אוסקר 2020/21: הטקס המוזר וסיום העונה הארוכה

לאורך עונת האוסקר שהסתיימה אתמול, בדגש על אורך, התכוננו כמו כולם לטקס שונה מהרגיל. במתכונת אחרת, לא שגרתי, בצל המגפה ושאר ניסוחים שכאלה. יממה לאחר שהטקס ננעל נדמה לי שאפשר לקרוא לילד בשמו – זה היה חתיכת טקס מוזר. לא רק כי האילוצים הורגשו אלא גם הודות לכמה החלטות מעניינות או משונות של ההפקה, בראשות סטיבן סודרברג. לעומת זאת, מבחינת חלוקת הפרסים זה היה בעיניי אחד האוסקרים המשמחים של הזמן האחרון, לפחות כמו זה של השנה שעברה אם לא למעלה מכך. על הערב עצמו כפי שהתגלגל לו בזמן אמת, אפשר ורצוי לקרוא בדיווח המתעדכן של אור. בשיא ה(חוסר)אובייקטיביות אני חושב שהוא לכל הפחות המבדר והבקיא שבמדווחים, ממה שיצא לי לקרוא בעברית וקשה לשרוד שעות של צפייה באמצע הלילה בלעדיו. לכן המטרה של הטקסט הנוכחי, שהפך כבר לכמעט-מסורת עבורי, היא להוריד הילוך ולשחרר קיטור, להביט במכלול ולתת לעונה להפוך לזיכרון כדי שהסרטים המשתתפים בה יצאו לחופשי. השנה זה רלוונטי מתמיד מכיוון שמרבית הזוכים המרכזיים עוד יצוצו בהמשך השנה על מסכי ישראל ונצטרך להתייחס אליהם לא סתם בנפרד מן הטקס אלא גם הרבה אחריו, מה שלא קרה שנים.

תחושת הזמן החולף שהפכה לכמעט סוריאליסטית מאז מרץ 2020, נתנה את אותותיה גם על עונת האוסקר. אם תשאלו מומחים לדבר כנראה שהעונה החלה בעצם עם פרסי האיגודים, ונמשכה בעצם חודשיים-שלושה כהרגלה. בפועל, יצא אנחנו מסקרים את הפרס מאז אוקטובר 2020. בדיעבד, אני חושב שאפשר לומר שהזכייה של ״ארץ נוודים״ בפסטיבל ונציה באמצע ספטמבר של אותה שנה היא יריית הפתיחה האמיתית של האוסקר. כך שאנחנו מתעסקים במהדורתו ה-93 כבר למעלה מחצי שנה, בתחושה הפוכה לחלוטין לעונה הקצרה והדחוסה של 2019/20. עצם העובדה שהאקדמיה לא רק דחתה את הטקס אל שלהי אפריל, אלא גם העניקה הזדמנות לסרטים שיבחרו בהפצה בשבועות הראשונים של 2021 להיות מועמדים, תרמה רבות להרגשה שהעונה הזו לא רק נמתחת אלא גם מחכה לתהפוכות והפתעות. אז תהפוכות לא ממש היו אבל הפתעה או שתיים אפשר לומר שכן בטח אם מחשיבים את הטקס עצמו. נתחיל איתו לפני שנעבור לכל הזכיות וחלק מההפסדים.

המשדר הלא-מהודר

רגע הכרזת הזוכה בפרס שחקנית המשנה (צילומסך)

