כעבור 10 שנים: "הרגתי את אמא שלי"

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לראשונה לפני עשר שנים ומעולם לא חזרתי אליהם – ולראות אם מישהו מאתנו השתנה.

כמי שהתחיל את הקריירה הקולנועית שלו ממש במקביל לסריטה, הבמאי הקנדי קזאבייה דולן זכה ללא מעט התייחסות אצלנו במרוצת השנים. לאחרונה סרטו האחרון "מתיאס ומקסים" קיבל סקירה מטעמו לקראת הפסטיבל הגאה 2020, ולפניו יכולתם לקרוא את תסכולי מ"מותו וחייו של ג'ון פ. דונובון" מפסטיבל ירושלים, את אכזבתו של אורון מ"זה רק סוף העולם" (אני מאוד אהבתי), את התרשמותו של עופר מ"מאמי" שהיה הדולן הראשון שהופץ רשמית בישראל, ו"טום בחווה" כחלק מאימת החודש של יוני 2014. גם שני סרטיו הראשונים של דולן, "הרגתי את אמא שלי" ו"פעימות לב" קיבלו מקום בראשית ימי סריטה בטקסט של אורון. למעשה, הסרט היחיד של דולן שאין לו התייחסות הוא, באופן אירוני כנראה סרטו האהוב עלי ביותר, "לורנס בכל מקרה".
אז כן, כתבנו עליו לא מעט, והאמת שמגיע לו כי הקריירה שלו מרתקת בפני עצמה. ועדיין, סיקרן אותי לחזור אל סרטו הראשון ולהשיק אתו את הסדרה החדשה שאני מקווה שתביא לנו דברים מעניינים – "כעבור 10 שנים".

לפני 10 שנים…

ירושלים, שלהי 2010. אני בן 27 ומתחיל לעבוד במרץ על סרט הגמר שלי בסם-שפיגל (שיהפוך להיות סרט לא-גמר אבל זה פחות לעכשיו) "להמשיך לנשום". התסריט, אם אינני טועה, כבר אושר ועכשיו התחיל שלב הליהוק, בחירת הצוות, הקונפסט האומנותי וכאב הראש האמיתי. בשיטוטי היומיים בסניף האוזן השלישית נתקלתי בסרט חדש שהופיע על המדף, "Les Amours Imaginaires", "פעימות לב" בישראל, שאחד מחברי לכיתה, אסף שניר (לימים הבמאי של "הד"), אמר לי שראה בפסטיבל קאן האחרון וחשב שידבר אלי. ולכן נרגש אספתי את העותק ומיהרתי אל דירתי אשר בקומה העליונה בבניין ברחוב חבצלת.
100 דקות לאחר מכן הצלחתי סוף סוף לסגור את הפה, מרגיש כאילו רכבת עברה עלי. המוח שלי לא התמודד עם האימג'ים, הסאונד והיופי המטריף הזה (את דלות התסריט הצלחתי להניח בצד). בשבועות שלאחר מכן, הושבתי כל אחד מהקולגות שלי ב"להמשיך לנשום" לצפות בו – את הצלם, את התאורן, את אחראית הארט, את השחקן הראשי, ואמרתי להם "ככה אני רוצה". בין לבין צפיתי בו שוב כדי להיזכר, כי הייתי קלישאה של סטודנט גיי לקולנוע. מה אפשר לעשות?

נסער מהתגלית, שהונצחה לאחר מכן בדמות הפוסטר של הסרט שנתלה בדירה הקטנה, כמובן שחיפשתי את סרטו הראשון הקודם של דולן, וכך ב-9 בינואר צפיתי לראשונה בסרט הביכורים שלו, "הרגתי את אמא שלי" (J'ai Tue Ma Mere). מנסה להתמודד עם זה שדולן, בהיותו בן 20, לקח שלושה פרסים בקאן ונשלח לייצג את קנדה באוסקר (הוא לא קיבל מועמדות, וחבל כי הגיע לו). כשאני הייתי בן 20 הייתי קצין אב"כ בבסיס של חיל הים בחיפה, ובזמן שאין ספק שהותרתי חותם בל יתואר על מערך ההתגוננות של פלוגות החוף, התמרמרתי על הפער הזה.
לא ידעתי האם לקוות לעוד סרט כמו "פעימות לב" או למשהו חדש, אבל אני זוכר שבתום הצפייה חשבתי שגם אם מבחינה ויזואלית סרטו הראשון של דולן נחות בהרבה מסרטו השני, דווקא מבחינת הרגש והעוצמה הוא נוכח הרבה יותר. ואפילו שכשחקן, דולן מרשים יותר בסרט מ-2009 מאשר זה שיצא שנה לאחר מכן. כמו שאר העולם, גם לי היה ברור שיש פה קול חדש שאנחנו עומדים לשמוע עליו והרבה.

