"פיג", סקירה

בימים אלו מציג בקולנוע, טרי מפסטיבל חיפה, סרט שכבר שיערו לגביו שהוא ״ניקולס קייג' עושה ג'ון וויק עם חזיר מחמד״. זה תיאור מעורר ציפייה או גיחוך, תלוי לאיזה מחנה של השחקן תשתייכו – זה של החיבה וההערכה למרות הכל, או זה שכל צפייה בסרט שלו מגיעה עם רצון לבידור מביך. או איפשהו בין שניהם. אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב משם הסרט והתקציר שלו – מדובר בחיה שונה לחלוטין. כדאי שתדעו את זה מעכשיו, כי "פיג" (Pig) הולך לקבל כאן המלצה חמה על גבול הדומעת. אבל הוא לא סרט קליל וחסר דאגות, הוא משהו הרבה יותר סתווי ומלנכולי במהות שלו.
זו בכורת הבימוי והכתיבה לקולנוע של מייקל סרנוסקי, שכתב את התסריט יחד עם ונסה בלוק. היא חתומה גם כמפיקה, וכך גם קייג', מה שמעורר חדווה קלה בהנחה שאולי מדובר בסרט שהוא מגלם בו את התפקיד הראשי והסטואי מתוך בחירה ועניין, ולא כעוד עבודת משחק בסרט שהאיכות שלו מפוקפקת במקרה הטוב.

זו אינה טעות, כתוב כאן שקייג' מגלם דמות סטואית, מאופקת אפילו. זו גם אינה הלצה. כי למרות השם שיצא לשחקן, ובצדק, על הווליום הגבוה של הדמויות שהוא מגלם, ברמה כזו שהן כבר מייצגות פארודיה על כישורי המשחק שלו, יש לקייג' מנעד. על אף שכל אזכור של שמו בסרט מבסס הנחה שיהיו בו יסודות של קאמפ, טראש או סתם עשייה ז'אנרית גרועה עד מביכה, זה לא תמיד כך. וזה לא המקרה עם רוב, הדמות שהוא מגלם כאן. האדם התמהוני שחי בבדידות מזהרת ביער באורגון ומתפרנס ממציאת פטריות כמהין לא מחפש את חברת בני האדם. ככזה, הוא שקט, מופנם, מוזנח ונראה כמו משהו שמישהו השליך ליער עם תום השימוש. מי שמארחת לו לחברה היא חזירת כמהין, שחולקת אתו את הבקתה והחיים כמו חיית מחמד אהובה ומוערכת, לא כמו חיית עבודה שמרודדת לפונקציונליות שלה. רוב כן מגיע פה ושם לקיצון ומגביר עד 11, אבל מדובר במקרים ספורים ומוצדקים ברובם, שלא נמשכים מעבר לדרוש כדי להעביר את הרעיון והרגש שמאחוריהם.

בכלל, הכל ב"פיג" מוקפד, מחושב ומוצדק. כל בחירה בזווית צילום, התעכבות על פנים או על ידיים, כל ניסוח של משפט או מילה ושימוש בצבע, הגווונים החומים והירוקים ששולטים ברוב הסרט לעומת מכונית יוקרה שבה נוהג ספק הכמהין לסצנת המסעדות היהירה וההיפסטרית של פורטלנד, אמיר (אלכס וולף, אולי תזהו אותו כפיטר המיוסר מ"תורשתי" או מוקדם הרבה יותר מהגרסה האמריקאית של הסדרה "בטיפול"). זה ספציפי כמו שזה נקרא, כמו הסרט כולו. אמיר הוא גבר צעיר עם שאיפות גדולות, וכדי לספק את הפטריות היקרות ששוות את משקלן בזהב ואולי יותר (הכותבת איננה מומחית קולינרית, אבל כמהין הן לא רק פטריות בשווי הון, כל המשמעות שלהן היא יומרנות, מומחיות ויוקרה) הוא מגיח אל חלקת היער הקטנה והשקטה בה מתגורר ודולה פטריות רוב. העניינים מסתבכים ומתקדמים כשמתרחש מאורע מחולל מסוים שמי שראו את הטריילר כבר יידעו מה הוא, אבל אל תאפשרו לו לשבש את הציפיות.