באופן מסורתי שלא השתנה גם הפעם, טקס האוסקר הוא חגיגת טפיחת השכם העצמית של הוליווד וככזה הוא גדול ומפואר (ולעתים חלול) מעצם הריכוז של יוצרי וכוכבי קולנוע, בעיקר אמריקאים, באותו היכל עצום. הפעם הדבר לא התאפשר מבחינה תברואתית, אבל כנראה אחרי שצפו בטקסי זום הזויים (אמי, גלובוס הזהב) לקברניטי האוסקר היה ברור שזו לא המתכונת בשבילם. סודרברג נענה לאתגר והבטיח ״סרט בשידור חי ובאורך שלוש שעות״ במקום המשדר המסורתי, כולל תוכנית פעולה מדוקדקת שנשמעת כמו מבצע צבאי: פיזור מוקדי שידור ברחבי תבל עבור מי שלא יוכלו להגיע אל לוס אנג׳לס (מה שנתן תחושה של אירוויזיון) וגם כינוס של מירב המועמדים באותו מקום, יוניון סטיישן, אבל בקפסולות קהל מתחלפות מדי הפסקת פרסומות וגן אירועים פורח בחוץ (מה שנתן תחושה של חתונת שישי בצהריים במושב). הערב אכן תיקתק למעט גליצ׳ים של שידור חי, עניין הקפסולות המתחלפות לא הורגש לרעה, והטקס כולו אכן ארך ״רק״ שלוש שעות ורבע, קצר במונחי אוסקר. אבל עם תחושות קשה להתווכח.

כשאמרו שהמוקד יהיה התחנה המרכזית בלוס אנג׳לס במקום תיאטרון דולבי, שהפציע לרגע המשעמם של הערב ונראה ריק באופן שהזכיר צילומים של בתי קולנוע מתחילת המגפה, דמיינתי את זה אחרת. כלומר, לא דמיינתי את כל הריהוט עץ, סידורי הפרחים והשטיחים הכחולים. זה אכן לוק שייזכר לדורות אבל אני לא בטוח שלטובה. ממש כפי שכאשר התחיל המשדר, בטראקינג שוט של רג׳ינה קינג מובילה את פסלון האוסקר הראשון של הערב מן החצר אל האולם, כאילו הגיע רגע החופה אחרי המינגלינג, חשבתי שזה הולך לעבוד וסודרברג שוב שיחק אותה. אבל אחרי שני פרסי התסריט שהיא חילקה ועל אף העריכה הטובה כרגיל יחסית לשידור חי בו הבמאי לא יודע מה הולך לקרות, ההקבלה למטפורת החתונה הגיע לשלב ״מתי אוכלים?״. לפחות הדי.ג׳יי. היה טוב, כמצופה מקווסטלאב שפשוט חווה שנה מהאגדות, והצליח להרים קצת את האווירה עבורי. גם ההחלטה להדיר את השירים המועמדים מהטקס עצמו, לצלם את הביצועים שלהם מראש ולהקרינם בשעות השטיח האדום, הייתה אמורה להוסיף גרוב לטקס. אבל בסופו של דבר כל משדר אוסקר תלוי בעיקר במועמדים ובנאומי זכייה, אז נקפוץ לסוף ואל הנאומים שלא היו.

סר אנתוני הופקינס הפך בגיל 83 לשחקן המבוגר ביותר לזכות באוסקר, השני שלו בקריירה אחרי ״שתיקת הכבשים״, עבור הופעתו בסרט ״האבא״ (The Father). אן רות' בת ה-89 הפכה לאדם המבוגר ביותר לזכות באוסקר בכל קטגוריה שהיא, במקרה שלה עבור עיצוב התלבושות בסרט ״הבלוז של מא רייני״ ובפעם השנייה בקריירה, אחרי ״הפצוע האנגלי״. המשותף לשתי הזכיות הללו, מלבד גיל הזוכים והעובדה שגרפו פרס לראשונה מאז שנות התשעים, הוא שהם היחידים שלא הגיעו לאסוף את הפסלון. גם לא למוקדי השידור הפזורים בעולם, כפי שקרה כבר בפרס השני של הערב, כאשר התסריט המעובד הטוב ביותר שהלך לסרט האירופאי שגם סגר את הטקס, אותו ״האבא״ שהוזכר. זה כבר היה הרגע הכי מוזר ואנטי-קליימטי בטקס שהתאפיין בשתי התכונות הללו לכל אורכו. למזלי קיבלתי את המידע על סדר חלוקת הפרסים בתחילת הערב, אז נחסך ממני ההלם שבגילוי העובדה שקודם יגלו לנו מהו סרט השנה ורק אז יעלו ויבואו השחקנית והשחקן הטובים ביותר. זה לא הקהה את ההרגשה שמדובר בהימור שלא השתלם.

