פסטיבל חיפה 2021: "וונדי", "קצב מרוקאי", "רגע אחד", "האירוע", "נקודת רתיחה"

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-37 יסתיים בעוד כמה שעות, נועל את האולמות על עשרה ימי קולנוע בכרמל לראשונה מזה שנתיים. וכעת גם אני נפרד ממנו, מותש ומאושר, במצב משונה של אפיסת כוחות ושיא הטענת מצברים במקביל.
על אף הקשיים הלוגיסטיים והתוכניים שרדפו אותו, הפסטיבל השנה בהחלט נראה כמו ניצחון. אמנם באופן טבעי רחבת האודיטורים לא הייתה עמוסה כהרגלה (אם כי לא תשמעו אותי מתלונן על זה באמת), ודי הדהים אותי שדווקא הצופים המבוגרים הם אלו שסירבו לעטות מסכה במהלך ההקרנות בזמן שהצעירים היו ממושמעים להפליא, אבל שמונת הימים שלי כאן, מסורת קבועה שלי מאז 2008, היו בדיוק מה שהייתי צריך.

זהו הדיווח הרביעי שלי מהפסטיבל (והשביעי של סריטה בצירוף ההספק האדיר של עופר והופעת האורח המשמחת של אורון לקראת הסוף) ובו אספר לכם על חמישה סרטים מעניינים מהתוכנייה שהספקתי רגע לפני שעזבתי.
לפניהם, ברשותכם, אני חייב להזכיר בקצרה כמה שיאי פסטיבל נוספים שקיבלו כבר מקום אצלנו בעבר: "האדם הגרוע בעולם" של יואכים טרייר העיף אותי לגמרי. חיים שלמים עברתי בשעתיים וחמש דקות שלו. גם "אמא קטנה" של סלין סיאמה, באופן שאיננו מפתיע איש, ריגש אותי לחלוטין והמשפט "את לא אחראית על העצב שלי" בקונטקסט של הסרט הוא משפט המחץ של סרטי הפסטיבל, מבחינתי. בשונה ממנו, "טיל אדום" השנוי במחלוקת היה אמנם יותר חוויה שכלתנית משהו, אבל לא יכולתי שלא ליהנות מהצילום המדהים, האנרכיה המתריסה שלו, וכן, כל הקטע עם סיימון רקס. סיפור בפני עצמו הבחור הזה.
החדשות המשמחות עוד יותר הן שלכל הסרטים האלו יש מפיץ ישראלי, אז כנראה שעוד נתקל בהם באולמות הקולנוע המסחריים או הסינמטקים.

במהלך שמונת ימי הפסטיבל בהם הייתי צפיתי ב-30 סרטים, ובזמן שקל זה בטח לא היה, לא הייתי מוותר על דקה. גם כשבסרט הרביעי של היום הברכיים החלו לכאוב מהישיבה הממושכת, גם כשמצאתי את עצמי בשמונה בבוקר כותב טקסטים במצב של האנג-אובר מתקדם. היה שווה הכל. כל הסרטים (להוציא שני דוקו ישראליים), אגב, אורכבו במצעד הפסטיבל שלי בלטרבוקסד, שסוף סוף ננעל, למי שרוצה תמונה מלאה ויומרנית למדי.
בשלב הזה אני רוצה להגיד תודה ענקית למארגני הפסטיבל על העשייה מוּנעת האהבה המוחלטת שלהם, לסדרנים ומנהלי האולמות שהתמודדו עם דברים לא פשוטים, ולעורק המחבר בינינו ובין ההקרנות – דורית חורדי והדס שפירא של היח"צ, שתמיד משדרגות את ההנאה שלי. תודה גם לכל מי שעקב וקרא, לאלו שבאו להגיד שלום וזיהו אותי אפילו עם מסיכה ועיניים טרוטות. היה טרפת.
ועכשיו, לעוד כמה סרטים שאולי וניתקל בהם בהמשך.

