״סתם אחד״, סקירה

חשבתי שאצליח להתאפק ולא לכתוב שבימים כאלה קיים סיכוי סביר שסקירה המוקדשת ל"סתם אחד" (Nobody) לא תעניין אף אחת או אף אחד. אבל לא, לא התאפקתי. אז סליחה, אבל זה שעשע אותי לרגע אז קיוויתי שאולי גם אתכן ואתכם. בכל אופן, יש סרט כזה, ולא הקדשתי לעצם קיומו יותר מדי מחשבה כשגיליתי עליו. הבנתי שיש דיבור על גבר שחוטף מכות, או לפחות כך זה נראה מהכרזה, וחבר אחד אמר שזה "ג'ון וויק אם קיאנו ריבס היה מתנהל כמו גבר בגילו" ולא כמו קיאנו ריבס. ואז הבנתי שמדובר באותו תסריטאי שיצר את "ג'ון וויק", דרק קולסטד, וההתעניינות שלי גברה, שלא לומר, ניצתה ציפייה קלה. כשהתברר שהגבר שבמבט חטוף לא זיהיתי הוא אחד, בוב אודנקירק ("סמוך על סול" וקודם לכן "שובר שורות") זה כבר נהיה מסקרן. ואו אז הבנתי שאזכה לצפות בו בקולנוע, כי לרגע חטוף נדמה היה שאנחנו מנסים לחזור לשגרה לפני שהכל הלך למקומות בסגנון הטריילר של "The Forever Purge" מינוס כובעי הבוקרים. זו כבר הייתה סיבה להילולה קטנה.

ומזל, מזל שצפיתי ב"סתם אחד" בקולנוע, ושזה היה קצת לפני שמלחמת האזרחים החליפה את מלחמת הווירוסים. אור כבר התייחס אליו בקצרה כשכתב על האופן שבו צפייה היא עדיין, תמיד, חוויה אישית שעשויה להפתיע אותנו בכל פעם מחדש. ככזו היא תלויית נסיבות פנימיות וחיצוניות, ואלו היו הנסיבות הנכונות שאפשרו לי ליהנות מהסרט שביים איליה ניישולר ("הארדקור הנרי") פי כמה.

מצד אחד, הסרט לא לוקח את עצמו ברצינות, אבל מקורקע במציאות קצת יותר מוכרת, לפחות בייצוגים התרבותיים שלה, מכדי שאוכל להתייחס אליו בחיבה העזה שאני רוכשת לסרטי "ג'ון וויק". בלב שני המותגים ניצב גבר לא צעיר שאירוע חריג מפעיל אותו, ומשלח אותו למסע רווי טסטוסטרון בו הוא מגלם מקבילה אנושית של רימון משוחרר מנצרה. אלא שכאן בניית העולם סביב הגיבור מורכבת מיסודות שנראים מוכרים. גם אם הם מדומיינים, הם מדמים תפיסות של מציאות, של מוסכמות על מהי גבריות אמריקאית ובמיוחד גבריות אמריקאית של סרטי ריגול ופעולה. ככזה, הסרט הנוכחי מעורר יותר אי נוחות מאשר סרט שמתרחש בעולם שבו סצנות אלימות מדממות במיוחד מרופדות באימפריה פנטסטית של אומת מתנקשים.

ההתכתבות עם מוסכמות ז'אנריות קולנועיות לא זרה לקולסטד, אבל כאן היא שטוחה יותר, קרובה אלינו לכאורה יותר ובעלת פוטנציאל להעביר מסר רעיל הרבה יותר. כן, אני יודעת שאני משווה לסרט בו מאדירים מתנקש שמחסל אנשים עם עיפרון (עם עיפרון!), אבל זה מה שחסר ב"סתם אחד". במתכוון או שלא, האץ' (אודינקרק), המחוספס יותר והרגיל יותר, מייצר אמירה שמאדירה ערכים שבקלות יתרה אפשר להוקיע. האלימות שלו מלאת חדווה מדי, אכזרית מדי באופן שבו הוא שמח בה. וזה מטריד במיוחד כשמחברים את מי שהוא לפני שהיא מתפרצת.
וזה הזמן לאזהרה קטנה – אני לא נכנסת לעומק אבל יהיו כאן תיאורי עלילה ודמויות. לא ברמה שמפריעה לצפייה להערכתי. מצד שני, מי שצפה איתי הגיע בלי לדעת שום כלום על הסרט ונהנה למדיי, אז אולי כדאי לקרוא אחרי שהוא יהיה זמין בקולנוע הקרוב (כרגע מוקרן בטרום-בכורות ברשת מובילנד). בימינו, הלוואי.

