• סרטים חדשים: לאור המצב, נסתפק בצפייה ביתית
  • ״לילה בגן עדן״, סקירת נטפליקס
  • Unhinged ,Honest Thief :סקירה אווירית כפולה
  • לקראת
  • ״התלמיד״, סקירת נטפליקס לסרטו של צ׳טניה טמהאנה
  • ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״, סקירת נטפליקס
  • ״מוגול מוגלי״, סקירה לסרט החדש עם (ושל) ריז אחמד
  • כעבור 10 שנים:
  • אימת החודש - אפריל 2021: בריטי, שני קנדים ואירי
  • הנוסע הסמוי
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או

מה השתבש בגרסת 2020 של ״מולאן״ (רמז: כמעט הכל)

23 בינואר 2021 מאת אורון שמיר

את אחד הסרטים המשמעותיים של 2020 המקוללת לא ראו המון אנשים. לא משום שהוא איזה יהלום חבוי, אלא מסיבות הקשורות לנגישות. הרימייק של ״מולאן״ (Mulan), עוד אחד בסדרת השאריות המחוממות של דיסני ללהיטי האנימציה שלהם מהניינטיז, היה אמור להיות שובר קופות עצום. הושקעו בו 200 מיליון דולר עוד לפני הוצאות שיווק שונות, שרק התנפחו, מה שאומר שציפו ממנו להכניס פי 2 עד 5 מזה. במיוחד בסין, מקום הולדתה של אגדת העם עליה מבוסס הסרט. זה היה אכזרי במיוחד אפילו בסטנדרטים של המגפה, שהחלה בסין והיא ממש לא אשמת דיסני, אני מקווה. אבל כל מה שקרה לפני ואחרי בהחלט כן.

בשל כך, הסרט הזה הוא אחת מאבני הבוחן המרתקות של השנה החולפת, כי נדמה שנעשו איתו כל הטעויות האפשריות משלב הקונספט ועד ההפצה. בעניין זה, הסרט זמין מזה זמן מה לצפייה חוקית גם בישראל (למשל, אפשר לרכוש אותו דרך אפל TV+ תמורת 60 ש״ח), אבל רוב ההתייחסות אליו בכלי התקשורת בארץ הייתה עוד בספטמבר, עם הפצתו האמריקאית המבלבלת. אז מצד אחד לא איחרנו את הרכבת כי היא מעולם לא הגיעה לתחנה שלנו, ומצד אחר נראה לי שזה בכל זאת זמן טוב לדון בסרט, אחרי שהאבק שקע אבל בתקופה בה מי שעדיין ירצו לבחון את היצירה בעצמם או בעצמן יכולים לעשות זאת. הדגש בטקסט זה יהיה על המסביב כי נדמה לי שלאור הנסיבות, יותר מסקירה רגילה יהיה מעניין לנסות להבין איך הסרט הזה הרגיז יותר אנשים מאשר שימח.

כמו משל עתיק מן המזרח, גם ״מולאן״ המחודש התחיל בצעד אחד קטן – ושגוי. אני לא יודע מה המקבילה הסינית להיבריס (עוד על ההבדלים בין סין ויוון בהמשך), אבל ניכרת גישת ״הפעם נעשה את זה נכון״. כאילו חבורת החליפות שמקבלות את ההחלטות בדיסני של ימינו הרבה יותר מתקדמת, או מחוברים למסורת המזרח, מאשר אלה שאחראים לאחת התקופות היפות של האנימציה בתולדות האולפן. החלטה הגיונית שהתקבלה היא למלא את הצוות ביוצרות כדי לספר את סיפורה של גיבורה לאומית. שלושה מארבעה הקרדיטים של הכתיבה הם לתסריטאיות (אמנדה סילבר, לורן הינק, אליזבת׳ מרטין וריק ג׳אפה), ואת הסרט נבחרה להוביל ניקי קארו (״לרכב על הלוויתן״, ״אשתו של שומר גן החיות״). הכותרות הכריזו על תקציב ההפקה הגבוה ביותר שהופקד בידי במאית, ואפילו מאחורי המצלמה ניצבת אישה, הצלמת האוסטרלית הוותיקה מנדי ווקר (״מאחורי המספרים״, ״אוסטרליה״). עוד מחלקות הופקדו בידי נשים, דוגמת עיצוב התלבושות מאת חביבתו של אלמודובר בינה דאיגלר (״הכל אודות אמא״, ״לחזור״).