"וונדי" – Wendy

לפני תשע שנים הפך בחור בן 30 לאחד השמות הכי חמים בעולם הקולנוע, וזאת בזכות סרט אחד בלבד. בן זייטלין הניו יורקי התפוצץ בפסטיבל סאנדנס עם סרט הביכורים שלו "חיות הדרום הפראי", לו מיהרו לקשור כתרים של טרנס מאליק הבא. ההתלהבות נשאה אותו עד לצד השני של השנה כאשר סרטו הצליח לקבל ארבע מועמדויות לאוסקר כולל לסרט הטוב ביותר, ובאופן שהעיף להוליווד את הוויג'יזל – היה ל"בן" שמועמד לפרס הבימוי, במקום אפלק עם הזוכה הוודאי "ארגו". זה מסוג ההצלחות שמעניקות ליוצר צ'ק פתוח לכל הפקה שירצה.
בטח יש סיפור מאחורי מה שקרה, לצערי אין לי הרבה זמן לתחקיר כרגע, אבל כנראה שמשבר הסרט השני תקף במלוא העוצמה וזייטלין נעלם לחלוטין לכמעט עשור. את שמו בקרדיטים היה אפשר למצוא רק כמלחין ("מדיטרנה" האיטלקי) וכצלם ומפיק של קומץ סרטים תיעודיים.
בשנה שעברה, סוף סוף ושוב בסאנדנס, זייטלין חזר עם סרט חדש – "וונדי", הסתכלות מחודשת על הסיפור המוכר של פיטר פן, הפעם דרך עיניה של הילדה אותה לקח לארץ לעולם לא. תגובת היקום, באופן שאני די נדהם ממנה, הייתה התעלמות מוחלטת. הקאמבק של זייטלין, שעורר סקרנות רבה בשלבים מוקדמים, אפילו לא נקטל. פשוט הוחרש לחלוטין, נקבר תחת שמות גדולים ממנו. אנטי-קליימקס מהדהד, וגם משהו שבימים כתיקונים יכול לתת מושג על איכות הסרט.
לכן נכנסתי אל "וונדי" בלי ציפיות רבות מדי. למעשה, עיקר המשיכה שלי לאולם הייתה לראות מה השתבש.

עולם הקולנוע, על פסטיבליו, סיקוריו החדשותיים, עונות הפרסים וההפצה (אפילו לא בתקופה של מגיפות) הוא אכזרי ומתעתע. גם אם יש סיבות להצלחה או מפלה לא תמיד קל להבין אותן באותו הרגע. הסרט הזה הוא הוכחה חיה לכך. אני לא הולך לטעון פה ש"וונדי" הוא יצירת מופת שהעולם פספס, אבל בכל היקר לי אני לא מבין למה אף אחד לא טרח בענייניו, למה השתיקה הייתה כל כך רועמת.
זה נכון שזייטלין לא התרחק הרבה מסרטו הקודם. למעשה, "וונדי" נראה כמו גרסת פיטר פן לסרט הביכורים שלו. האנרגיה זהה, יש לא מעט סיקוונסים דומים, גם הפעם מדובר בילדים דרומיים בשטח פראי, ובמבוגרים המנסים להשתלט עליהם ולהציל את עצמם. גם פה המצלמה משוחררת, ישנו קול-על שמלווה את העלילה, ובכל רגע התמימות של הדמויות בדרכה להישבר אל מול המציאות. העניין הוא שלי זה לא הפריע. די בקלות נסחפתי עם הצילום המרהיב והמוזיקה היפייפיה, וברגעים מסויימים עברה בי צמרמורת שרק קולנוע מלא רגש ופלא יכול לייצר. ומכיוון שחלפו שנים רבות מאז "חיות הדרום הפראי" זה לא הרגיש ממוחזר מדי. הבעיה היא שקשה לומר שזה מחזיק לגמרי 110 דקות עם מעט מאוד סיפור.

