• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

אוסקר 2020/21: קטגוריות האנימציה

24 באפריל 2021 מאת אורון שמיר

בשנת אוסקר בה גם הסרטים המדוברים יחסית מתקשים להשיג את מלוא תשומת הלב בשל הנסיבות, מה יגידו המקופחים תמידית והנדחקים הקבועים לשוליים. זה נכון שיש לעולם האנימציה הקולנועי טקסים ופרסים משלו, שלא לומר פסטיבלים שלמים, אבל חותמת אוסקר לסרט מונפש, ארוך או קצר, היא עדיין סיבה למסיבה. לכן החלטתי הפעם להפריד בין הסרטים הקצרים התיעודיים והעלילתיים לבין סרטי האנימציה הקצרים להם יוקדש פוסט זה, אבל לא לפני שאתייחס בקצרה גם לקטגוריית האם של סרטי האנימציה. בעוד יממה כבר נתחיל להתארגן לטקס ומחרתיים כבר יהיו לנו זוכים, עליהם אמנם לא הימרתי רשמית אבל הניחושים שלי אפשר למצוא בין השורות.

סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא

״נשמה״ של פיקסאר

המועמדים
מוליכי הזאבים
מעל ומעבר לירח
נשמה
קדימה
שון כבשון: עף על החלל

קודם כל, דיסוננס. מצד אחד זו שנה לא רעה בכלל לאנימציה, כפי שתעיד הרשימה ברוכת הכשרון – דאבל פיקסאר, ארדמן, קארטון סלון, וגם נטפליקס, שאי אפשר בלעדיהם גם בקטגוריה הזו פתאום (אבל הצוות המוביל של הסרט הנטפליקסי, ואולי גם האווירה, תוצרת דיסני). מן העבר השני, כתבנו לאורך השנה רק על חצי רשימה בערך, שתי סקירות והערת אגב בסקירה לא קשורה, אם זה אומר משהו. אם כי על מי שמסתמן כזוכה טרם כתבנו בגלל ענייני הפצה, אז אפשר להאשים את המגפה בכל המצב. מיד אפרט קצת לגבי כל סרט ואז יתבהרו הרמזים, אבל כמי שצפה בכל סרטי הקטגוריה השנה נדמה לי שהיא בכל זאת חזקה. אני לא בטוח מי חסרים, אולי סרטי אנימה שלרוב מקופחים באוסקר ואולי משהו מסחרי יותר שלא צפיתי בו, כל דבר שבין ״הקרודים 2״ ועד סרטים חדשים של מותגים כמו בובספוג או טרולים או אפילו סקובי-דו.

״נשמה״ (Soul) – רק סרט אחד יצא מ״גטו האנימציה״ כדי לככב בקטגוריות אחרות, כפי שקורה לפעמים עם יצירות מדוברות של אולפני פיקסאר. הסרט של פיט דוקטר וקמפ פאוורס מועמד גם בקטגוריות המוזיקה והסאונד, אולי כמצופה מסרט על מוזיקאי. ג׳יימי פוקס מגלם בקולו את הדמות הראשית, ג׳אזיסט בשם ג׳ו שמייחל לפריצה הגדולה שלו גם בגיל מאוחר ובזמן שהוא מלמד ילדים לנגן. זה לא יהיה ספוילר לגלות שסמוך לפתיחה תאונה מצערת מעבירה אותו אל העולם שמעבר, שם הוא מתחיל במשא ומתן שהופך למסע כדי לשוב אל חייו. האמת היא שכן כתבתי על הסרט, אבל לגלריה של ״הארץ״ ולא בדיוק ביקורת. יותר כתבה על הייחוד של הסרט ועל מקומו במארג של פיקסאר, לשם השתרבבה דעתי האוהדת. כדי לתמצת, כמות ההישגים הטכניים של הסרט הזה לא סבירה אפילו יחסית לאולפני פיקסאר. לצורך המחשה, שתי התמונות לעיל הן מאותו סרט וזה לגמרי לא מסכם את כמות רגעי האנימציה המופלאים, ריאליסטיים או מופשטים. גם הפסקול הוא לכאורה התנגשות סגנונית, בין מוזיקה ג׳אז שהלחין/אירגן ג'ון באטיסט לבין צלילים חלומיים-הזייתיים מאת טרנט רזנור ואטיקוס רוס (הם מועמדים, הוא לא, אני לא בטוח שהמצביעים הפרידו). אפשר גם לדבר על האומץ שביצירת סרט כאילו לקהל רחב ולכל המשפחה, שהוא בעצם הרהור קיומי בחסות משבר גיל העמידה. הבעיה היחידה היא שזה לא הסרט הטוב של פיקסאר ב-2020, בעיניי.