למרות זאת, הצרות של הסרט התחילו הרבה לפני צאתו לאקרנים. בין 20 הלוקיישנים בהם צולם, חלקם באמת עוצר נשימה גם בלי הסטים הראוותניים שנבנו לטובת הצילומים, היה גם מחוז שינג'יאנג. המקום עלה לכותרות בשל היחס של הממשל הסיני למיעוט המוסלמי, האויגורים, יחד שאין לתארו אלא ככליאה במחנות, גם בניסוח עדין. האם הצוות המערבי לא ידע על הבעיות האקטואליות? אולי. אבל המהלך נתפס כצידוד של דיסני במפלגה הקומוניסטית השולטת במדינה ופוצץ מזעם המוני משתמשי רשתות חברתיות בעולם. התירוץ של בורות לא חל על הכוכבת, ליו ייפי. השחקנית הסינית-אמריקאית שנבחרה כאחת מאלף נבחנות לתפקיד של אייקון מרדני, צידדה ברשתות החברתיות דווקא במשטרת הונג קונג הידועה באלימות כנגד מתנגדי המשטר. זה קרה חודשים ספורים לפני שהסרט היה אמור לצאת והביא לקריאה להחרימו מצד תומכי המחאה בהונג קונג.

הצרות נערמו ממערב (הונג קונג) ועד מזרח (שינג'יאנג), עד שבתחילת השנה שעברה הגיע שם של איזור סיני אחר שכולנו למדנו להכיר – ווהאן. כשהגיע חודש מרץ, עם בכורות לסרט החדש בלוס אנג׳לס ולונדון, כבר היה ידוע טוב מאוד שהסרט לא ייצא לאקרנים בסין מוכת הקורונה. כך שאפילו החגיגות המערביות שתוכננו לא נראו טוב. לצערם או לשמחתם של קברניטי דיסני, השלב הבא היה סגירת בתי הקולנוע בארה״ב ובטריטוריות נרחבות רבות. כמו רוב הסרטים, ״מולאן״ נאלץ להידחות ולשקול את צעדיו. בספטמבר, כחצי שנה אך תוך הקפיאון הקולנועי של המגפה, תאגיד דיסני הודיע ש״מולאן״ החדש יגיע בלעדית אל דיסני+ שם יהיה זמין לצפייה תמורת 30 דולר. בנוסף לדמי המנוי החודשיים (7 דולר) ותוך ביטול תקופת הניסיון המקובלת של שבוע/חודש חינם. מאז המחיר ירד ל-20 דולרים והתאפשרה רכישה וירטואלית של הסרט בפלטפורמות נוספות וגם במדינות נטולות דיסני+. אבל בזמנו, לפני שהשתנו עוד כמה סדרי עולם, זה היה ניתוח חירום שכנראה המית את הפציינט.

ההחלטה מתי ואיך להפיץ את הסרט נתפסה כחוסר אמון מצד האולפן במוצר שלו, או כניסיון ציני לנפח את רשימת המינויים של שירות הסטרימינג שהזרים לו חמצן יקר ערך (בזמן שלא רק בתי הקולנוע סגורים אלא גם פארקי השעשועים, מקור ההכנסה העיקרי של דיסני). זה לא נבע מפזיזות ועובדה שסרטים אחרים חיכו ועדיין מחכים. זה היה ניסוי שמטרתו לראות עד כמה אמריקאים (או בעיקר אמריקאים) מוכנים לשלם עבור תוכן ממוחזר שכתוב עליו דיסני. את התשובה לא נדע משום שהמספרים לא פורסמו, אבל עובדה היא שבחג המולד הטריק לא חזר. ״נשמה״ (Soul) של פיקסאר לבית דיסני, סרט הרבה יותר יוקרתי עם כל הכבוד, הגיע בלעדית אל דיסני+ ללא תשלום נוסף. כצופה, לא תמיד אכפת מכל מה שמחוץ לעולם של הסרט, אני נגד לפסול על הסף, ומאוד בעד לבוא כמה שיותר נקי לצפייה. לכן התעלמתי מכל זה ובזמן הצפייה עצמה צרמה לי רק כמות הקלישאות המזרחניות והייצוגים החד-מימדיים של מה שלכאורה הונדס במיוחד לטעם הסיני ולא היה עובר אפילו בתור אוכל אסייתי בקניון בישראל.