כידוע, האקדמיה תמיד טוענת (וקיבלנו הוכחות לזה לא פעם) שהמארגנים אינם יודעים מי יזכה, רק מנחשים. משם כנראה נבע הרצון לסיים במחווה מרגשת לצ׳דוויק בוזמן המנוח, כאשר משפחתו בקהל ומחכה יחד עם המעריצים לרגע המרגש הצפוי של אוסקר פוסט מורטם, שיהיה השלישי בהיסטוריה. אבל המצביעים חשבו אחרת והעניקו את הפרס להופקינס, שכאמור לא נכח באולם. בנאום מאוחר הודה שלא ציפה לזכות והקדיש את הפרס לבוזמן. זאת בעוד הערב עצמו הסתיים עם חואקין פיניקס, מבלבל האנרגיות הגדול בהוליווד, מגיש פרס לאף אחד. בחירה תמוהה גם בדיעבד אבל גם מראש, לא רק כי פרס הסרט צריך להיות אחרון ויש סיבה שהוא אחרון. הפינאלה היה זכייה צפויה וראויה של ״ארץ נוודים״ בפרס הסרט, זכייה מפתיעה ומרימה לשחקנית והמפיקה שלו, פרנסס מקדורמנד, שהעלתה את מניין הפרסים שלו מעל לכל השאר, ואז הזכייה המפתיעה אבל באופן אחר לחלוטין בפרס השחקן הראשי – מים צוננים על המדורה שבקושי בערה כל הלילה אבל התלקחה ברגעיו האחרונים.

יש לי עוד הרבה טענות לטקס עצמו, החל מבחירות ארט וזוויות צילום שלעתים הסתירו את המועמדים (חפשו את הבמאית של ״המתנה״ הקצר מאחורי מנורת השולחן ברגע היחיד בו צולמה בטקס) והמשך בהחלטה לצמצם מאוד את קטעי הווידאו. דווקא בשנה כמו השנה, בה חשיפת הסרטים לקהל הרחב סבלה ולא באשמת אף אחד, ראוי היה להכיר לקהל הרבה יותר את המועמדים דרך קטעים מתוך הסרטים לאורך הטקס. ובטח שלא לתקתק את מונטאז׳ ״לזכרם״ במהירות כפולה בלי שום סיבה מלבד כמות מתים חריגה (וגם לשכוח את ג׳סיקה וולטר, שזה בלתי נסלח).

אבל היו גם החלטות נכונות בעיניי שהשרו אווירת כבוד ואחווה קולגיאלית. למשל הבחירה לא לקטוע אף נאום באמצע עם מוזיקה שמגרשת מהבמה, למרות שרובם היו מתישים, או התימה המרכזית של התרפקות על העבר של המועמדים וסיפורים על צעדיהם הראשונים בתחום, בתקווה לחזרה לשגרה או התאקלמות בעולם החדש. גם לכנס את כולם באולם אחד הוליד רגעים קטנים המצופים מטקס אוסקר, כמו הרגע בו יא-ג׳אנג יון קדה קידה לגלן קלוז בדרך לבמה שנייה אחרי שהנחילה לה הפסד שמיני בקריירה (על הקאמבק המתוסרט של גלן קלוז הספורטיבית והמחוייכת, שניצחה בחידון טריוויה ופצחה בטוורקינג סוער, פחות עפתי). או לראות את אהרון סורקין המנופח קם ומוחא כפיים לעברה של אמרלד פנל כשהיא חולפת על פניו לעבר הפסלון שלה. לב העניין הוא שרוב הזכיות הוכיחו, בדגש על האחרונות, שבאקדמיה גם העונה הצפויה ביותר יכולה להפתיע ושלפעמים שיקולים כמו איכות מנצחים התחשבות בפופולריות.