"וונדי" מתחיל בעיירה קטנה ונחשלת בדרום ארה"ב, שם וונדי הקטנטנה ושני אחיה גדלים עם אמם המנהלת דיינר מקומי. הרבה עתיד אין לילדים האלה, ו-ותיקי התושבים יודעים זאת. אתה נולד לתוך משהו, אליו תתבגר ובו תסיים את חייך, ממש כמו אלו שהיו לפניך. לכן כאשר וונדי רואה דמות מסתורית על הרכבת שעוברת על יד ביתה, היא ממהרת לצאת להרפתקה בחברת שני אחיה, אותם מוביל פיטר, ילד צעיר אפילו ממנה, אל מקום בו מפסיקים לגדול. שם זו ההזדמנות של זייטלין להרהיב עם כמה סצנות נפלאות של תמימות ילדים, משחק והשתוללות שממש בוקעים מהמסך ונשפכים לאולם. למרות שברור לנו שזה לא יכול להמשיך לנצח.
"פיטר פן" הוא אחד מסיפורי הילדים המפורסמים ביותר, ועדיין מקבל כל כמה שנים גרסה קולנועית (זו הנוכחית כמובן מאוד מזכירה את "הוק" של ספילברג), ובכל פעם מזכירים לנו כמה עצב עמוק ואכזרי יש בו. הרצון להפסיק להתבגר שהשלכותיו הם לוותר על כמה מאהוביך ולהדחיק כאב, תמיד מביא לתוצאות מדכאות לחלוטין. "וונדי" בהחלט צולל אליהם, ועל אף חלקו הראשון והנלהב הוא ממש לא סרט המיועד לילדים. וכך, ברגע שבו וונדי ואחיה מבינים שהם צריכים לצאת משם כי הם בסכנה, גם הסרט מאבד את התנופה שלו. הוא ממשיך להיות יפה לעין, ואפילו מרגש גם בחלקיו האחרונים, אבל כשנכנסת לתמונה השאיפה לתוכן ואמירה, הסרט מתגלה כמאוד לא מתוחכם, ואפילו אפשר לומר שקצת מחפף. כחוויה אודיו-ויזואלית הוא נפלא, אבל פגמיו גורמים לו להרגיש כאילו הוא משתהה במקום קצת יותר מדי זמן.

"קצב מרוקאי" – Casablanca Beat

נכון לכתיבת שורות אלו 14 מדינות הכריזו על נציגיהן לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אחת מהן היא מרוקו שבחרה בסרטו החדש של נביל עיוש, חלק מהתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. זאת הפעם החמישית שמרוקו בוחרת בעיוש כנציג (בין הקודמים היו "מכתוב אהובתי" ו"ראזיה"), אם כי המדינה מעולם לא הצליחה לשריין לעצמה מקום בקטגוריה. אם לקפוץ רגע לשורה תחתונה, ולא מאוד רלוונטית, קשה לי להאמין שזה ישתנה השנה. אבל זה אף פעם לא אומר כלום.

"קצב מרוקאי", סרטו השמיני של עיוש, מתחיל כמו הרבה סרטים אחרים, נגיד, למשל "מוטלים בספק" הנהדר של אלירן אליה: גבר צעיר מגיע למוסד חינוכי לא מאוד יוקרתי לנערות ונערים כמורה בתחום האומנות, וקל לראות שגם עליו יש כמה מטענים אישיים. בסרט הנוכחי מדובר באנאס (אנאס באסבוסי, עוד מתחרה על תואר לוהט הפסטיבל) שבעברו כנראה קריירה מוזיקלית שנגדעה, והוא חי ברכב שלו. מעבר לכך אנחנו לא יודעים עליו דבר.
התלמידים הצעירים בחוג שלו נלהבים ללמוד, ואנאס מתגלה בהתחלה כמורה מאוד נוקשה, אפילו חסר רגישות אל מול הנערים המתמודדים עם דברים משלהם. כך עיוש קצת סוטה מהמסגרת של "ללכת שבי אחריו", "סיכון מחושב" ו"לסניור, באהבה", ולא מציג נראטיב בו המורה הצעיר ושובר המוסכמות מגיע להציל את הילדים ולהראות להם את הפלא שבתוכם. למעשה, זה אחרת לחלוטין.
כמה דקות אל תוך הסרט "קצב מרוקאי" נוטש את אנאס ומתרכז כמעט כולו בילדים המתבגרים, ואם לדבר בכנות, לא נראה שהם צריכים את המורה כדי לגלות את הכוח שלהם. התלמידים (שמות הדמויות זהים לשמות השחקנים, אז אני מניח שמדובר בעבודה עם נון-אקטורים שהביאו את חייהם אל תוך הסרט ובנו את התסריט יחד) אמנם מגיעים ממשפחות קשות יום או מסורתיות במיוחד, אבל הם מבריקים, רהוטים, מלאי רצון ללמוד, ומחפשים דרכים אומנותיות לנתב את הכאב שלהם. זה קצת מרגיש לפעמים כאילו סיפור המסגרת של המורה הוא משהו שייעצו לעיוש להוסיף לסרט כדי שיהיה אפשר למכור אותו בקלות לפסטיבלים. בנוסף, לקראת הסוף הדרמה מתרכזת בהופעה בבית ספר שמעוררת מהומה, מערכה שלישית קלאסית, אבל היא מטופלת בכזה חוסר עניין יחסי שבאמת נראה כאילו הכריחו מישהו לעשות אותה.

