״התלמיד״ (The Disciple), סקירת נטפליקס

יש בנטפליקס קולנוע אמנותי בינלאומי. אלא שהוא מוחבא היטב, לא משווק ולעיתים נעלם מן העין. לא פעם מדובר בדברים הכי משובחים שעולים לשרת, כמו במקרה של הסרט ההודי "התלמיד" (The Disciple) שהגיע אל נטפליקס אחרי שזכה בפסטיבל ונציה 2020 בפרס ארגון המבקרים פיפרסקי ובפרס התסריט בתחרות הראשית. זהו סרטו השני של הבמאי צ׳טניה טמהאנה אחרי "בית משפט" שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני מספר שנים, שם כתבתי עליו. הקולנוע של טמהאנה רחוק מאוד מבוליווד, כמו גם מסרטים המנסים להסביר את הודו לעיניים מערביות או מנסים להעביר את הצופה מסע רוחני. הסרטים שלו הם מבט מחושב על הדמויות והסיטואציה החברתית ועושה רושם שהוא ניצל היטב את הפגרה בת שש השנים בין סרט לסרט.

על פניו, "התלמיד" הוא סרט על סגנון מוזיקלי שלא בהכרח מתחבב על הדיוטות כמוני – מוזיקה הודית קלאסית ושירת ראגות בסגנון קהיאל, ועדיף שאפסיק לפרט בטרם אטעה ביותר מדי מן הפרטים. אני מבין כיצד ניתן להעריץ את המוזיקה הזו או לסבול ממנה בלי הרף. אומנם מדי פעם בעלילת הסרט מושלבים קטעי הרצאות או אמירות על המוזיקה שמלמדים עליה דברים מסוימים, אולם רוב הזמן טמהאנה נותן לקהל להבין או להרגיש לבד מתי ההופעה מוצלחת, מהן שיטות האימון וכיצד חיים היוצרים הפועלים בתחום, לכאורה בתחום מוזיקה שנאמר עליה כי היא גם דרך לתקשר עם האלים והמימד הרוחני בנשמה, אבל גם במקרים בהם המוזיקה מושרת עבור קהל וכסף. הסרט גם מעמיד פעם אחר פעם בספק את האמירות האידיאיות לגבי מהות המוזיקה והאופן בו צריך לבצע אותה, או לפחות את האופן בו היא מבוצעת בימינו. לצד רוחניות, בסופו של דבר מדובר גם בבידור ובעסק.

הסרט עוקב אחר דמותו שראד, מוזיקאי צעיר המשמש כתלמיד ומעריץ לזמר ותיק ונערץ, הגורו שלו אליו הוא פונה בתור גורוג'י. השם האנגלי של הסרט מצביע טוב יותר על מהות הקשר בין השניים: Disciple זה משהו שבין תלמיד וחסיד, סוג של משרת שהוא גם נושא הבשורה. פרט לנגינה לצד גורוג'י, שראד עובד בדיגיטציה של סלילים ישנים (הסרט מתחיל בשנת 2006) ומנסה לפרוץ כמוזיקאי בעצמו, אף כי גורוג'י טוען כי עד גיל 40 הזמן הוא לאימונים ולא לפריצה.

שראד משכונע בעליונות הסוג הספיציפי של המוזיקה הקלאסית שהוא משרת והוא למעשה עוקב בסרט לא אחרי גורו אחד, אלא אחרי שלושה: גורוג'י המלמד ומלווה אותו באופן ישיר ואדיב, אביו של שראד שהיה מוזיקאי ובעיקר תיאורטיקן שטען כי כבר אין מוזיקה אותנטית, ומאאי – זמרת אגדית שלא רצתה שיקליטו אותה שרה או להופיע לפני הקהל, אבל הייתה מורה של כמה מוזיקאים גדולים, בהם גורג'י. לשראד אף יש הקלטות נדירות שלה מלמדת מוזיקאים אחרים, הקלטות שהוקלטו בסתר ומדי פעם מקבילות או מבקרות ישירות את הבחירות שראד מבצע כעבור עשורים רבים. אנו שומעים את תוכן ההקלטות בעיקר כאשר שראד רוכב על אופנוע בלילה, דבר המייצר ניגוד בין עירוניות מודרנית לבין השיעורים של מי שביקשה להישאר מחוץ לעין הציבורית ומחוץ לחיים המודרניים. שראד מצד אחד רוצה להמשיך את המסורת שלה ולהעלות את שמה ושם תלמידיה כאמנים חשובים שנשכחו, אבל לא פחות מכך הוא רוצה להתפרסם.

גם מבלי להבין במוזיקה, האופן בו שראד כושל כמבצע מובהר דרך ההתנהגות שלו. הוא משוכנע כי הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא ושוכח להקשיב לדיבורים על האותנטיות במוזיקה, להם הוא בעצמו מטיף או עליהם הוא מגן בטירוף. הדבקות של שראד הן בחלום שלו והן בפינות הנידחות והלכאורה האמתיות ביותר של המוזיקה, מעורר הערכה וההערצה כפי שהוא מרגיש נלעג וצבוע. שראד הוא גיבור פגום, יהיר, עיוור לצרכי האחר אך גם אנושי ומעורר הזדהות, בדומה לדמויות הגבריות בחלק מן הסרטים של נורי בילגה ג'יילן – גבר בעל אינטלגנציה ויכולת שיפוט טובה לכל דבר אשר לא קשור לחיים שלו עצמו, אותם הוא במידה רבה מפספס בגלל אידיאלים כוזבים. מתוך רצון לשרת את המוזיקה כפי שהוא תופס אותה, הוא מפספס את הקשר עם חבריו ומשפחתו, אף כי תמיד יש מי שדואג לו.

