• מדריך מקוצר לאירועי ופסטיבלי חודש יוני בקולנוע
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2021
  • ״וונדר וומן 1984״, סקירה
  • סקירת פיקסאר כפולה: ״לוקה״ ו״נשמה״
  • מהיר ועצבני 9
  • סרטים חדשים: ״מהיר ועצבני 9״ בא לעבוד
  • פסטיבל דוקאביב 2021: המלצות ואזהרות
  • ״ערים״, סקירת נטפליקס
  • לצאת עם אמבר
  • ״בו ברנהאם: בפנים״, סקירת נטפליקס למופע היחיד
  • לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן
  • פסטיבל קאן 2021: מבט על הבחירה הרשמית
  • אונס ונקמה בקולנוע: ״סנטינל״, ״הכוח״, ״חילול״
  • ״קרואלה״, סקירה לסיפור המקור של המרשעת
  • מקום שקט 2
  • ״שומר טינה״, סקירה לסרט של גאי ריצ׳י

"לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן", סקירה

10 ביוני 2021 מאת אור סיגולי

בין אם זו תופעה נקודתית בישראל, או סתם רצף של צירופי מקרים כתוצאה משנת הטראומה של הקולנוע ברחבי העולם, נראה שדווקא סרטי האימה הם אלו שמובילים את החזרה לאולמות. "מקום שקט 2" שיצא ממש לאחרונה (ונראה שמעורר מעט מאוד התלהבות יחסית לקודמו, בצדק רב), "פריקי", "הוסט", "אפליקציה סוף" ו"אמאל'ה" הם אחוז די משמעותי מלוח ההפצה הנוכחי, משוועים לתשומת ליבם של רוכשי הכרטיסים.
יש בזה מין ההיגיון. אימה הוא אחד הז'אנרים שהכי משודרגים כחוויה קהילתית על המסך הגדול, כל עוד התמזל מזלכם לשבת באולם עם צופים שבאמת מתעניינים בסרט ולא בניידים (סליחה על הבומריות. זה פשוט בלתי נסבל יותר). אם יש משהו שיכול להזכיר לנו את היתרונות של האולם החשוך זה הסרטים האלו, המקפיצים, המרתיעים, ולא פעם גם המצחיקים.

ככזה, "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן" (The Conjuring: The Devil Made Me Do It) מגיע בדיוק בזמן הנכון. וכדי לעשות סדר, רק אזכיר שהחלק החדש במותג האימה הריווחי ביותר בכל הזמנים משתייך לקבוצה שכוללת את שני סרטי "לזמן את הרוע" הראשונים (זה מ-2013 וזה מ-2016), את שלושת סרטי "אנאבל", "מקוללת" ואת "הנזירה". כולם באופן כזה או אחר בהשגחת הבמאי-מפיק ג'יימס וואן (שמאז סטה מהמותג הזה לטובת אחד גדול יותר עם "אקוומן"), כולם נהנים מהשקעה כלכלית ראויה שלא תמיד מנת חלקם של סרט האימה ולכן גם נראים ונשמעים מצוין, וגם, אם אתם שואלים אותי, מאוד לא מפחידים.
אתוודה שחסרים לי שניים להשלמת סרטי המותג, "אנאבל 3" ו"מקוללת", אבל אם אתם עוקבים אחרי אימת החודש, או קראתם את הסקירות שלי על סרטי "לזמן את הרוע" הקודמים, אתם בוודאי זוכרים שמעולם לא התלהבתי מאף אחד מהם. ובזמן שאני מבין מדוע הם מצליחים אצל הקהל הרחב – זה שאוהב את סרטי האימה שלו מפחידים אבל לא מאוד, אפקטיביים אבל לא פורצי גבולות – החיבוק לו זכו מצופי האימה האדוקים תמיד מותיר אותי עם הרבה שאלות. אבל בסדר, תמיד טוב שיהיו כמה אניגמות בחיים האלה.
ואיכשהו, כאילו כדי להכעיס, גם "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן" יצר אצלי דיסוננס מול הקונצנזוס, אבל הפעם דווקא מהמקום ההפוך.