מעבר לדרמה, הסרט מדי פעם הופך להיות מחזמר לכל דבר ועניין, כאשר הוא מתמקד בכל אחד מהתלמידים ובחייהם, שם הם מקבלים הזדמנות לנאמבר אישי, שאני יוצא מנקודת הנחה שהשחקנים בעצמם כתבו. אלו רגעים נהדרים, אמיתיים, וגם נותנים לסרט – אין דרך אחרת לכתוב את זה – קצב משלו. באופן כללי הפסקול של הסרט נהדר, וגם השחקנים, מהמבוגרים ועד הצעירים.
על אף כל אלו, אני הרגשתי שהסרט קצת מאבד כוח בגלל שהוא באמת מנסה לשלב בין שני דברים ולא לגמרי מצליח. יש בו את המסגרת העלילתית המוכרת והאפקטיבית על מפגש של מורה המביא שיטות לימוד שונות עם תלמידים המחפשים כיוון, אבל זה באמת נראה כאילו הסרט לא יודע מה לעשות עם זה, או סתם לא רוצה. מצד שני, הרגעים המשוחררים, הייחודיים והסוחפים של ההיפ-הופ, הראפ, הריקוד, הוויכוחים על מסורת ודרך חיים, עומדים נהדר בפני עצמם אבל לא מתגבשים יחד לאיזשהו קליימקס.
כדי להבין את המצב אפשר לקחת לדוגמא את "סאמרטיים" שהיה בחיפה בשנה שעברה, והוא כולו קטעי ספוקן-וורדס שכתבו השחקנים בלי עלילה מהודקת שמאגדת אותם יחד. ואמנם לא כל רגע בו עבד כמו קודמו, אבל כן הייתה הרגשה של אסקלציה עד לנקודת שיא שקשה היה לי להישאר אליה אדיש. "קצב מרוקאי" לא לגמרי בונה לשם וכך אנחנו נשארים עם המון דמויות מקסימות (גם אלו המכעיסות) שמגולמות על ידי שחקנים עם ניצוץ בעיניים, כמה שירים מעולים ורגעים כנים של התרגשות ופליאה, שמפוזרים בלי ממש משהו שיחזיק אותם יחד ויאגד אותם לסרט שעומד על שתי רגליים יציבות.

"רגע אחד" – One Second

יש לא מעט אנשים שחושבים שעם היעלמותו של הצלולויד מעולמנו לטובת קבצים והקרנות דיגיטליות, משהו בקסם של הקולנוע הלך לאיבוד. הסלילים הכבדים שמורכבים מאלפי תמונות דוממות הניעורות לחיים, רעש המקרנה, המיכשור הכבד, כל אלו העניקו לסרטים נוכחות, מסה. לאלו המתגעגעים לכך, סרטו החדש של אחד מבכירי במאי סין ז'אנג יימו, "רגע אחד", הוא בגדר צפיית חובה. אני לא זוכר כבר הרבה זמן סרט שכל כך מאוהב בגלגלי הקולנוע, בעדינות ובקדושה שצריך להתייחס אליהם. זה סיפור שלם שסובב סביב סליל אחד לפני הקרנתו בעיירה קטנה באמצע המאה הקודמת, והאימג'ים שיימו מוציא מהטיפול בו, הם מהיפים והנפלאים שראיתי לאחרונה.