ברמת העיקרון, שינויים עלילתיים ברימייק הם דבר מבורך בעיניי, אך בפועל הם החלישו את הסרט הספציפי הזה. במקום פא מולאן מהסרט המונפש קבלו את חואה מולאן (ליו ייפי), המתגוררת עם משפחתה בכפר / שיכון מעגלי בפאתי סין הקיסרית. מצפון-מערב המדינה פולשים הרוראנים ומאיימים להתקדם אל מרכז האימפריה ולפגוע בקיסר (ג׳ט לי). מנהיגם הוא ג׳ינגיס בורי חאן (ג'ייסון סקוט לי), שאיחד שבטים ברבריים רוכבי סוסים תחת חרבו המעוקלת. אבל מה שהכי מפחיד בצבאו היא מכשפה משנת צורה (גונג לי). הקיסר מבקש להקים צבא עצום שימחץ את הפלישה ומחייב כל בית אב לתרום לוחם למאמץ. מולאן, שנגזר עליה מילדות להצפין את כוחה, עסוקה באותו הזמן בניסיון להשתדך ולהביא בכך גאווה ונחת. אביה (צי מא) הוא גיבור מלחמה מעוטר אך פצוע, שמתנדב להישלח לחזית. בניגוד לאמה (רוזלינד צ'או) ואחותה (קסאנה טנג), מולאן לא מוכנה לקבל את רוע הגזירה ולהיפרד מאביה. כן, יש לה אחות עכשיו וכל מה שנלמד עליה זה שהיא פוחדת מעכבישים. בכל מקרה, מולאן מתחזה לגבר ומקדימה את האב. היא מצליחה להתגייס לצבא הקיסרי ולהתאמן בלחימה, מסתירה את זהותה המגדרית מפני חבריה ומפקדיה (דוני ין, רון יואן) וצריכה גם לגרום לאחד מהם לא להתאהב בה (יוסון אן).

לצד שינויים קוסמטיים כמו רוראנים במקום הונים, היו גם החלטות מכריעות יותר. למשל להחליף את האלמנט של סרט מוזיקלי בקטעי אקשן, שיהפכו את הסרט לספקטקל אמנויות לחימה. לא בדיוק סימן ההיכר של הבמאית הניו-זילנדית, אבל אין סיבה שלא תצליח בכך אם לא ניסתה זאת בעבר, כפי שניסחה זאת פעם הפילוסופית בילבי בת-גרב. בהמשך נודע כי החלטות אמנותיות נוספות התקבלו כדי להפוך את הסרט ליותר ידידותי לקהל הסיני. כמו לוותר על הדמות הדי-חשובה של מושו, הדרקון הקטן שמלווה את מולאן במסעה. במקומו יש פיניקס, או עפיפון CGI שמכוון את מולאן בדרכה למלחמה. זה אחרי שהוסבר לנו שפיניקס היא סמל לשלום בתרבות המקומית וגם לשגשוג, שכן היא נשרפת וקמה מן האפר. מילא שהפיניקס מובילה את מולאן דווקא אל המלחמה והחורבן, אפילו תחקיר מינימלי היוצרים לא עשו, כפי שציינו צופים מסין – הפולקלור היווני והסיני של עוף החול אינם זהים, למשל בעניין הקימה לתחייה. העיקר שבמקום צרצר מצוייר יש חייל בשם קריקט.

