פסטיבל אוטופיה 2020: מדריך וקצת על הסרט ״חללית כדור הארץ״

השנה תיכף נגמרת אבל פסטיבלי קולנוע עדיין נפתחים, חלקם יימשכו אל תוך 2021. אחד כזה הוא פסטיבל אוטופיה לסרטי ז׳אנר, או כמו שהם אוהבים לקרוא לזה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי מדע בדיוני ואימה. כזכור, בשנה שעברה הפסטיבל התקיים במתכונת חלקית. השנה הוא ייערך דיגיטלית כנהוג לאחרונה, בין התאריכים 17 בדצמבר 2020 (שזה אתמול) וה-10 בינואר 2021 (שזה בעתיד! כיאה לפסטיבל עתידני באופיו). בפעם שעברה, בזכות המהדורה המצומצמת יצא שהקפנו את כולה עוד לפני השיגור. הפעם צוות אוטופיה בחר 23 סרטים למהדורת האונליין, כאשר אנחנו עומדים על סיקור של מחצית מהם עם פתיחת האירועים. הסרטים מתפרשים על פני קשת רחבה של ז׳אנרים קולנועיים, בין הפנטסטי והאוטופי אל המסוייט והדיסטופי, וגם אירועים מקוונים בהם אפשר יהיה להרגיש קצת ערך מוסף. זאת ועוד, הסרטים יוקרנו בליווי קולנוע ישראלי ז׳אנרי וקצר.

כדי ליצור מדריך מלא ומקיף, חשבתי שיהיה מעניין לחלק את הסרטים לקבוצות. גם לפי ז׳אנרים וסגנונות, אבל גם בהקשרים אחרים כמו שפה למשל (רוב הפסטיבל דובר אנגלית, וכתוביות יש תמיד). הסרטים שכבר ראינו וכתבנו עליהם יקבלו לינקים המובילים לטקסט הרלוונטי, ואלה שעדיין לא ראינו יצויינו בשם עברי וגם לועזי. הפוסט יסתיים עם מיני-סקירה לסרט שרק חיפשתי תירוץ לכתוב עליו, כך מסתבר. עוד פרטים וגם כרטיסים לצפייה ביתית לכל הסרטים, או דילים של כרטיסייה משתלמת, אפשר למצוא באתר הפסטיבל וגם בעמוד הפייסבוק.

נתחיל עם הסרטים היותר קלילים או מסחריים בתוכניה, למרות שבמקרה של הראשון נדמה שיש צורך להפעיל קצת את המוח. זהו ״פאלם ספרינגס״ מהתמונה לעיל, סרט שהוזכר אצלנו בכמה הזדמנויות עוד לפני שהגיע ארצה. מדובר בקומדיית לולאת הזמן בכיכובם של אנדי סמברג וכריסטין מיליוטי, שתקועים באותו יום ובאותה חתונה מבלי שאיש מלבדם יודע על כך.
סרט שטרם ראינו אבל נשמע ומוגדר כרומנטי ופנטסטי הוא ״בת ים בפריז״, בו כל תושבי העיר בת ים מתעוררים יום אחד בעיר האורות. סתם, הלוואי. בתקציר האמיתי של הסרט, ששמו המקורי הוא ״Mermaid in Paris״, מסופר על אהבה קסומה עם סכנות מיסטיות טרגיות. קצת כמו ״אונדינה״ שכתבתי עליו ממש השבוע במסגרת פסטיבל ירושלים. גבר פריזאי הנואש ממערכות יחסים מוצא על גדות נהר הסאן סירנה, או בת-ים אם תרצו, המופתעת מכך שליבו לא התפוצץ. היא משוכנעת שאם יתאהב בה ימות, כמו שקורה לה תמיד, בעוד הוא מאמין שהיא האחת שחיכה לה.

לא מעט סרטי התבגרות יש השנה בפסטיבל, לצערי באף אחד מהם לא צפינו עדיין. נתחיל עם ״התגשמות״ (Come True) של אנתוני סקוט ברנס הקנדי, שחלקו באנתולוגיית ״חגים״ הרשים את אור בעבר. גם סרטו הנוכחי מתמקד בצעירה, שעבור מיטה ללילה מסכימה לניסוי בשינה, אך מתחרטת כשהמציאות והסיוטים שלה מתערבבים.
״אפלה״ (Darkness) הוא סרטה של עמנואלה רוסי, שאינה השחקנית האיטלקייה הוותיקה בעלת אותו השם, אלא יוצרת שזהו לה סרט ביכורים. הוא מספר על צעירה המתגוררת בבידוד עם אביה ושתי אחיותיה, כאשר הבנות מנותקות מן העולם החיצון ורק האב יוצא החוצה ממוגן היטב. הוא טוען שהעולם מזוהם מדי בשבילן, אבל כחלק מחווית ההתבגרות שלה הגיבורה תבחן זאת בעצמה.
עוד דרמת התבגרות לא שגרתית ושאינה דוברת אנגלית היא ״בלו מיי מיינד״ (Blue My Mind) תוצרת שוויץ. סרטה של ליסה ברולמן עוסק בנערה החרדה מן השינויים שמתחילים אצלה עקב גיל ההתבגרות, אבל יש לה סיבה טובה – חלקם טבעיים ומקצתם על-טבעיים.
סרט רביעי עם גיבורה צעירה במרכזו הוא ״כוכב ים״ (Starfish), המתחיל כשעולמה של הדמות הראשית חרב עליה עם מות חברתה הטובה. אלא שגם העולם כולו נחרב, בשל אות מסתורי ממימד אחר, והגיבורה בטוחה כי היא נותרה לבדה עלי אדמות. לרשותה רק מיקס-טייפ שהשאירה לה חברתה בתקווה לפענח את הסיטואציה.