ז'אנג יימו עבר כמה שלבים בקריירה הענפה שלו, שהתחילה בסוף שנות השמונים עם "שדות החיטה האדומים" הבלתי נשכח, ומשם הפך לאחד הבמאים הכי נחשבים בקולנוע העולמי עם "ז'ודו" שהיה מועמד לאוסקר, "הפנסים האדומים" ו"סיפור חיים". לאחר מכן סרטיו זכו לפחות אהדה, עד תחילת האלף אז יצר גב אל גב את "גיבור" (עוד מועמדות לאוסקר) ו"מחול הפיגיונות" שזכו להתלהבות. בשנים האחרונות יימו ממשיך לעבוד בקצב מרשים, כולל בימוי טקס הפתיחה של אולימפיאדת 2008, אבל לא פוגע בכל פעם. נקודה נמוכה למדי נרשמה עם "החומה הגדולה" שהיה אמור להיות להיט אך אכזב.
"רגע אחד" מצטרף לרשימת הסרטים הקטנים יותר של יימו. כזה שמזכיר בגודלו את סרטו האחרון שהופץ בארץ, "לחזור הביתה". מדובר בהפקה מרשימה, שלא יובן אחרת, אבל מיעוט הלוקיישנים וההתמקדות בסיפור אישי קטן הם ההפך המוחלט מסרטי המלחמה האפיים שלו, אם כי זה בטח לא לוקח מהעוצמה ומהיופי.

גיבור "רגע אחד", שהיה חלק מפסטיבל ברלין 2020, הוא נווד המגיע לכפר בעקבות סרט קולנוע שעובר בין אולמות ההקרנה. כאשר נערה מנסה לגנוב את אחד הסלילים הוא פותח אחריה במרדף, שיביא את שניהם לייעודו הבא של הסרט, בעיירה סמוכה המצפה לו בכיליון עיניים. ההקרנה עצמה איננה בעלת חשיבות לנווד, אבל הוא חייב לצפות בגלגל אחד ספציפי שניזוק בדרך, זה שכל העיירה מתגייסת על מנת להצילו כדי שהסרט יוצג להם עוד באותו הערב.
כמו כמעט כל סרטי יימו, יהיה קשה לתאר במילים כמה הסרט הזה יפה. וכאמור הסיקוונסים בהם עמלים התושבים, בהנהגת המקרין המקומי (האיש החשוב ביותר במקום), על מנת לתקן את העותק הם מהאהובים עלי השנה. יימו משתמש באולם הקולנוע, המסך הלבן ורצועות הצלולויד לעשייה מרהיבה שכל מי שאוהב קולנוע לא יוכל להישאר אדיש אליה. והאמת היא שאני אומר את זה בוודאות, כי אני לא זוכר סרט אחר בחיפה השנה שהפעיל את הקהל ככה. זה אמנם היה סוג קטן של סיוט בשבילי, אבל יותר מכל סרט אחר, הצופים לא הפסיקו לדבר, להגיב למתרחש, להסביר זה לזה מה קורה, ולהביע את מעורבותם במתרחש על המסך. זה היה מתיש כמו שזה היה מקסים. לפעמים.

אכזבה קלה – אבל באמת לא דרמטית – מגיעה ממש בסוף שלו, כזו שמאפיינת לא מעט סרטים אחרים שראיתי השבוע, כמו למשל "הנהגת של מר יוסוקה". לאחר שוט סיום נפלא, שמשאיר את הקהל עם מחשבות ומטענים רגשיים אותם יוכלו לפרק בדרך חזרה הביתה, האור עולה לשוב לאפילוג של כמה דקות קצרות שלא רק שכושל בלספר לנו משהו שמצדיק אותו, אלא גם הורג את האנרגיה המדהימה איתה הסתיים הסרט. לא אסון גדול בשום אופן, אלא סתם כזה שמקהה את העוצמה של הרגעים האחרונים.