על קו העלילה הרומנטי בין מולאן ובין מפקדה שאנג-לי בסרט הקודם, הוחלט לוותר בעידן מי-טו. הדמות של המפקד פוצלה לשניים, ואת מושא אהבתה האפשרי מגלם חייל בדרגה זהה לה. הכל טוב ויפה עד שהקרנות מקדימות קיצצו גם חלק מן הרומן הזה, ואז גם הגיע זעם חיצוני של מעריצים ששמעו כי הדמות הנערצת של שאנג-לי לא תופיע בגרסה המצולמת. או בקיצור: להעסיק בעמדת מפתח אנשים קריאטיביים שבאים מתרבות סין – לא תודה; להעסיק יועצים היסטוריים לצד אנשי שיווק היסטריים שיגיבו בבהלה להקרנות מבחן – זה כן. בדיסני שבים ומפגינים קבלת החלטות של מפעל למוצרים עם חוסר עקביות בתקינות פוליטית אבל פחד מתמיד ממנה, בזמן שכולם שם על דיאטה שמורכבת רק מפרדוקס ״מה הקהל רוצה״. כל אחת מההחלטות האלה, ועוד רבות אחרות, חזרו לנשוך את המפיקים בישבן.

כמעט כל השחקנים נאבקים בשפה האנגלית משל הייתה דרקון אגדי שיש להכניעו, כי למה שסרט המתרחש בסין ידבר שפה אחרת. הם נשמעים מדובבים או סתם סובלים בכל סצנה שנייה, ומדובר בשחקנים שיש לחלקם קריירה בינלאומית ושליטה טובה בשפה, כפי שהוכיחו סרטים אחרים. אך אין פלא שהם מתקשים עם כאלה דיאלוגים, כשבמקום הטקסט נכתב בטעות הסאבטקסט. כמות הפעמים בהם מדברים על ״כבוד״ רק בדקות הפתיחה גבוהה מאשר בסרט פשע ישראלי שלם. כי איך נרגיש כמו בסרט אסייאתי, בדגש על המילה ״כמו״, אם הדמויות לא יסבירו אחת לשנייה מה מטיל כתם על כבוד המשפחה ומה מבטיח שושלת מכובדת. כלומר, בהיותן חלק מהתרבות הן ודאי יודעות זאת, ולכן ההסבר בעצם מיועד לקהל. סרט ישראלי על חרדים לא היה מפשל טוב יותר.

עוד קלישאת סרטי אמנויות לחימה בפרט וקולנוע אסייאתי בכלל הולמת בצופה מיד בפתיחה – צ׳י. במציאות זו האמונה באנרגיית החיים, בקולנוע יותר כמו ה״פורס״ של מלחמת הכוכבים (ולפניו קלאסיקות אמנויות לחימה מהן הועתק הרעיון). עצם העניין לפיו בעולם הסרט יש כאלה שאצלם הצ׳י חזק יותר מאחרים, מביא אותנו לטריטוריות מוכרות מאוד – שוב נסיכת דיסני שצריכה להסתיר את עוצמתה (כמו ״פרוזן״), או שובה של הנבואה על האחד המיוחד שיביא את האיזון. ״מולאן״ מכיל יותר אלמנטים מהסוג הראשון והם אמורים, להבנתי מהצפייה ומקריאת ראיונות, להקנות לו גם גוונים פמיניסטיים. בפועל, זה הופך את מולאן למיוחדת או מסומנת מלידה ובעצם מוזיל את המסע שלה. ההתגברות שלה על מכשולים נראית מובנית מאליה אם כל מה שהיא צריכה לעשות זה להפסיק להחביא את כוחה, גם אם זה מתקשר בעקיפין לחשיפת נשיותה.