הזוכים והמקופחים

פרנסס מקדורמנד מודה על פרס הסרט הטוב ביותר, הבמאית קלואי ז׳או מתרגשת מאחוריה (צילומסך)

איכות הפרסים עמדה בעיניי ביחס הפוך להנאה מן המשדר עצמו. נתחיל שוב מהסוף – אנתוני הופקינס כל-כך טוב ב״האבא״, סרט שעוד נדבר עליו בסריטה בהזדמנות מתאימה, שמבחינתי היו יכולים לתת לו גם שני אוסקרים, בהשוואה לשאר ההופעות שהיו מועמדות. זאת הופעה מונומנטלית של שחקן עצום, שמצליח להתנהג כמו בן 5, 15, 50 ו-500 בסרט של שעה וחצי, בו הוא נדרש לשחק כמעט בלוקיישן אחד ובתפקיד הכי כפוי טובה שיש בקולנוע (זקן מבולבל), תפקיד אותו הוא מעיף לשמיים או מוריד לקרקע לסירוגין. המחמאות שלי מסוייגות או מחוזקות בזה שכמעט ולא אהבתי שום דבר אחר בסרט, גם לא את התסריט שלו שיצא עם פרס. אני אמנם חושב שריז אחמד מקפיץ את ״צלילי מטאל״ שתי ליגות, סטיבן יון מרהיב ב״מינארי״ (שגם עליו נתבטא בעתיד) ודעתי על גארי אולדמן ו״מאנק״ ידועה. אבל אף אחד מהם לא בספרה של הופקינס. לתת לבוזמן אוסקר רק כי הוא מת באופן טרגי מאין כמוהו זה כנראה משהו שהרבה חברי אקדמיה בחרו להימנע ממנו, בהינתן הופעה טובה יותר להצביע לה. לפרוטוקול, אני מאוד אוהב את בוזמן כשחקן וכפרסונה ועל הפיכתו לאגדה במותו השנה כתבתי ארוכות. מגיע לו אוסקר מיוחד או פרס אחר על תרומתו האמנותית והחברתית, אבל מבין החמישה זכה השחקן הטוב ביותר, שהוא אגדה חיה.

בקטגוריה המקבילה, אני דרשתי לתת את האוסקר למקדורמנד עוד בספטמבר, לפני שהיה ברור בכלל מי תהיה מועמדת. לא חשבתי שאראה הופעה טובה יותר של שחקנית ראשית השנה ונראה לי שצדקתי, למרות פייט רציני שהכתיר את הקטגוריה הזאת בתור הצפופה ביותר בטקס. אבל בזמן שקארי מאליגן ו-ויולה דייויס רבות, מקדורמנד השלישית לקחה את השלישי שלה (טכנית הרביעי כי היא הייתה דקה קודם על הבמה בתור מפיקת ״ארץ נוודים״). בעיניי זו עוד הוכחה שכל סיפורי הפנקסנות והחשבנאות הם משהו שרק מסקרי אוסקר עושים, לא חברי וחברות אקדמיה שמצביעים להופעה שהכי הרשימה או נגעה בהם ובהן. וההופעה של מקדורמנד היא אחת הטובות בקריירה שלה, אולי אפילו הכי טובה מבחינת מורכבות וחיבור לתפקיד. גם הנאומים שלה, בין אם הראשון בו דיברה בהתרגשות על חזרה מתקרבת לאולמות הקולנוע וסיימה ביללת זאבה, או השני בו שלפה חרב מטפורית והפכה בנונשלנטיות לשווה במספר האוסקרים על משחק למריל סטריפ ואינגריד ברגמן ותנסה לקרוא תיגר על הארבעה של קתרין הפבורן – הזכירו במי מדובר וכמה האישיות שלה חשובה בהוליווד המזוייפת והריקנית.

בשאר פרסי המשחק לא זכו הפייבוריטים שלי, אבל שמחתי מאוד במי שכן. דניאל קאלויה, שאיזה כיף שיש לו אוסקר סוף סוף, הזכיר שהוא בנאדם הזייה אבל עדיין אהוב, גם אם פחות משותפו לסרט ״יהודה איש קריות והמשיח השחור״, לאקית׳ סטנפילד. יא-ג׳אנג יוּן היא אפילו לא ההופעה החביבה עליי ב״מינארי״, ואם לדרג היא אפילו לא שלישית מבחינת חיבתי להופעות שמולה בקטגוריית שחקנית המשנה – אבל הנאום שלה היה מספר אחת בטקס מבחינת בידור. ואיזה אושר ששחקנית קוריאנית לקחה לראשונה אוסקר, שנה אחרי ש״פרזיטים״ לא קיבל אפילו מועמדות על משחק. אם כבר דרום-קוריאה, היה תענוג לראות שוב את בונג ג׳ון-הו ואת המתרגמת שלו, גם אם רק בקטע וידאו קצר, מגישים את פרס הבימוי (בקוריאנית!) לקלואי ז׳או (הסינית-אמריקאית). זה קרה די באמצע הטקס והפך אותו להיסטורי – ז׳או היא הבמאית השנייה שזוכה בפרס ב-93 שנות קיומו, הראשונה מאז קתרין ביגאלו לפני יותר מעשור ובעצם הראשונה שהיא לא ביגאלו (לא-לבנה, אסיאתית, מה שתרצו).