בכל אופן, אמנם מבטיחים לנו דם שיגיע כבר בשניות הראשונות של הסרט, עם סצנה בה האץ' חבוט ומרוט וחי ומטפח חתלתול. זו גם מחווה לוויק, עם החלפה חמודה של הפיטבול שלו, וגם קריצה קולנועית, כי בסרטי בילוש ליטוף חתולים הוא מפלטו של הנבל. יש בדקה הראשונה של הסרט גם הבטחה לבידור נטול סיכונים כי היא מרגיעה אותנו שהאץ', אליו אנחנו נצמדים לאורך כל ההתרחשויות, סביר להניח שישרוד את העתיד לבוא.

ההנחה מנטרלת חלק מהמתח שיכול להיות בסרט אקשן, אבל גם פועלת לרעתו במידת מה. הקונבנציה של הצצה אל הסוף רגע לפני שהסיפור מתחיל צריכה סיפור טוב או רווי תפניות כדי להצדיק את הספוילר שהיא עושה לעצמה. הדרך צריכה להיות מפותלת, או שנקודת הפתיחה והסיום יהיו שונות מספיק כדי שנשתוקק להבין מה קרה במשך שעה וחצי לפחות, ולא נפהק כי ברור לנו איך זה נגמר. נקודת הפתיחה של האץ' אכן אמורה להיות הפוכה מאחרון גיבורי הפעולה. הוא איש משפחה שחוק, שהחיים, משאית הזבל, הילדים ואשתו בקה (קוני נילסן) רמסו אותו. השגרה שלו ערוכה עבורנו במונטאז' שבונה אותה כמו טעינת קפיץ, מותחת את האץ' ואותנו עד הקצה. ואז קורה משהו, ומוצגים אי אלו אקדחים פיזיים ומטאפוריים במערכה הראשונה שמאפשרים להאץ' את התנאים להתחיל לירות, לדקור, להכות ולעשות עוד מגוון פעולות – ולא להפסיק.

לטובת הסרט אציין שהוא משחק עם הציפיות שלנו בהקשר של מתי הבלגן יתחיל. מתי האץ' יישבר ויגיב כמו שמצופה מגבר בארצות הברית שמרגיש שהטריטוריה שלו מאוימת, שמישהו עלול להתקרב אל היקרים לו, שיעשה מה שגברים עושים באימפריה בה נשק מותר לכל דורש בקטע חוקתי, גם כשהמציאות חוזרת לירות לה בעכוז ובעוד כמה מקומות שוב ושוב. מהבחינה הזו הסרט קצת עובד עלינו. כמו סרטים אחרים ומשובחים יותר בהם גברים לבנים בורגניים ופרבריים הופכים למכונות ירייה, גם כאן בונים על הדיסוננס בין האדם הרגיל לבין זהות סודית שחושפת יסוד אחר בו, משהו רדום שמתעורר ומריח דם. ההנחה היא שמדובר במישהו שמאבד את האחיזה שלו במציאות השפויה, מישהו שהורס את כל מה שיש לו ואת מי שהוא.
ואכן, יש בסרט התייחסות אל מסע החיסולים שהאץ' מדרדר אליו כאל נפילה, חזרה להתמכרות אחרי שנים של גמילה בריאה. יש פה ושם קריינות שלו שמוסיפה פרשנות זניחה, אבל רוב המידע עליו, על מי שהוא ועל מה שהוא מרגיש מתגלה דרך דיאלוגים עם דמות מסתורית מעברו (RZA), מישהו איתו הוא מנהל שיחות קוליות חשאיות. כשהכל מתחיל, האץ' מנהל עם הקול מהעבר שיחות כמו עם חונך בתכנית 12 צעדים. הוא מדבר איתו על תחושותיו הפנימיות בהווה. הוא חולק את מעללי העבר שלו בהדרגה עם גברים שהוא מכה לכדי עיסה, רגע לפני שהם מתים, ומותירים אותו להכיר בכך שהוא למעשה מנהל מונולוג. אלו שני טריקים יפים להעברת מידע כי לרוב הם מתרחשים מהר, במקביל לפעולות שמקדמות עלילה, או מספקים הפוגה קלה ונחוצה.