"האירוע" – Happening / L'evenement

בנקודת הזמן הזו כל ארבעת הפסטיבלים הגדולים – או לפחות המתוקשרים – של השנה הקאלנדרית הסתיימו והכריזו על הזוכים שלהם. ברלין הכתירו בדב הזהב את "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" מרומניה, קאן עשו גלים כשהעניקו את דקל הזהב ל"טיטאן" הצרפתי, ונציה בפעם השנייה ברציפות עיטרו במאית בפרס אריה הזהב והפעם עם "האירוע", ובטורונטו בחירת הקהל הלכה ל"בלפסט" של קנת' בראנה.
הקנדי הסתיים ממש לאחרונה ולכן לפסטיבלי ישראל לא היה סיכוי להשיג את הזוכה שלו בזמן, אבל את כל שלושת האחרים דווקא כן. השניים הראשונים הוקרנו קודם בירושלים, ואז הצטרפו לזוכה ונציה בפסטיבל חיפה. עוד משותף להם הוא ששלושתם נרכשו להפצה ישראלית על ידי קולנוע לב.
מה שהיה יכול להיות די משעשע זה אם חביב הקהל של טורונטו היה הולך ל"אמא קטנה", ואז כל שלושת המתמודדים המובילים לנציגות צרפת באוסקר השנה היו זוכי הפסטיבלים הגדולים. אבל זה כבר לא יקרה.

"האירוע", שביימה אודרי דיוואן על פי תסריט שכתבה יחד עם מרסיה רומנו בהתבסס על ספרה של אני ארנו, יועד לשתי הקרנות בחיפה, אך הראשונה בוטלה. כך הסרט הוקרן רק פעם אחת, רגע לפני ערב החג השני, יום לפני תום הפסטיבל. הוא מתרחש בצרפת של שנות השישים, עדיין מקום שבו זכויות האישה לא בדיוק בשיאן, ומתרכז באן, סטודנטית מבטיחה לספרות, יפה וצעירה (אנאמריה וורטולומיי, שאותה תוכלו לראות על מסכי ישראל כעת ב"איך להיות אישה טובה"). חודשים ספורים לפני תום הלימודים והקבלה לאוניברסיטה, אן מגלה כי היא בהיריון מאוד לא צפוי ומאוד לא מבורך. היא מסרבת להביא את הילד לעולם, לא רק בגלל הסקנדל אלא כי היא יודעת שכל שאיפותיה המקצועיות יגנזו באותו הרגע, אבל הפלות אינן חוקיות. על אף הסיכון הכבד, אן מחפשת את הדרך להיפטר מהעובר, תוך כדי שהיא צריכה להסתיר את סודה פחות או יותר מכולם.

ממש בדיווח הקודם שלי מחיפה, כתבתי בהקשר של "מורינה", זוכה מצלמת הזהב בקאן, על הציפיות הגדולות שמייצרות זכיות בפסטיבלים גדולים. פרס אריה הזהב בו זכו לאחרונה "ארץ נוודים", "ג'וקר", "רומא" ו"צורת המים" (כולם הפכו לסרטי אוסקר בולטים ושניים מהם אף זכו בפרס הסרט), באופן טבעי משעין הרבה משקל על "האירוע", משקל שאני לא לגמרי בטוח אם הוא עומד בו.
בשום אופן לא מדובר בסרט מאכזב. למעשה, הוא טוב בהחלט. הופעתה של וורטולומיי מעולה, הצילום מצוין ובמרכזו נושא חשוב שעדיין יש לו משמעות, אבל בכל אלמנט אחר של השוואה, בין אם זוכי ונציה האחרונים או מנכסי הדקלים והדובים של 2021, הוא לא סרט שמשאיר יותר מדי חותם מבחינה קולנועית.
אמנם לא כל סרט צריך להביא את הבשורה החדשה, אבל משהו בסגנון ובסיפור של דיוואן מרגיש מאוד מוכר ושגרתי. זה סוג של דארדן מהוקצע, ואם כבר מטפלים בנושא היריון לא רצוי והפלות, "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" עשה משהו כזה באופן הרבה יותר מטלטל ומרשים ממש בשנה שעברה. אפילו "השבט" מ-2012 הציג סצנת הפלה מלאכותית בעוצמות מטרידות הרבה יותר.