השימוש של הבמאי בטכניקה קולנועית תואם את הקו המנחה בקולנוע האמנותי בימינו. יש כמות גדולה של שוטים ארוכים המצולמים ממרחק גדול יחסית ומציגים כמה התרחשויות, סצנות בהן נראה בראשית כל הקהל מגיב ואז ההתמקדות עוברת לגיבור, דרך עריכה או תנועת מצלמה קלה. ניכר שלצד הפגמים של שראד, הוא פועל גם מתוך  אהבה ותוך הקרבה: הוא ממשיך לבקר, לסעוד ואף לממן את גורוג'י גם אחרי שתקופות החניכה הישירה הסתיימה. בשלב מסויים הוא הופך עבורו לסוג של בן חלופי/מנהל/חבר יחידי המתייחס אל גורוג'י בשילוב של אהבה וקדושה. גורוג'י עצמו מודע הרבה יותר להיבטים הפרקטיים והכלכליים של החיים וייתכן והוא רוצה גם ששראד יתייחס אליו לא כקדוש, אך דומה כי זו לא אופציה.

בנוסף לקו העלילה הראשי, הסרט יוצר ניגוד בין תוכנית ריאליטי למוזיקה הקלסית האותנטית, אבל בפועל מראה כי כישרון ומימד של תחרות וקשירת כתרים קיים בתרבות המסורתית גם כן, בעוד יופי יש גם בסיפורים המהונדסים המשודרים בטלוויזיה. הליכה באופן טוטאלי בשם האותנטיות היא מגוחכת כמו הנראטיבים הבדויים וההפקות הנוצצות של זמרת מרקע עני אשר הפקת התוכנית בונה אותה ככוכבת. הדבר מייצר גם מייצר תמונה רחבה יותר של החיים בהודו בימינו, וגם מציג עד כמה שראד כלוא בתוך עולמו הפרטי. הוא אומנם מודע לטלוויזיה, אבל סבור כי הגדולה נמצאת רק בחלק מאוד ספציפי מן המוזיקה הקלסית שהוא משרת.

הסרט מתרחש למעשה במספר תקופות שונות. על פניו יש לו שני חלקים מרכזים עם קפיצה של מספר שנים ביניהם, ואחריהם קפיצה נוספת של מספר שנים. בפועל, יש עוד משחקים עם הזמנים דרך פלאשבקים לילדות של שראד, וברגע מכריע גם חזרה לתקופה נוספת לשיחה ארוכה שמשנה את ההבנה של הקהל את פני הדברים ונותנת קונטרה מנומקת, גם אם לא בהכרח נכונה, לאמונות של שראד. אותה שיחה גם פותחת את מה שהוא עבורי רצף השיאים של הסרט – חצי שעה של קולנוע בה כל סצנה חדשה הופכת להיות השיא של היצירה, מבלי לשבור את הקצב המדוד והצנוע שהנחיל טמהאנה ליצירה כולה. הסרט מעורר לפעמים תחושה מסוימת של אי נוחות מפני ששראד נכשל בצורה מביכה פעמים רבות, לעתים מבלי להבין שנכשל ולרוב מבלי להבין מדוע. הרצף הזה מעצים את השחרור הרגשי ברגעי הסיום, בהם הסרט מעניק מבט אחר על המציאות ומאפשר ראייה אופטימית של הדברים. גם אם הוא עושה זאת דרך מבט על שולי הפריים ודמויות שאינן חלק מן העלילה הראשית.

על אף הנימה הביקורתית המשתמעת מן הקריאה שלי את הדמות של שראד, מדובר בסרט הפתוח למספר קריאות. את אותם היסודות שהוא ספק תוקף כצבועים, הוא גם מהלל. הסרט ביקורתי אבל לא ציני ביחס שלו למקדשים את המוזיקה כדבר אידאי. הוא מתאר את העולם כקפיטליסטי ביסודו ואת הכלכלה כמנצחת את הרוחניות, אך הוא גם שטוף אהבה לא רק למוזיקה, אלא גם לחיבור הרגשי בין בני אדם דרך מסירות, חברות ומשפחה. יש בו כמה נקודות בהם הסיפור יכול היה להסתיים ואפילו שימוש בפייד ארוך לשחור כסיום פרק באמצע. אבל בסופו של דבר הוא מסתיים במשהו שיכול להתפרש כהתחלה חדשה מכמה בחינות, וגם בסצנה יפהפיה שהיא רגע מבודד בזמן עם גדולה אנושית אחרת. בסצנת הסיום, כמו גם ברגעים אחרים בסרט, אפילו דמויות המצויות עם גבן למצלמה מצליחות לרגש. ולא מדובר בסרט שמונע מן קהל צילומים בהם הדברים עוברים דרך הפנים והדיאלוג.