קדימה (Onward) – על אהבתי לסרט של דן סקנלון, ועל תרומתו של הבמאי לקורפוס הפיקסארי, כבר התפייטתי בטקסט המוקדש לעניין ומלא בספוילרים מנקודה מסויימת. אפשר וכדאי לקרוא גם את הסקירה של עופר מלפני שנה, כשלא ידענו עד כמה חמורים יהיו נזקי המגפה. אז בעוד אני יכול לנופף כמה שבא לי וללא הועיל בדגל ״טופ 10 פיקסאר בכל הזמנים״, המציאות היא שהפצתו של הסרט בארה״ב לפני שנה וקטיעתה בתוך כשבוע-שבועיים מרגע עלייתו לאקרנים, הפכו אותו בזיכרון הקולקטיבי לכישלון יחסי. זה חבל לי באופן אישי כי הסיפור על שני האחים האלפים, שמשאלתם לבלות רק יום אחד נוסף עם אביהם המנוח והקוסם משתבשת נורא, נותן פייט לא רק ל״נשמה״ אלא לכל מועמדי השנה. אך נדמה לי שהוא לא ממש בשיח יותר ואולי רק הזמן החולף יקפיץ אותו למקומו הראוי בקאנון של פיקסאר. זאת בעוד האוסקר הוא תמונת מראה של שנה בדגש על חודשיה האחרונים, אז אין לי שום ציפיות. מה שכן יכול לקרות הוא שיש עוד כמה תמוהים כמוני שיפצלו את הקולות של פיקסאר ואז הסוס השחור מאירלנד ידהר לניצחון.

מוליכי הזאבים (Wolfwalkers) – את סרט האנימציה הכי יפה השנה, לפחות מבחינה חזותית, אפשר להניח שראו הכי מעט אנשים מבין כל המועמדים. זה אבסורד משום שהוא נגיש לפחות כמוהם אם לא יותר, מעצם היותו חלק מן הקטלוג של שירות אפל TV+ הלא פופולרי כלל בישראל. אני מקווה ומאמין שבארה״ב זה לא המצב ואולי גם כמה קולות של מצביעי אקדמיה מרחבי תבל יצליחו לעשות את הבלתי ייאמן ולגנוב לפיקסאר את האוסקר שימליך סוף סוף את קארטון סלון, המסתפקים דרך קבע במועמדות. אני לא חושב שזה הסרט הכי שלם שלהם, אחרי ״הסודות של קלס״ ו״שירת הים״. אבל מה שעשו כאן טום מור ורוס סטיוארט, בשיתוף צוות האנימטורים שלהם, הוא נס ויזואלי שמפצה על כל חולשה תסריטאית. גם הסיפור לא רע בכלל ודי מקורי, אלא אם כבר ראיתם מספיק סרטים על אירלנד של המאה ה-17 ובה בתו של הצייד מתחברת עם מוליכת זאבים צעירה, שבט שבכוחו להפוך בלילה לזאבים ולשלוט בהם באור היום. גם הפעם הסקירה הייתה של עופר, בעוד אני הרעפתי אהבה מעל דפי עיתון הארץ. אחזיק אצבעות ואתכונן לשמוח גם בשביל פיקסאר.