השיחות האלו גם חושפות בהדרגה את המהות של הגיבור שלנו. והיא לא בדיוק מה שהיינו רוצות או רוצים שהיא תהיה. באופן מסורתי גיבורי פעולה שנשאבים פנימה נראים כאילו הם עושים את זה בעל כורחם. כמו בן זוג מכה, הם לא רוצים לפעול, אלו אנשים אחרים ש״לא מותירים להם ברירה״. הם מתנהלים כמו הקורבן בזמן שהם מניחים שובל גופות מוצדקות – לרוב או שאין להן פנים, או שהן מסמלות "אחר" כלשהו, או שהן נבזיות מספיק כדי להצדיק חיסול כי הן משוללות אנושיות. הם יכולים לשיר "תראו מה גרמתם לי לעשות" משל היו טיילור סוויפט. אפילו ג'ון וויק לא נראה מרוצה כשהוא חוזר לעסק, למרות שברור שהמיומנות מספקת לו הנאה. חזרה למקורות קמאיים של אלימות שטבועה בו, בנו.
קל להניח שהאץ' שלנו הוא כזה. כל הסימנים שם. הוא אבא ובן זוג, הוא רוצה להתקדם בעבודה במפעל של חמו (מייקל איירונסייד, עוד מחווה ז׳אנריסטית שאינה יכולה להיות מקרית), הוא דואג לאביו הקשיש (כריסטופר לויד בהופעה טיפוסית ומצוינת) שמגיע עם ענייני עבר משלו. הוא חומל על נשים וילדים כי הוא הו כה ג'נטלמן. הוא מלא בכוונות טובות. עד שהוא לא יכול עוד. ואז, או אז, מתברר מה טיבו.

כל ההתנהלות של הסרט במערכה השנייה והשלישית היא ביטוי ויזואלי וגרפי למדיי של דיאלוג מסרט אחר. כשביל מסביר לקידו ב"קיל ביל 2" את המהות שלה דרך פרשנות לאו דווקא מדויקת לסופרמן, היא מזועזעת כי היא יודעת שהוא קצת צודק לגביה. הדחף לרצוח הוא חלק ממנה. ההשתוקקות הפיזית של האץ' למגע אלים של עור בעור, בעצמות, במתכת, בזכוכית, בבטון, הוא יצר שהוא הדחיק כמיטב יכולתו. הוא הסתיר את ההתמכרות אבל הוא לא החלים. הגרסה המיושבת שלו בתחילת הסרט היא לא חזרה למוטב, היא מסכה, העמדת פנים. כשהוא נופל בחזרה לוקח זמן עד שאין מנוס אלא להבין שהוא לא נפל, הוא חזר לעצמו. הסרט לא משאיר ספק לגבי הנושא הזה.
אי הנוחות שהרעיון הזה מייצר מקבלת תמיכה בכך שחלק מהסצנות מסתיימות הרבה אחרי שחשבנו שזהו. יש בו עודפות מכוונת שמענגת בעל כורחנו. בהנחה שאתן ואתם חובבי אקשן. האץ' מקבל פה ושם אפשרויות לעצור, אבל הוא ממשיך כי הוא יכול ורוצה. במקביל, סימני האלימות ניכרים על גופו היטב, מה שמוסיף לאמינות שלו כדמות שאפשר ליהנות כשהיא מנצחת. מצד שני אנחנו נשארים עם הדמויות המחוסלות או מפוצצות מכות גם ברגעים שאחרי. בבית החולים או בזירת הקרב שהפכה לשדה קטל. לוקחים כאן את הזמן עד שהם ינפחו את נשמתם, כדי שנראה את זה קורה, את הדבר שהאץ' כל כך נהנה ממנו, בלי אף טיפת בושה.