זה מביא אותנו אל מה שאוהבים לקרוא לו ״הזוכה הגדול״, אבל השנה הוא בעצם הזוכה הקטן – וזו דווקא מחמאה. ״ארץ נוודים״ הוא סרט צנוע ומינורי מכל זווית שרק תבחרו, ולעטר אותו בדיוק בפרסים שמגיעים לו, בעיניי, זה לגמרי לזכות האקדמיה. מהפריזמה של פרס הסרט, אין מתאים מסרט של יוצרת סינית על בידוד ואבל באמריקה, ועל הדיסוננס בין מרחבים פתוחים לבין חללים ביתיים דחוקים, כדי לסכם באופן פואטי את שנת 2020 גם מחוץ לקולנוע. בנימה אישית, כמו אור גם אני חושב שהוא היה מספר אחת מבין שמונת המועמדים (על שאר הדירוג אנחנו פחות מסכימים). פרס הבימוי של ז׳או מגלם בעיניי גם את מלאכת התסריטאות והעריכה שלה, כך שאפשר לחיות בשלום עם ההפסדים שם, ובעוד בן-זוגה הצלם ג׳ושוע ג׳יימס ריצ׳ארדס יתבאס שלא הביא הביתה פסלון משלו, אני בצד של האקדמיה גם בקטגוריה שלו.

אמרלנד פנל, שהייתה בהריון ראשון בצילומי סרטה והגיעה הריונית בשנית לטקס, עם האוסקר שלה עבור התסריט של ״צעירה ומבטיחה״

לו הייתי מצביע, אני מתקשה לחשוב על קטגוריה טכנית שבה ״מאנק״ לא מנצח, כצפוי מסרט של דייויד פינצ׳ר. בטח ובטח כשזה נוגע למלאכת הצילום הווירטואוזית של אריק מסרשמידט (שצילם לו גם את ״מיינדהאנטר״ המצויינת), עם כל הכבוד לצילום היפהפה של ״ארץ נוודים״. באקדמיה צ׳יפרו את ״מאנק״ התקופתי גם בפרס העיצוב האמנותי, ואת העריכה והסאונד העניקו ל״וויפלאש״ של השנה מינוס פרס על משחק – ״צלילי מטאל״ (בשנה יותר חלשה בקטגוריות שלהם, ריז אחמד ופול רייסי היו יכולים לזכות על משחקם). הסרט הנוסף השנה שעסק במוזיקאי במשבר, ״נשמה״ של פיקסאר, קטף כצפוי את פרסי האנימציה והמוזיקה שהולמים אותו. זאת בעוד ״יהודלה ומשיח״ (אין לי כוח לכתוב כל פעם את השם המלא) מגולם היטב בפרסים שזכה. הם מתאימים לקצב שלו, החל מקאלויה והדקלומים הלוחמניים שלו וכלה בפרס השיר המקורי, שהפך למפלט של האקדמיה לעיבוי חבילת הזכייה של סרטים על החוויה השחורה בארה״ב.