מעל ומעבר לירח (Over the Moon) – כנראה שזה הסרט הכי נגיש מבין המועמדים, בהיותו חלק מן ההיצע של נטפליקס, אבל נדמה לי שמאז הגעתו לשירות בשלהי אשתקד לא ממש דובר בו. אפילו לא טרחנו לכתוב לו סקירה למרות שחלקנו צפה. לא הייתי מספיד אותו לחלוטין מכמה סיבות. ראשית כי הבמאים שלו הם שני אנימטורים ותיקים וזוכי אוסקר בקטגוריה הקצרה – גלן קין (״כדורסל יקר״), וג׳ון קארס (״פייפרמן״). שניהם אנשי דיסני לשעבר ורואים את זה כמעט בגל רגע בסרט, החל מהמבנה שהוא לא ממש מיוזיקל אבל מספק מקום לשירים, ועד לגיבורה שהיא כמט נסיכת דיסני ויצורים חמודים נקרים בדרכה אל הירח. כי אם ילדה מלאת דמיון חולמת לבנות טיל שייקח אותה לפגוש את אלת הירח, הסרט הזה ודאי שלא יעצור בעדה אלא גם יזרוק פנימה קצת יחסי הורים-ילדים, למשל. כך שגם מבחינת הזייטגייסט יש לסרט מה להציע, לא רק מבחינת הסיפור המעצים של הגיבורה הצעירה אלא גם מבחינה אתנית. מוצאים אסיאתים נוכחים בהרבה קטגוריות השנה וכך גם באנימציה, דרך הדמויות המדובבות בידי קן ג׳ונג, סנדרה או, פיליפה סו, קימיקו גלן וג׳ון צ׳ו, אם למנות כמה. אבל זה כנראה לא יספיק לפרס. או לסקירה בסריטה.

״שון כבשון: עף על החלל״ (A Shaun the Sheep Movie: Farmageddon) – גם הסרט החדש של אולפני ארדמן, בבימויים של וויל בצ'ר וריצ'רד פלאן, לא קיבל סקירה משלו. במקום זאת ציינתי אותו לטובה אחרי סקירה לא מאוד אוהדת על ״סוניק הסרט״, וזאת בשל כמה נקודות דמיון עלילתיות וסמיכות בהגעתם של הסרטים למסכים בישראל. אז אעתיק ממה שכתבתי אז ואציין כי כמו הסרט הקודם והאהוב של ״שון כבשון״, מדובר ביצירת אנימציה פשוטה וטהורה, נטולת דיאלוגים (למעט ג׳יבריש) אך עשירה ברגשות והומור. זה מתחיל כשחייזרית צעירה וכחלחלה נוחתת סמוך לחווה של שון וחבריו, שעסוקים בעניינים הרגילים כמו להתחמק מהכלב השומר ולנסות לכייף. החיבור של שון עם החייזרית שרק רוצה לשוב הביתה אבל גם מסתקרנת מאלמנטים מסויימים בכדור הארץ, מוליד המון מצבים קומיים מוצלחים וגם אינספור מחוות לז׳אנר המדע הבדיוני, החל מ״אי.טי״ ועד ״אודיסיאה בחלל״. העלילה הולכת למקומות לא בהכרח צפויים אבל תמיד מתאימים לצפייה בכל גיל, בסרט שרובו תענוג והוא גם פחות משעה וחצי. היו קצרים ממנו השנה, שקיבלו קטגוריה משלהם, אז נעבור אליה.

סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר

״אם משהו קורה לי אני אוהבת אתכם״, עכשיו בנטפליקס

המועמדים
Burrow
Genius Loci
If Anything Happens I Love You
Opera
Yes-People

בניגוד לסרטים הקצרים העלילתיים והתיעודיים, שזמינים כמעט כולם אונליין (או לגמרי כולם למי שמצוי מחוץ לארץ), מבין סרטי האנימציה מצאתי לצפייה ביתית רק שניים מתוך החמישה. לכן נאלצתי להשתמש בשירות החביב של האקדמיה המאפשרת למי שמצוי מחוץ לארה״ב לשכור את המקבץ כולו תמורת 12 דולר. כיוון שחמשת המועמדים אורכים יחדיו כ-55 דקות, התווספו פנימה בתור בונוס עוד סרטים קצרים מהוללים מהשנה האחרונה וכך הסכום הנ״ל ירכוש לכם ולכן כ-100 דקות של אנימציה משובחת, יותר ופחות. עבור קומפליטיסט כמוני (יש מילה עברית לזה?) זו הייתה הצלה, אם גם אתם כאלה ואתן כאלו אז דעו שיש אפשרות.