האץ' מתייסר מעט בהתחלה, כשהוא מבין שאין דרך חזרה. אבל אלו לא ייסורי מצפון, הו לא. אלו ייסורים על כך שהוא מסכן את מה שכבר יש לו, ושהולך להיות מחיר למי שהוא נהנה להיות. זה הכל. הוא מצטער על הבלגן, לא על האלימות. ואני חושדת שזה מהלך ציני מכוון, כזה שבוחן את גבולות הז'אנרים ואת ההנאה שלנו מהדהוד של ערכים מערביים של כוח תוך כדי הפרזה והצגה כנה שלהם, מטרידה כשם שהיא מגוחכת. עוד בגזרת ההפרזה אפשר למצוא את הנבל הראשי, שלב הבוס אם היינו בתוך משחק וידאו. הוא איש מאפיה רוסי בכיר (אלכסיי סרברייקוב, שאולי תזהו מ"לוויתן") שגם אוהב לשיר במועדון נוצץ, גם אכזרי לשם האכזריות, גם שותה הרבה וגם מתואר כפסיכופט. הוא מייצג קריקטורה של נבלים "זרים" שהיו לגיטימיים לפני אי אלו עשורים בסרטי ג'יימס בונד וסרטי ריגול בכלל. היות וקולסטד יודע לכתוב דמויות מגוונות ולא ליפול לקלישאות ברמה כזו, ולאור המוצא של ניישולר המוסקבאי, אני בוחרת לקרוא את המאפיה הרוסית כאן כבדיחה על ייצוגים קולנועיים ועל האופן שבו ארצות הברית תופסת כל מה שלא אמריקאי, במקום כנפילה סטריאוטיפית עם נימה גזענית.

בעברית האץ' הוא "סתם אחד", ובאנגלית הוא יותר "אף אחד", מה שפועל פעמיים מבחינת משמעות – הוא מנסה לטשטש את מי שהוא היה ומי שהוא עדיין, והוא גם מישהו לא נחשב, בלתי נראה. עד שהוא לוקח אגרוף, סכין, אקדח, שעון ועוד אי אלו כלים (אבל אין עפרון, אל תצפו לעפרון) ומתחיל למשוך תשומת לב. האץ' הוא ייצוג קולנועי מבדר על פני השטח אבל מטריד כמו השימוש השחוק בקלישאות שירי פופ בסצנות האלימות. הוא מציג בעבוע רעיל של ערכים חיוביים לכאורה, התבצרות בתוך איפוק שמרני משמים, בתוך מחיקה שסופה להתפוצץ לכולנו בפרצוף. אולי כל מה שהיוצרים רצו זה לתת לגבר מתוסכל ומאויים מכך שהעולם מעמיד פנים שאנחנו לא אלימים לפרוק קצת, להוכיח שאנחנו עדיין די צבועים כשאנחנו מתנהלים כאילו העולם לא בוער מתחת לרגליים שלנו ולא מכירים במשהו שאפשר להתווכח אם הוא בטבע הגברי שלנו או לא. אולי הם רק רצו לעשות קצת כיף. הכיף הזה, ממנו נהניתי גם אני בלי בושה, הוא חתיכת סטירה מצלצלת בפרצוף של החברה המערבית הנאורה לכאורה. אולי אלה הנסיבות, אבל אפשר למצוא ב"סתם אחד" זרמים נסתרים של סרקזם וביקורת בתוך כל הדם.