בסרט החדש אנחנו פוגשים שוב את אד ולוריין וורן (פטריק ווילסון ו-ורה פארמיגה), זוג נשוי וירא שמיים שלמחייתו עוסק בגירוש שדים והברחת כוחות האופל מאנשים שאתרע מזלם להיתקל בכאלו. הפעם הם מתגלגלים אל קונטיקט שבדרום ארה"ב, שם הם מנסים להושיע ילד קטן שרוח רעה השתלטה על גופו (ג'וליאן היליארד המתוק מ"מי מתגורר בבית היל" ו"וונדה-ויז'ן"). מי שמציל את העניינים הוא דווקא בחור צעיר בשם ארני (רואיירי או'קונר), שמקריב את עצמו ולוקח את השד אליו, ועל כן זה רחוק מלהיות סוף הסיפור. זמן מה לאחר מכן, ארני עומד למשפט באשמת רצח, ובזמן שאין ספק שהוא האשם, הזוג וורן מתגייס לעזרתו על מנת להוכיח שארני לא שלט במעשיו, ולמעשה פעל בשליחות על טבעית שתמרנה אותו. אם יצליחו להוכיח את חפותו, יינצל ארני מגזר דין מוות, ולכן הסיכונים לא קטנים כלל.
גם הסרט הזה, כפי שמבשרת לנו הכותרת, מבוסס על סיפור אמיתי. אמינות זה חשוב בהקשר של סרטי דיבוק.

הדבר שבעיקר תפס את תשומת לבי במהלך הצפייה הוא שעם החלק השלישי, "לזמן את הרוע" מרגיש יותר מתמיד כמו סדרת טלוויזיה ולא מותג סרטים. משהו בסגנון 'בואו נראה מה המשימה של אד ולוריין השבוע, כיצד ינצחו את זה הפעם, ומה מתוך זה יישזר בארק הכללי של העונה'. אז אמנם מדובר בכמעט שעתיים ולא בשעה כולל פרסומות, אבל מבחינת מבנה נראטיבי, התפתחות דמויות וההבדלים בין סיפור לסיפור זה לא מרגיש כמו אירוע קולנועי, אלא יותר פרק מ"על טבעי", "תיקים באפילה", "פרינג'", "פני הרוע" או העונות הראשונות של "באפי".
אני כמובן לא משתמש בהקבלה למדיום הטלוויזיוני על מנת להתריע על נחיתות. רחוק מזה. אבל כן נוצר מצב מעניין שבו רוב הפקות האימה לטלוויזיה מרגישות כמו סרט אחד שלם שחולק לכמה פרקים ("הם", "ראצ'ד", "מי מתגורר באחוזת בליי", "אימה אמריקאית"), בזמן שדווקא הפרוייקטים המיועדים למסך הגדול לקחו על עצמם את המבנה של פרק שבועי בסדרות ברודקאסט.
מה שהפתיע אותי הוא שעל אף ההבנה הזו, "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן" הוא בקלות הסרט שהכי נהניתי ממנו מבין השלושה.

זה לא בהכרח בגלל ששני הסרטים הקודמים לא טובים וזה החדש פשוט נפלא, וזה לא שהוא מפחיד יותר מהשאר (אף אחד מהם לא ממש הצליח להזיז אותי, מלבד הקפצת מסדרון חשוך פעם או פעמיים). למעשה, ייתכן ובכמה מקומות טכניים הוא אפילו פחות מרשים. אבל מה שכן עובד לטובתו, וזה לא משהו שחוויתי במותג עד כה, זה שהסיפור שלו הפעם באמת מצליח לעניין.
שני סרטי "לזמן את הרוע" הקודמים היו כל כך בסיסיים בעלילה שלהם, שלי זה הרגיש ממש כמו עצלנות. שוב בית רדוף, שוב דיבוק מסתורי. ראינו את זה כל כך הרבה פעמים שכל מהלך היה צפוי וחסר השראה. הפעם, גם אם קשה לומר שיש מקוריות רבה בתסריט, "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן" הולך על מבנה של סרט חקירה. אד ולוריין צריכים לברר מי עומד מאחורי הקללה שהוטלה על הצעיר וכיצד לעצור אותה, ולכן יש התפתחות בשונה מאוסף הבהלות אקראי, וכאמור גם הסיכונים גדולים יותר.