מצד שני – אני מרגיש שזאת סוג של מלכודת שאנחנו נכנסים אליה, או שאולי יהיה יותר נכון לומר שאני נכנס אליה, בכל פעם שמדובר בפסטיבלים או עונת הפרסים. ההשוואות האלה לא תמיד ראויות, הרי ברור שבכל פעם אפשר למצוא סרט ותיק יותר שעשה משהו באופן מעניין יותר. מצד שני, אין באמת מנוס מזה, ובאיזשהו מקום זה קצת התפקיד שלנו, בעיני: להכניס סרט לקונטקסט, לראות אותו כחלק ממאגר אומנותי גדול יותר.
עם זאת, רוב הצופים, יש להניח, לא ראו את "אף פעם, לעיתים רחוקות", או את "השבט", או "טיטאן" (כשחושבים על זה, מסתבר שכל זוכי הפסטיבלים הגדולים של השנה עוסקים באישה שמנסה להתאפס על החיים שלה לאחר אירוע מיני שקיבל תפנית לא מתוכננת), ולכן אפשר להתווכח האם הצורך הזה בהסתכלות לצדדים רלוונטית באיזשהו אופן, האם צריך להשחית עליה זמן, או שפשוט לתת לסרט הזדמנות להיות מי שהוא.
אז אם לנסות ולהתייחס אל "האירוע" כמשהו מנותק מהמטען הקולנועי המחובר אליו, אומר שזה סרט עם לא מעט כוח המגובה בעשייה משובחת, ולגמרי ראוי לשבחים. לא בטוח אם אריה הזהב או משהו כזה, אבל לפחות זה לא "ג'וקר", תודה לאל.

"נקודת רתיחה" – Boiling Point

אחד מהסרטים שהייתי די בטוח שאוותר עליהם בפסטיבל חיפה הוא "נקודת רתיחה" הבריטי של פיליפ בראנטיני, המבוסס על סרט קצר שעשה לפני שלוש שנים. לא כי פקפקתי באיכויותיו חלילה, אלא כי סרטים על בישול או תעשיית האוכל הם לא כאלו שמדברים אלי במיוחד, בתור אדם שהיה מאושר אם היו מסכימים לו לאכול רק פלאפל ותפוחי אדמה כל החיים, והמראה של אנשים בולסים הוא רחוק מחוויה מלבבת בשבילו. שלא נדבר על הרתיעה והטינה שיש לי כלפי תעשיית המזון מהחי. לא שופט אף אחד שזה עושה לו את זה, אני פשוט מעדיף להימנע. ככזה, סרט על ערב גורלי בחייו של שף הוא לא בדיוק משהו שאפנה בשבילו את הלו"ז הצפוף בפסטיבל, אבל לגמרי במקרה היה לי בוקר פנוי וזה היה הסרט היחיד בנקודת הזמן הזו שיכולתי לראות. גורל, יש שיגידו.