…כעבור 10 שנים

"הרגתי את אמא שלי", שדולן התחיל לכתוב באיזה גיל 16 או משהו מרתיח בסגנון, הוא סיפור מאוד קטן במרכזו שאנטל – מזכירה במשרד אפרורי כלשהו, שאת חייה הפרטיים צובעת וממלאה באומנות קיטשית, קניות ובילוי עם חברות – ושל בנה היחיד והמתבגר הוברט, אותו היא מגדלת לבדה לאחר שהאב החליט שהורות זה לא מתאים לו ועבר להתגורר לא רחוק מהם, שומר על קשר מינימלי.
גיל ההתבגרות, כולנו זוכרים, אף פעם לא עושה טוב לאף אחד, אבל אפילו מעבר לזה, נראה שבין שאנטל והוברט יש מתח שקצת חורג מהרגיל. על אף שהם, פחות או יותר, האנשים היחידים בחיים זה של זו (ואולי בגלל זה) הם מתפוצצים אחד על השנייה בכל הזדמנות, ומערכת היחסים ביניהם גובלת בהתעללות רגשית. ועדיין, מבין ההריסות, אפשר לראות את התלות שיש להם זו בזה, וכשהגלים פחות סוערים ניתן להבחין שהם מנסים פשוט להשיג חיבה ויציבות זה מרעהו.

אבל לא רק ההתנגשות הזו בין הרצון באהבה לשנאה יוקדת מאפיינת את "הרגתי את אמא שלי", אלא זה שהוא כל כולו ניגודים וקונפליקטים, תמתיים וטכניים. יש בו סצנות של צעקות והיסטריה ושבירת חפצים, אל מול רגעי הילוך איטי שמייצרים תחושה של רוגע והרמוניה. הארט עמוס בפרטי אומנות שאפילו חובבי ויטאנג'-טראש יהססו להחזיק במחסן, על כל האהילים המנומרים והתמונות הצעקניות, אבל יש בו גם מונטאז'ים שמתעכבים על יצירות אומנות גדולות מההיסטוריה וקלוז אפים מלטפים. כל הסרט הזה הוא התפוצצות ומנוחה, התנגשות ואחיזה.
היכולת לאזן בין האלמנטים הקונטרסטיים הוא לאו דווקא משהו שיאפיין את הקולנוע של דולן בהמשך הפילמוגרפיה שלו. "מאמי" ו"לורנס בכל מקרה" הם הקרובים ביותר (ולכן מהמוצלחים שלו), אבל לעומתם "זה רק סוף העולם" ו"מותו וחייו של ג'ון פ. דונובון" הם מקרים בהם נראה שהוא שחרר את הרסן לחלוטין (אם כי זה לא בהכרח אומר שאינם חוויה מוצלחת), לעומת "טום בחווה" או "מתיאס ומקסים" שם נראה כאילו דולן מחזיק חזק מדי.