התחושה הטובה נחה עלי כבר עם סיקוונס הפתיחה המשובח של גירוש השדים, והמשיך עם עוד כמה רגעים עשויים לעילא כמו הסצנה בחדר המתים או הקליימקס במחילה התת קרקעית (שלוקח קצת יותר מדי מ"הניצוץ" אבל עדיין ערוך מעולה). ואולי יותר מכל אלו, לסרט נזקפה הצלחה בחיבור רגשי לדמויות. לא מדובר פה בניואנסים של נואה באומבך אמנם, אבל הסרט הצליח לייצר אצלי חיבה ודאגה לגיבורים שלו, אלו הראשיים ואלו המשניים, ולכן גם התעניינתי בתהליך שעובר עליהם. ממש רציתי שהוורנים יעזרו לאנדי האומלל, והנבירה שלהם בהיסטוריה של המקום ובסודות האפלים אולי לא ריתקה אותי לכיסא, אבל העניקה כמה רבדים. מה גם שמקור הרוע של הסרט, המגולם בשחקנית המעניינת יוג'ני בונדוראנט, הוא בקלות הטוב ביותר מכל פרקי המותג עד כה.

את התסריט לסרט כתב דיויד לזלי ג'ונסון-מקגולדריק (שכאילו לא הצליח להחליט אם הוא אמריקאי, סקוטי או יהודי, אבל כנראה שלא תמיד צריך לבחור), שקרדיט הכתיבה הראשון שלו הוא ל"יתומה", עדיין אחד הטוויסטים האהובים עלי בסרטי האימה המודרניים. הוא כנראה גם ממש התחבב על ג'יימס וואן כי דלג'מ"ק חתום על "לזמן את הרוע 2", "אקוומן" וגם סרט ההמשך המיועד שלו. בין לבין נזכרים לשמו גם תריסר פרקים של "המתים המהלכים", והבטחה לסרט נוסף במותג "סיוט ברחוב אלם". לא בטוח מה דעתי על זה.
שוני מאוד משמעותי בצוות של הסרט החדש, הוא שזה הראשון שג'יימס וואן לא ביים, אלא מייקל צ'אבס. טבילת האש הראשונה שלו הייתה די מערערת עם "מקוללת" שהוזכר בעבר, כשחטף כזו מתקפת בוז ב-2019 שאפילו לא הבאתי את עצמי לראות אותו. למרבה הצער גם הסרט החדש שלו לא זכה להתלהבות ביקורתית, לפחות באופן יחסי, אבל אני פה כדי להגן עליו.

טרם הספקתי לקרוא ביקורות מחו"ל על מנת לברר מדוע נרשמה אכזבה כללית מ"לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן", וזה באמת מרתק אותי הפעם כי אני ראיתי אותו מצליח בהרבה מקומות בהם האחרים אולי כשלו ואולי בכלל לא ניסו. אולי זה סתם מעיד על איזושהי עייפות מהחומרים האלו.
עם זאת, הקהל מצביע ברגליים, ובסוף השבוע הראשון שלו כבר היה ללהיט מעבר לים (על אף שבמקביל יצא גם לשירותי הויאודי של HBO מקס), כך שכנראה הסוף עוד לא יגיע. נחכה לראות מה יקרה בפרק הבא במופע של אד ולוריין. אולי זה יהיה ספיישל כריסמס, לכו תדעו.