מלבד הגיבורה, יש עוד דמות אחת עם צ׳י חזק, זו המכונה מכשפה בפני אלה שאיתה או נגדה. המכשפה מוצאת איזה עניין בגיבורה ואמורה להיות גם תמרור אזהרה וגם הדגמה למימוש הפוטנציאל, אבל תסמונת טריניטי מכה כאן ללא רחמים. כי נשאלת השאלה מדוע מישהי שחזקה מהבוס שלה משרתת אותו, וההסבר של הסרט קלוש. בנוסף, גם ההגדרה הזו של מכשפה היא משהו שלא קיים בתרבות הסינית, ועורר זעם או לעג אצל הצופים ממזרח אסיה. עוד אחד מבין אי-דיוקים רבים עליהם הצביע הקהל של דיסני בשוק הקולנוע השני בגודלו בעולם, זה שרק ניסו להתחנף אליו. אבל כשדעכה המגפה והסרט הופץ בקולנועי סין שנפתחו מחדש בספטמבר, הקהל העדיף ללכת ולצפות בתוצרת המקומית, סרט המלחמה ״The Eight Hundred״, על פני הגרסה המכובסת של דיסני לאגדת העם שלו. ממש כמו שהצופה הישראלי יתעצבן או ילעג לסרט כמו ״7 ימים באנטבה״.

מילא, אם היו מחבקים בדיסני את מה שיצא ומודים שזה סרט לקהל צעיר בלבד. קצת פחות משעתיים די קצביות ומאוד רוויות צבע, אך בעיקר אפופות הילת ״הסרט הראשון שלי״. זה משהו שאולי יכול לעבוד רק אם טרם ראיתם או ראיתן סרטי אמנויות לחימה, אפוסים היסטוריים, או סתם כל סרט אחר בו בני אנוש מדברים ומתנהגים. אבל מה שבאמת מעורר מבוכה הוא עד כמה ״מולאן״ מנסה להיות ״נמר, דרקון״ לכל המשפחה. עם סצנות ריצה על גגות ותעופה קלה, או קרבות מלאי שימושים יצירתיים בנשקים מאולתרים דוגמת בדים מתנפנפים. בדיסני אפילו פנו אל אנג לי בתור הבחירה הראשונה לביים, למקרה שתהיתם או תהיתן אם באולפן מבכרים פתאום במאיות. לזכות הסרט והבמאית שלו ייאמר כי קטעי הפעולה לא רעים בכלל, אבל הם מעטים מדי וקצרים מאוד. בעיקר חבל שמתבזבז כאן קאסט מוכשר של אמני לחימה מרהיבים כמו גונג לי, ג׳ט לי, ג׳ייסון סקוט לי וגם כאלה עם שם משפחה אחר, בעיקר דוני ין. כולם מקבלים רק סצנה או שתיים להדגים את הכישורים המוכחים והידועים שלהם.

עם זאת, לסרט יש בעיית ליהוק הרבה יותר חמורה – השחקנית הראשית. ברגע שהופך למטא-קולנועי בדיעבד, מולאן מדגימה לאחותה כיצד הבעת פניה לא משתנה כלל, לכאורה בגלל האיפור שנכפה עליה לטובת פגישה עם השדכנית. בפועל, אני לא חושב שהפרצוף של ליו משתנה בשום שלב בסרט. היא ספגה על כך לא מעט ביקורת ברשת ואף הסבירה כי ביקשה לייצג את מולאן האגדית במלוא האינטנסיביות, כלומר שיש כאן בחירה מודעת ומכוונת. התוצאה היא בהחלט הופעה חתומת פנים שמציגה מידה מסויימת של קשיחות, אבל שום רגש אחר לא מובע. זה אומר שלדמות האנימציה היו יותר הבעות פנים, או תכונות אופי, מאשר לגרסת שקרויה ״לייב אקשן״.

אפשר לומר שזו רק חצי אשמתה של השחקנית. זאת משום שמולאן של 2020 מועדת בחדווה אל תוך הבור בצורת ״דמות נשית חזקה״, סטריאוטיפ שבקולנוע המסחרי פשוט לא מצליחים להפנים כמה הוא התיישן. מולאן מבלה חצי מהסרט בלרצות להידמות לגברים, וחצי בלחפש אישור ותיקוף מצידם לקיומה, גם אחרי שכבר הוכח שהיא טובה יותר. המהלכים שלה ושל המכשפה, החזקה כמותה או ממנה, מסתכמים בהצלת הפטריארכיה פעם אחר פעם. הקשר הנרקם ביניהן, שמתחיל מסקרנות והופך לספק הצעה לשותפות, יכול היה להיות מסר בפני עצמו אילולא הסתיים כפי שהסתיים. זה פמיניסטי? אני שואל ברצינות. בכל מקרה, כשהתוצאה כל-כך עקומה, טיב הכוונות כבר לא משנה.