רוב חוזר לפורטלנד, ועיקר הסרט מציג נושא מרכזי שמתגלה מתוך הרעש של מפגשים עם אנשים מהעבר, הרוב מסצנת המסעדנות. "פיג" לוקח אותנו למה שנראה כמו סרט מסע אורבני, ובין מונולוג על מהות החיים עם שף (דיוויד נל), במסעדה הכי נחשבת בעיר בה נראה שמגישים אדים מולקולריים של נשמות, מונולוג שעלול לשבור כל אחת ואחד, לבין דימוי מופרך של החיים הסודיים של מי שעובדים בתעשייה, הולך ונחשף היסוד בליבו של הסרט. הוא נוגע ביחסים בין אנשים כמובן, גברים בפרט, בעיקר בתוך יחידות משפחתיות וזוגיות וכל מה שעלול לנבוע כשדברים מתמוטטים. יותר מזה לא אוסיף על כך, כי תבינו לבד כשתצפו. רק אל תצפו לסרט אקשן, אל תצפו לחידת "מי עשה את זה" מאתגרת, אל תצפו לסרט מתח. זה לא העניין כאן, וזה בסדר. התפניות העלילתיות די ברורות, למעט אותה סצנה מופרכת אחת שנותנת קצת ממה שבטח הרוב חשבו שיקבלו.

תוכלו לצפות לירידה למחילת הארנב, או לבור הכמהין, של הנפש. מתחת לציפוי של תהיות קיומיות אכזריות, קצת אבסורד, מבטים רבי משמעות, אוכל ויין, תמצאו התבוננות על כמה גברים שקשורים זה בזה בגלל מה שקרה להם, מה שעשו ואיך שהגיבו או לא הגיבו למנות שהעולם הפיל עליהם. בחלוקה של הסרט לפרקים על שם מנות בתפריט ובעיקר המרכיבים שלהן, הוא מוביל אותנו בצורה מדודה ומאורגנת אל גברים וההתמודדות או היעדרה עם רגשות, עם כאב, ועם ההשלכות של כל אלו. זה כבד כמו שזה נקרא ולכן יש משהו חיוני, מרענן ומוערך בדרך שבה הסיפור מסופר לנו. יש כאן אפשרות לראות בבתי הקולנוע סרט שהנרטיב וההתרחשויות בו כל כך מקוריות וספציפיות, והן משמשות את היוצרים כדי לומר משהו שאפשר להתחבר ולהזדהות אתו באופן רחב. הבחירה להתמקד דווקא בפורטלנד, דווקא במסעדנות ומתחתיה בתחרות בין ספקי המרכיבים וביניהם ביריבות בין ספקי פטריות הכמהין, היא הנישה שבתוך הנישה ברמה תמוהה כמעט. ועדיין, הבחירה הזו עובדת רגשית ועלילתית.

גם את הרגעים בהם דמויות מתנהלות בצורה מלאכותית אפשר לפרש ולהצדיק כחלק מהסיפור ומנסיבות החיים שלהן. "פיג" הוא סרט על מעשים ועל בחירות שנעשים מתוך קושי, מתוך התחמקות במקום התעכבות על מקור הכאב. הוא כולל מעשים ולא מעט דיבורים של דמויות שמשהו מהותי חסר בהן. הדינמיקה בין רוב לשאר האנשים מציגה לנו אותו כשוטה הכפר, שהוא גם זקן השבט, שהוא גם נביא זעם, ועוד אי אלו ארכיטיפים של דמויות גבריות מימים ימימה. ביחסים שלו עם אמיר הצעיר, הנקי והשקול ממנו לכאורה, מתגלה בסיפור העם החדש הזה מסקנה שנראית צפויה בהתחלה, אבל עד שתגיעו לסוף היא עשויה לתפוס אחיזה ולשלוח אצבעות מקומחות אל הבור של כל מה ומי שחסר, ולמלא אותו בסרט טוב. הוא מוגש עם קורטוב של בוסריות ונגיעות של יומרנות, אבל המנה הסופית מענגת ומעקצצת, משביעה וקצת מטביעה, משאירה טעם של עוד לכל מה שצמד היוצרים יעשו בהמשך. עם קייג' בבקשה.