאן. מדובר בשני שחקנים טובים מאוד שעושים מה שאפשר עם תסריט מעייף בכמה שהוא צפוי. מירה מוצאת את עצמה חוששת וחוקרת את נושא הפריצה, בזמן שהחוקר האמיתי (רוברט ג'ון בורק) בעיקר שם כדי לזרוק לה רמזים. היא מתנהלת בעולם של הסרט כמו דמות במשחק וידאו, מאלו שמוצאות רמזים נוספים כשהן מסתובבות באופן כמעט רנדומלי ומזיזות חפצים או מחטטות במקומות אקראיים.

הסרט כולל כמות לא הגיונית של צירופי מקרים שבעזרתם הגיבורה מרכיבה את חלקי התמונה לגבי דברים שמבלבלים ומבהילים אותה. הוא כולל גם פוטנציאל מפוספס עד כאב כי מערכת היחסים של השניים והסיפור עצמו מעניינים אפילו אם ראינו כמה כאלו בעבר. הם אפילו רלוונטיים, והיו יכולים לצאת ממנו דיונים על כוח בתוך מערכת יחסים, על ביטחון והיעדרו, על חוויית זרות כמו שציינתי, על בריאות ועל חולי, על הרעיון של פלישה ושל בית לעומת האל-ביתי ועוד. אבל שום דבר מהמילים היפות האלו לא בא באמת לידי ביטוי. כולן נופלות שדודות לרגלי התסריט הפשטני והמביך בתפניות הצפויות שלו והתגובות השטחיות שבו.

רוצים דוגמה? בבקשה: אחד הדברים שמירה מוצאת הוא חבילה שהייתה אמורה להישלח בדואר למשטרה, ובה מישהו הקליט את עצמו במצלמת וידאו מדבר אל השוטרים ומספר להם משהו חשוב. החבילה כוללת את המצלמה והקלטת. כן. בעולם שבו יש דואר אלקטרוני. וגם דואר רגיל. וטלפונים, והודעות טקסט ועוד דרכי התקשרות שאינן שליחת מצלמה והקלטת שבתוכה כדי לדבר. אולי היו כאן רעיונות גדולים אבל הסרט עצמו קטן, זניח ורווי פתרונות שלא ראויים להופיע על שום מסך, גדול או קטן.

מפה לא יוצאים
No One Gets Out Alive

לפני הכל, אני חייבת לציין ששם הסרט באנגלית מקפיץ עבורי כל פעם מחדש את שיר המטאל המצוין הזה של סקינדרד ומעורר חשק בלתי ניתן לריסון לפצוח בריקודים. שזה טוב, כי הסרט שביים סנטיאגו מניני (איש אפקטים מיוחדים שזה סרטו הראשון באורך מלא כבמאי), לפי תסריט שכתבו ג'ון קרוקר ופרננדה קופל בהתבסס על רומן של אדם נוויל, הוא פיסת אימה די קודרת. במרכזו אמבר (כריסטינה רודלו), צעירה ממקסיקו שהגרה לארץ הפסים והכוכבים בדרך-לא-דרך כדי להתפרנס ולהתחיל מחדש אחרי שאמה מתה. בלי מסמכים חוקיים היא חייבת להתפשר על מגורים ומוצאת חדר בבית גדול שפעם אולי אכלס נפשות רבות, וכעת משמש כאכסנייה בניהול איש ושפם בשם רד (מארק מנצ'קה, שאולי תזהו מהסדרות "חטופים" או "אוזרק", או בתור האיש המקריפ ביותר בעולם ב-"Alone", סרט האימה שאור הילל ובצדק בשנה שעברה). המבנה המרשים עדיין קצת מאובק, אפלולי למדיי וסימני הזמן ניכרים עליו היום. הוא גם אפוף מסתורין בגלל חפצים משונים שמוצגים באחד מחדריו, מזכרות ממסעות עבר שמריחים מהתלהבות של תרבות המערב מכל מה שזר לה.