אפשר לבחור כל מחלקה בסרט כדי להסביר שזה פשוט לא זה. ניקח לדוגמה את המוזיקה של המלחין הבריטי הארי גרגסון-וויליאמס (״שרק״, ״נרניה״). מצד אחד הוא קיבל הוראה לאזכר את השירים מהסרט הקודם, אלה שנעלמו. אבל גם הוטל עליו ליצור מעין פסקול מערבי בנאלי שמשדר דרמה ועוצמה רגשית, ללא הצלחה, ואז לשרבב פנימה איזה תו אקראי ומפתיע (לא באמת) שלקוח ממוזיקה אוריינטלית. בחיי שכבר עדיף מלחין שעובד בקבלנות ומנסה לחקות לכל אורך הסרט פסקולים של אפוסים סיניים, מאשר את ההסתרה וההתגאות לסירוגין שמוגשת כאן לאוזני הקהל. אפשר לשמוע את זה גם בפזמון שיר הסיום, הסינגל שיצא לכבוד הסרט בביצועה של כריסטינה אגילרה. השיר נקרא ״Loyal Brave True״, שלוש מילים שחרוטות על החרב המשפחתית של מולאן וגם חוזרות כל-כך הרבה בדיאלוג עד שאיבדו באוזניי כל משמעות.

אנסה להשיב את שאבד, מילה אחר מילה. קודם כל, נאמנות. למי בדיוק? לערכים של דיסני, לסרט המקורי, או לפואמה הסינית על מולאן שקיימת מאות שנים וזכתה להמון גרסאות? הסרט הזה אפילו לא נאמן לעצמו או למסרים שהבטיח להאדיר. לגבי אומץ או גבורה, מצד אחד יש כאן שינויים מן המקור, אבל זו לא באמת תעוזה כשמה שיצא הוא אוסף של קונבנציות על גבי מוסכמות ארוזות בתבניות. אולי לתת לבמאית להיות אחראית על סרט של 200 מיליון דולר זה מעשה אמיץ בעיניי מישהו? אני מקווה שאנחנו כבר לא שם, מה גם שזה קרה שוב ושוב אשתקד (״משמר האלמוות״, ״וונדר וומן 1984״). המילה השלישית היא זו שמולאן נאבקת איתה הכי הרבה לאורך הסרט, משום שהיא מרגישה כי הסתרת זהותה המגדרית היא הולכת שולל. אבל קשה לי לומר שהאמת היא נר לרגליו של הסרט הזה, ובזאת אסיים.

מסתבר שיש דבר מה יותר גרוע מאוריינטליזם חסר בושה – אוריינטליזם מתנצל. סרטי האנימציה של דיסני מתקופת ״מולאן״ המקורי ידועים ככאלה המתרחשים דרך פריזמה גיאוגרפית אקזוטית אך מולבנת. מארצות ערב ב״אלאדין״, דרך האיים הקאריביים ב״בת הים הקטנה״, ועד צרפת ב״היפה והחיה״. כמובן שבעידן שלנו זה יגרור תגובות מצד מי שבאו מן התרבויות שנראות על המסך אבל לא מוצאים שם את עצמם, או גרוע יותר – מוצאים דיוקן מעליב. ובטח שאפשר להשתדל יותר בניסיון הבא, זו אחת הסיבות המוצדקות היחידות לרימייק. אבל בדיסני ממש לא הלכו עד הסוף עם ״מולאן״ כסרט סיני אלא יצרו את הגרסה שלהם לסרט ש״סין תוכל להתגאות בו״. שלא במפתיע ובהתחשב במנגנון קבלת ההחלטות, מהרעיון דרך הביצוע, קרה ההיפך הגמור. בעיניי, כל מה שמתחשק לעשות בתום הצפייה הוא לראות איזה אפוס של ז׳אנג יימו. או את ״מולאן״ מודל 1998, על מעלותיו ומגרעותיו. לפחות הוא היה נאמן, אמיץ ואמיתי לעצמו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.