על אחד המועמדים כבר כתבתי בהרחבה, חצי במקרה. קוראים לו ״אם משהו קורה לי אני אוהבת אתכם״ (If Anything Happens I Love You), הוא של נטפליקס והוא הפייבוריט, שתי מילים נרדפות בקטגוריות הקצרות. אבל עכשיו, אחרי הצפייה בחמישייה כולה, אני לגמרי אשמח בזכייה שלו. לא כי הוא של נטפליקס או המועמד המוביל לניצחון, אלא משום שהוא באמת הכי טוב והרי ראוי לפרס. אבל זה לא שהאחרים גרועים בעיניי, כפי שאפשר לקרוא בהמשך.

Burrow – לכאורה מפתה להמר על פיקסאר שוב, ספציפית על הסרט שהיה אמור להיות מוקרן לפני ״נשמה״ השולט ביד רמה בקטגוריה המקבילה. אלא שסרטה של מדלן שרפיאן לא זכה לכבוד באשמת המגפה ובמקום זאת ידוע כחלק מסדרת SparkShorts שבידרה את מנויי ומנויות דיסני+ בשנה האחרונה. הסיפור פשוט למדי וכולל את נסיונותיו של ארנבון לחפור מחילה שתהיה בית ראוי, אלא שהצפיפות מתחת לקרקע גורמת לו לפלוש לטריטוריות של חפרנים אחרים. מבחינה אמנותית, זה נחמד שפיקסאר עושים גם אנימציה אחרת, כלומר לא ממוחשבת ומלוטשת לעייפה אלא קארטונית למראה, או מניחים לפסקולים המקוריים שלהם לטובת מוזיקה קלאסית (מוצרט, במקרה הזה). מצד אחר, הסרט רחוק מהגאוניות המצופה מפיקסאר, שמותר לה גם להוציא סתם משהו חמוד מדי פעם אבל רף הציפיות שיצרה בעוכריה. ״סרט חמוד״ לא ממש שווה אוסקר ולכן חפרתי ומצאתי רובד נוסף. אולי אני משליך כאן אבל זה סרט על התמודדות עם חרדה חברתית והתגברות על המבוכה שבחלוקת המחשבות והרצונות שלך עם אחרים. הארנבון מתבייש להראות את התוכניות שלו לאחרים, בטח ובטח כשהוא רואה את המאורות שלהם, לא מוצא את מקומו ולבסוף מוצף, הלכה למעשה. בלית ברירה הוא משתף ברגשותיו ולא רק שלא צוחקים עליו, להפתעתו, גם מתגייסים לעזרתו.

Genius Loci – גם לסרט הזה יש קשר לקטגוריה הראשית, בכך שהבמאי שלו, אדריאן מריז׳ו הצרפתי, עבד בשני הסרטים הראשונים של האולפן האירי קארטון סלון שהוזכר לעיל. אבל לא הייתי עולה על זה בלי עזרת ימד״ב, משום בחינה. הסרט הקצר של מריז׳ו הוא האבסטרקטי והכאוטי ביותר מבין המועמדים, מתפזר ונשפך על המסך לאורך 16 דקות של חלום בהקיץ. יש גיבורה, צעירה שחורה בשם רן, אבל אין ממש עלילה אלא יותר מסע אורבני/תודעתי שלה בצבעי שמן. זיהיתי המון מחוות לסגנונות ציור וציירים בפרט, מפיקאסו ועד קנדינסקי, ואני בטוח שמישהו או מישהי עם ידע אמיתי באמנות יזהו יותר. אבל למעט עניין צורני לא מצאתי בסרט רגש או מסר שיכולתי להבין, מלבד היותו מתחולל במהלכה של סערת/מחלת נפש, והרי יש הבדל בין מצוקה עמוקה לבין סימום, למשל. שמו של הסרט לקוח מן התרבות הרומית, ומשמעו ״רוח מגנה״ בהקשר של מקום מסויים, כך שיש כאן אופציה גם לפרשנות דתית או רוחנית יותר. אולם, התחושה שהסרט כאילו משתדל להיות לא מובן גרמה לכל הסערות בו לשכוח ולכן הוא עצמו לא באמת מסעיר מבחינתי.