לשמחתי, "נקודת רתיחה" איננו משהו בסגנון "שף על האש" או איך שקראו לסרט הנוראי ההוא עם ברדלי קופר, ולא פוד-פורן בשום צורה. למעשה, שלב האכילה כמעט ולא קיים בו. קצת כמו "לילה גדול" מ-1996, זה סרט על מאחורי הקלעים של מסעדה הומה, כאשר על פני שעה וחצי בזמן אמת, נקבל הצצה לטירוף והקושי של מקצוענים.
בשוט אחד רציף אנחנו הופכים לחלק מהמסעדה החדשה של אנדי ג'ונס, שף שמנסה לבנות לעצמו שם, בלילה אחד עמוס אירועים שעל פניו אף אחד מהם לא דרמטי במיוחד, אבל כולם ביחד מצטברים לסיר לחץ אחד גדול שהשאיר אותי על קצה הכסא כמעט בכל רגע. באמת שבחיים לא חשבתי שאלרגיה לאגוזים תהיה פצצת זמן כל כך מלחיצה עד לרגע זה.
לבחירה בשוט רציף אתייחס עוד רגע, אבל בשונה ממשהו פחות מוצלח כמו "שנות ה-20 הסוערות", יש ל"נקודת רתיחה" הרבה יותר מה להציע מגימיק קולנועי. אמנם הרבה מהלכי עלילה צפויים ממרחק די גדול, אבל המשחק המעולה של כל הצוות ללא יוצא מן הכלל (בולטים במיוחד סטיבן גרהאם בתפקיד אנדי, ו-וינט רובינסון כשותפתו למטבח, שבאמצע הסרט נותנת מונולוג שגרם למישהו בקהל למחוא כפיים, ובצדק), והיכולת להעביר לנו את הדחיפות והאינטנסיביות דרך הדינמיקה במסעדה, זו שמגובה על ידי עיצוב סאונד מעולה, הופך את הסרט הזה לחוויה מצמיתה מבחינתי. הסרט מלא רגעים קטנים שעל פניו מיותרים מבחינת העלילה, כמו רגע מרגש להדהים בין האופה האימהית והמתמחה שלה לאחר שגילתה על השדים שרודפים אותו, או מלצרית זוטרה שמתמודדת עם גזענות סמויה. אבל הם מצטברים לכדי חוויה די עוצמתית, גם אם לעיתים העלילה המרכזית פונה לקלישאות לא קטנות.

ואם הבטחתי, אז מילה לגבי הוואן-שוט. נכון שזה באמת מדהים, ואני לא סרקסטי, להרים דבר כזה. כל מי שהיה על סט, או מכיר קצת עשיית סרטים, יודע כמה זה מורכב ומסוכן. ואני באמת לא מדבר על "1917" או "בירדמן", שאמנם גם הם מסובכים להפקה אבל מחביאים קאטים באפקטים יוקרתיים, אלא על סרטים כמו זה, בהם באמת מדובר בניהול סט לא סביר מבחינת המיומנות. לגמרי מצדיק ייסוד קטגוריה באוסקר לעוזר במאי שני או אחראי ניצבים.
העניין הוא שבעיני זה עדיין בגדר האתגר לשם האתגר ותו לא.
אפשר לומר שהבחירה הסגנונית של "נקודת רתיחה" היא כדי להעביר את הלחץ והאינטנסיביות של הרגע. אבל אתם יודעים מה עוד מעביר לחץ ואינטנסיביות? קאטים. הם עושים את זה מדהים. לא יודע אם בראנטיני שמע פעם על סרטים כמו "פסיכו", "שבעה חטאים" ו"טיסה 93" אבל נשבע שזה יכול לעבוד.
אני לא אומר ש"נקודת רתיחה" היה טוב יותר או פחות אילולא היה בשוט רציף, אבל אני עדיין לא לגמרי קונה את הצורך בזה. את הרצון בוודאי, ולכל הצוות מגיעים הרבה דברי שבח על היכולת לעשות זאת, אבל זה לא בהכרח משרת את מה שהם חושבים שזה עושה.

וזהו, עד כאן אני מחיפה. באמת שקשה לתאר כמה מדהימים היו הימים האלה, אבל אם קראתם אותנו – או הייתם בעצמכם – בטח יש לכם מושג. מקווה ששנה הבאה נזכה לעשות את זה שוב. בינתיים, חוזרים לעסקים כרגיל בסריטה.
ואסיים עם משפט מעולה מתוך "נקודת רתיחה" שהוא בעיני מנטרה אמיתית, וכזה שעלה בצורה כזו או אחרת לא מעט בטקסטים שלי מהפסטיבל (או אי פעם, אם לומר את האמת): "ביקורת זה כמו סקס – אתה עובד עם מה שיש לך, לא עם מה שאין".