סרטי הפרס הבודד גם הם ראויים בסך הכל. אפילו שהיו מגיעות ל״עוד סיבוב״ כמה מועמדויות נוספות בעיניי (סרט, שחקן ראשי), הזכייה שלו בפרס הסרט הבינלאומי מזכירה איזו מעצמת קולנוע היא דנמרק הקטנה (גם העורך של ״צלילי מטאל״ משם, מאותו בית ספר כמו וינטרברג) ושבאוסקר לפעמים הצפוי הוא המרענן. זה נכון גם לגבי הקטגוריה הראשית, אחרי שנים של הפתעות ואצבע בעין לתחזיות זכה הסרט שכבר חצי שנה גרף את כל הפרסים המקדימים הנכונים. לא פלא שבהימורי סריטה יצאו אור ועופר עם אחוזים גבוהים שוב. חזרה לפרסים, הזכייה היחידה של ״מינארי״ משיבה אותו לגודלו הטבעי ואולי הדבר נכון גם ל״צעירה ומבטיחה״. תסריט הביכורים של אמרלד פנל, זוכת אוסקר בניסיון הראשון, יכול להיקרא כפרס ניחומים (לסרט שהתסריט הוא לאו דווקא הצד החזק שלו) או כאיתות לכך שיוצרת חדשה ומבריקה נולדה מבחינת האקדמיה. פרס האפקטים של ״טנט״ הוא בבחינת כשמגיע מגיע, ומי שרוצה לצחוק שכל האפקטים בסרט הם סתם הרצה לאחור של התמונה לא יהרסו לי את החגיגה.

בעניין זה, היו בכל זאת כמה פרסים שהלכו נגד ההיגיון או הרצון האישי שלי. למשל ״חרפתי התמנונית״ ששלח זרועה דביקה אל פרס הסרט התיעודי ולא הרפה מזה חודשים, גם לא על חשבון אחרים שהם יותר סרטים ויותר תיעודיים. או הזכייה המכעיסה של תשדיר השירות ״שני זרים גמורים״ על חשבון ״עין לבנה״ או כל מועמד אחר מקטגוריית הסרט העלילתי הקצר. אסור להמר נגד התמנון שהיא נטפליקס שמפעילים לובי חזק בקטגוריות הקצרות. לכן הזכייה שלהם בשבעה ולא בשמונה פרסים, כי גם אסור להמר נגד סרט שואה גם אם הוא דוקומנטרי קצר, יכולה להיחשב גם כהישג וגם כאכזבה מסויימת. מחד, אי אפשר לומר שהאולפנים הגדולים לא השתתפו בטקס, כאשר סרטים יקרים מטעם ענקית הסטרימינג גורפים הכי הרבה פסלונים בטקס (דאבלים ל״מאנק״ ו״מא רייני״, דוקו, ושני קצרים). מאידך, נטפליקס הם אולי אולפן גדול ומתפקד אבל זה ממש לא עזר להם בקטגוריות הראשיות ועל שמם רשום גם הכשלון הגדול של הערב – אפס זכיות מתוך שש ל״משפט השבעה משיקגו״. אני נמנע מלהוסיף לחשבון שלהם גם את ״חדשות העולם הגדול״ כי הוא לא שייך להם בארה״ב, אבל יחד עם ״לילה אחד במיאמי״ אלה שלושת הלוזרים. קשה לומר שנעשה פה עוול גדול.

לכן ובסופו של דבר, אחרי שהאבק ישקע, אני מקווה ומאמין שנזכור את הפרסים ולא את הטקס, את מי שניצחו ולא את מי שהפסידו. עצם הקיום של טקס חגיגי בכל מתכונת שהיא, אחרי השנה שעברה על הוליווד, אינו מובן מאליו. בטח שלא טקס כה מאוזן – עשרה סרטים באורך מלא יצאו עם פסלון, רובם עם שניים ורק אחד עם זכייה משולשת. פרסי המשחק היו מגוונים מבחינה אתנית, אחרי שנים של תלונות, לפחות מחצית מהזוכים בפרס של תעשיית הקולנוע האמריקאית כלל לא היו אמריקאים, והשילוש המקודש של סרט-בימוי-תסריט חולק בין סרטים של נשים ועל נשים. נדמה לי שקשה לבקש יותר במצב הנוכחי. טוב, אולי רק דבר אחד – לחזור לחוות קולנוע על המסך הגדול ביותר, כפי שניסחה זאת יפה זוכת ארבעה פרסי האוסקר ומלכת העולם פרנסס מקדורמנד. נתראה בשנה הבאה, מתי שזה לא יהיה.

/// כל התמונות בפוסט זה הן צילומי מסך מתוך שידור הטקס ובאדיבות: A.M.P.A.S.® ©, yes ,STINGTV.