Opera – עוד סרט קונספט, עם משל שאפשר לקחת לכל מיני כיוונים במקום עלילה. אבל בכל מובן אחר הוא הפוך מחברו שהוזכר זה עתה. האנימטור הקוריאני-אמריקאי אריק או, בעזרת אשליית שוט רציף ואיטי, המחיז את עלייתן ונפילתן של תרבויות אנושיות. דמיינו מצלמה המחליקה במורד פירמידה ענקית שעשויה פרטים-פרטים, המתלכדים לכדי תמונה כוללת על מהות המושג ציביליזציה ומעגלי בנייה והרס בהיסטוריה שלנו. המקום בו תשע דקות האנימציה נגמרות מתחבר כמעגל מושלם למקום בו הן מתחילות, אז אפשר לראות את הסרט בצפיית לופ ולגלות דברים חדשים. השינויים הגדולים הם יום ולילה, השינויים הזעירים יותר כוללים דווקא אירועים כמו מלחמות ופולחנים. אבל אחרי דיונים גבוהי מצח על בנייה והרס ככוחות מנוגדים או ציביליזציות המקימות ומשמידות את עצמן על תילי אימפריות קודמות, נשארים בסוף עם סרט שמזכיר את משחק המחשב העתיק ״נמלולים״. או עם חתך של קן נמלים, תלוי בעולם האסוציאציות של כל אחד ואחת. גם בזה יש אמירה, אבל להרגשתי ככל שהסרט ניסה להרשים כך הוא בעצם יצא יותר ויותר פשטני, וברגע שהבנתי את הגימיק רק רציתי שהוא ייגמר כבר.

Yes-People – נסיים עם סרט תוצרת איסלנד, באנימציה שמוזר לקרוא לה מיושנת אבל היא לגמרי סוף הניינטיז (סליחה אם אני טועה בכמה שנים). על פניו, הבמאי גיסלי דארי האלדורסון יצר כאן סרט על התמודדות עם שגרת החיים, מבוקר עד ליל. הוא עושה זאת דרך מספר דמויות הגרות באותו בניין אנו נחשפים לאירועים כמו גריפת שלג ועבודה משרדית או מטלות ביתיות, לצד קריאת עיתון או האזנה למוזיקה. במהרה נחשף גם הקונספט הקומי של הסרט – כל הדרכים השונות בהם האיסלנדים משתמשים במילה ״כן״ (יא!) ביומיום שלהם. דמיינו את הגרסה הישראלית עם ״וואלה״ כדי להבין שזה מתאים להרבה יותר מצבים ממה שנדמה במחשבה ראשונה. בהמשך הסרט, שהוא בן שמונה דקות בלבד אז סחתיין על המורכבות היחסית, הוא מתחדד ומתגלה כסיפור על שלושה זוגות, המייצגים שלבים שונים בחיי הזוגיות או סוגים שונים של חיים משותפים גם בלי קשר לגיל. כך שלמרות שלא צחקתי כלל, אולי כי אני לא איסלנדי מספיק בשביל זה, כן נהניתי מהצפייה. הצרה היא שסגנון האנימציה הזה כל-כך כעור בעיניי (אלא אם פיקסאר אחראים לו ואנחנו באלף הקודם) כך שלא יכולתי להתמוגג באמת או להתחבר רגשית. תוכלו לבדוק זאת בעצמכם גם בלי הדיל של האקדמיה, שכן הסרט זמין במלואו ביוטיוב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.