הדבר המשונה הנוסף בבית הוא חזיונות בדרגות שונות של בעתה שאמבר מתחילה לחוות מאז שהיא עוברת לשם. כאלו שמערבבים חלומות רווי אשמה שלה על אמה בימיה האחרונים עם המציאות, ומתחילים לערער את שגרת יומה גם כשהיא מחוץ לבית. מה שלא עוזר לתחושה החמימה היא דיירת אחת לפחות שמתנהגת כאילו שהיא כבר חיה בסרט אימה, ואח של רד (דיוויד פיגליולי) שמתדפק על הקירות בצורה רחוקה מחיננית או חיונית, בתור בילוי לשעות הערב. אנחנו מבלות זמן עם אמבר גם מחוץ לבית, בעבודה בפס ייצור מהסוג שבטח דמיינתם כסוג העבודה שמהגרת לא חוקית תצליח להשיג, עם חברה מהעבודה, וגם בארוחה אצל דוד שלא פגשה קודם, עם משפחתו השבעה והאמריקאית כחוק. החשיפה לחייה לא מצליחה להעשיר את הדמות שלה יותר מדי, אבל כן מזכירה לנו שמדובר במישהי שהיא יותר מאישה צעירה במקום הלא נכון. מה שעוזר להוסיף מתח כשברור לנו שבמקרה הזה היא לא ממש יכולה להיחלץ מהבית, כי באמת שאין לה לאן ללכת.

הסרט מעביר מסר ברור כשהוא מציג לנו איך היעדר מעמד מובילה לחשש יומיומי שהולך יד ביד עם מצוקה כלכלית. אמבר מתנהלת נכון, היא אחראית ורוצה לחלץ את עצמה מהמלכוד בו היא נמצאת, אבל הנסיבות לא יאפשרו לה. כשאין לך כסף – את לא יכולה לעשות כלום בארצות הברית. בזמן שאמבר מנסה להבין האם היא חווה חזיונות משונים על משהו שאורב לה, זרועותיו נשלחות ומזדחלות אליה מתוך קופסה גדולה ועתיקה, העלילה קצת מתפזרת בין כמה מרכיבים שונים שלא ברור לאיזה מהם צריך לשים לב ואת מה הסרט רוצה להדגיש. הוא קצת לוקח את הזמן ומושך בטן חוזרת על עצמה של חששות, לבטים וסיוטים ספק-אמיתיים עם שברי נבלים. עד שמתברר קצת יותר מי נגד מי ומה, יש אי אלו מוסכמות מוכרות של סרטי אימה, כל כך טיפוסיות שהן לא מפחידות, ולכן הוא נחווה עבורי כפיהוק בשלב זה. הייתי מציינת את עניין המקלחת, אבל הוא היה כל כך גנרי שהייתי צריכה לחפש אותו כדי להיזכר מה קרה שם. עוד דברים רגילים שהתרחשו הם דמויות מוזרות שמבליחות ומתלוננות על רגעים מהעבר, ספק רוחות ספק חזיונות, והתעוררות מלאת אימה של אמבר מתוך חלומות שהיא חוותה כמציאות. נו, בסרטים האלו כבר היינו. שוב. ושוב.

מה שגואל את הסרט ומאפשר לי להמליץ עליו, גם אם בהיסוס, מעבר לרעיון הראוי שבמרכזו (לשם כך יש גם את "His House" המפחיד והמקורי יותר בהקשר זה), הוא חלקו האחרון. חבל שלוקח לו מה שמרגיש כמו נצח של סיוטים חזרתיים ומחסור במזומנים כדי להגיע לשם. אבל כשהוא מגיע, אציין רק שהסרט מעלה הילוך גם בכל מה שקשור לניסיונות לזעזע ולהבהיל, וגם מספק רמה מרשימה על גבול האמנות הסוריאליסטית של אפקטים מיוחדים. הייתי שוקלת להשיג תמונה של מה שמופיע בסרט ברגעים האלו כדי לתלות על הקיר, אם לא הייתי חוששת שהנוכחות של זה תצלק לנצח את כל מי שיביטו. מעבר לדיון על הגירה, חיפוש אחר בית, הגשמה, זרות וכל הג'אז הזה, יש כאן גם שיחה על כוח – גברים מול נשים, מקומיים מול זרות, ועוד אי אלו מאזנים כאלו שמזכירים כמה כיף לחיות. הסרט מספק אמירה די קשה גם על המחיר שצריך לשלם אם תרצו לשרוד באמריקה. לו היה אפשר להדק, למקד ואולי לחתוך חלקים מהאמצע המעייף, אולי הייתי יוצאת ממנו עם המלצה יותר חד משמעית.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.