מה שעוד יותר מעניין לראות, זה איך "הרגתי את אמא שלי" הוא בעצם הקרקע ממנה יצמחו כל מה שדולן יעשה בהמשך. לא שזו איזו תגלית מרהיבה מצדי, כן? זה סרט ראשון של במאי שגם מפיק, כותב, עורך ומעצב את התלבושות (הוא עבד עם צלמים שונים עד שהתקבע על אנדרה טורפין החל מ"טום בחווה"), אז לא צריך להיות סופר מרוכזים כדי להבין זאת, אבל זה כן מאוד משעשע.
קודם כל, העיסוק בהתבגרות להט"בית הוא משהו שיופיע ברוב סרטיו לאחר מכן, ובכל סרט תהיה דמות משמעותית של אמא. גם הליהוק מתחיל כאן, במיוחד שיתוף הפעולה של דולן עם אן דורוול המדהימה שמופיעה בחמישה מסרטיו (והייתה צריכה לזכות באוסקר על "מאמי"). גם סוזן קלמנט, פה בתפקיד המורה האימהית, תעשה אצלו כמה מתפקידיה הטובים בין אם "לורנס בכל מקרה" או "מאמי", ונילס שריידר – כנראה התלתלים הכי מרהיבים בקולנוע – התחיל פה ויצוץ גם ב"פעימות לב" בסצנת ריקוד מהבהבת. באופן כללי, נראה שדולן מלהק לפי שיער, אחרת אין דרך להסביר את זה שכל שחקניו מתהדרים ברעמה שיש לה נוכחות משל עצמה.
וברמת האנקדוטה, אם רציתם לדעת מאיפה הגיעה ההשראה לסיפור על הילד הקטן שכותב מכתבי הערצה/אהבה לשחקן הנערץ עליו ב"מותו וחייו של ג'ון פ. דונובון", תשמחו לגלות שבאחת הסצנות מספרת שאנטל על האובססיה של הוברט/דולן לליאונרדו דיקפריו בתקופת "טיטניק", והמכתב ששלח לו. זה הכל פה.

אז כן, ברור שהנושא והדינמיקה ב"הרגתי את אמא שלי" קרובה ואישית מאוד לדולן, אבל יכול להיות שדווקא במקרה הזה הוא היה זקוק לקצת יותר מרחק, מכיוון שלא פעם ההתנהלות של הדמויות הייתה לא ברורה. נגיד את המהלך של שאנטל בסצנת ספרית הווידאו, כאשר היא נוטשת את הוברט שם לאחר שלטענתה התמהמה יותר מדי זמן, ממש לא הצלחתי להבין בהתחשב בכך שהיא זו שהציעה לו לעצור שם כאקט של פיוס. גם היחס שלה אל המיניות של הוברט לא לגמרי מפוענחת. בהתחלה חשבתי שהיא מקבלת בתדהמה את החדשות על כך שלבנה יש בן זוג כבר חודשיים לא בגלל שהיא הומופובית, אלא כי היא מזועזעת מכך שהוא הסתיר זאת ממנה והיא בעצם לא חלק מהחיים שלו. אבל לאחר מכן זה נראה כאילו ממש קשה לה לקבל את האמת הזו על בנה, למרות שהיא נתפסת כאישה די ליברלית. גם החוקיות של הפנימייה לא ממש הסתדרה לי, ומה שגם בצפייה הראשונה וגם בשנייה הציק לי הוא הדינמיקה המשונה של הוברט ובן זוגו (פרנסואה ארנו, גרסת הבטא של לואי גארל מסתבר). אין ביניהם כימיה בכלל, או לפחות כך אני תפסתי את זה.
לכל דבר מהטענות – הדי קטנונית שלי, בואו נודה – כנראה שיש הסבר וזה בטח תלוי במטען אישי וכאלה, אבל אלו הניטפיקים שאני הצלחתי למצוא.

גם כסרט ביכורים וגם כיצירה שעומדת בפני עצמה "הרגתי את אמא שלי" מחזיק נהדר. מכיוון שהוא רק באיזור השעה וחצי, המעגליות של התסריט לא מעיקה או ממצה את עצמה, וזה באמת בעיקר נזקף לזכותה של אן דורוול בתפקיד שאנטל. היא הוריקן כמו שהיא חיבוק מרגיע, ואמינה בכל ביט. כשהיא אומרת לעצמה "אני אמות למחרת" באחת הסצנות המאוחרות של הסרט, זה אחד הרגעים הכי מרגשים של הקולנוע בעשור הראשון של האלף החדש.
קזאבייה דולן הספיק מאז להרהיב ולהמאיס ועכשיו לכל אחד יש דעה עליו – ובצדק, הוא הביא את זה על עצמו. גם אני כבר נכנס עם פחות התלהבות לסרטיו החדשים, אבל תמיד יהיה שם משהו שימשיך להזכיר לי את התדהמה מסרטיו הראשונים. אבל גם לאלו שאינם מסתדרים עם הסגנון שלו, אני חושב שסרטו הראשון יהיה לצפייה מרגשת. מניירות יש פה, אין ספק, אבל גם משהו יציב, כן ואמיתי יותר מרוב סרטיו הבאים.