לפסיס

כל מיני דיסטופיות מאכלסות את תוכניית הפסטיבל השנה, דוגמת הסרט שלעיל ועוד כמה. על ״לפסיס״ של נואה האטון התפייטתי ממש השבוע במסגרת דיווח מפסטיבל ירושלים, אז לא ארחיב. רק אבקש שתנמיכו ציפיות בכל הקשור בערכי הפקה, והגבירו את העירנות המוחית בזמן הצפייה בדרמת המד״ב הדיסטופית, המתרחשת בעולם בו תאגיד תקשורת מפרנס את מעוטי היכולת בעבודות פרך של הנחת כבלים ביער. אחד כזה שמגיע לשם במרמה, אבל במטרה טובה לסייע לאחיו החולה, מגלה שהמצב הרבה יותר מטריד ממה שנראה בהתחלה.
בהקשר אלגורי אחר אפשר לציין את ״ויואריום״, עליו כתב אור בפסטיבל ירושלים הקודם. ג׳סי אייזנברג ואימוג׳ן פוטס מגלמים זוג צעיר המגיע לראות בית בשכונת מגורים שקטה ומוצא עצמו כלוא במבוך שבו כל הבתים זהים והמציאות מתערערת.

כשהעניינים על כדור הארץ מגיעים לקיצם, נחמד לפנטז על מסעות בחלל ובשלל שפות. ״אניארה״ השבדי כבר נסקר על ידי עופר, גם כן בפסטיבל ירושלים שעבר. שמו כשם ספינת החלל הנושאת את העשירים וברי המזל הרחק מכדור הארץ החרב אל כוכב מאדים המתפתח. אך כאשר התנגשות משבשת את המסלול המתוכנן, ולא ברור בכלל מתי או האם תגיע הספינה ליעדה, על הצוות והנוסעים כאחד יהיה הרבה עם מה להתמודד. באוטופיה כל-כך אוהבים את הסרט עד שהחזירו אותו גם השנה, לאחר שהיה חלק מתוכניית המהדורה המצומצמת דאשתקד.
סרט נוסף בכיוון הזה, כלומר בכיוון הכללי של הרחק מכאן, הוא ״מסע אחרון״ (Final Voyage). מדובר בדרמת מדע בדיוני מגרמניה שמתחילה עם מצוד אחר אסיר במדבר. הנמלט ורודפו עולים על סיפונה של ספינת חלל מסתורית וילמדו בדרך על מקורה ועל מסעם.

אם להישאר בטריטוריות שאינן דוברות אנגלית, צמד סרטים ממהדורת אוטופיה הנוכחית מגיעים מטורקיה. ראשון הוא ״האנטנה״, עליו כתב עופר במסגרת פסטיבל איסטנבול של השנה. העלילה מתרחשת בגרסה (עוד יותר) דיסטופית של המדינה בה הממשל הטורקי מתקין אנטנות בכל בניין. אב הבית של אחד מהם חושד שמשהו אינו כשורה ואז צריך להתמודד עם הדיירים המתחרפנים.
״המצוד״ (AV: The Hunt) הוא מותחן נקמה על אישה נמלטת ממשפחתו של בן זוגה. הם רצחו אותו מול עיניה לאחר שחיללה את כבוד המשפחה, והיא הבאה בתור. המרדף מתפרש מעיירה קטנה אל איסטנבול הגדולה, והסרט מצטייר ככזה העוסק בנושאים רציניים למרות או בזכות המעטפת של סרט ז׳אנר.

מכאן נעבור לכותרי אימה שונים, שיש מגוון מהם בפסטיבל. ״שריד״, או ״רליק״ כפי שהוא נקרא עד כה בישראל וכך היה כאשר אור כתב עליו באימת החודש, הוא אחד הסרטים המדוברים של השנה בעולם האימה והאינדי כאחד. סרטה של נטלי אריקה ג'יימס מתמקד בשלוש דורות של בנות אותה משפחה (אמילי מורטימר, רובין נווין, בלה הית'קוט), המתמודדת עם מצבה המתדרדר של הסבתא.
עוד סרט שכבר נסקר בפינת האימה החודשית של אור הוא ״חיים של אבא״, או ״בוא לאבאל׳ה״ כפי שבחר אור לתרגם את שמו. בדרמת האימה המפתיעה הזו, אלייז'ה ווד מגלם גבר המקבל הזמנה מאביו לפגוש אותו אחרי נתק של 30 שנה. הוא נענה להזמנה וכמובן שהדבר הזה שתמיד פוגע במאוורר על פי הביטוי הציורי אכן פוגע במאוורר.

״הוסט״ של רוב סוואג' הבריטי זכה גם הוא לייצוג באימת החודש, כי אור הוא מכונה. זהו סרט שעונה על השאלה האם קיים דבר יותר מטיל אימה ממפגש זום. התשובה היא, ניחשתם נכון, מפגש זום חברי להגפת מתחים בזמן מגפת הקורונה. שהופך לסיאנס. וכולנו יודעים מה קורה בסרטי אימה כשצעירים טמבלים עושים סיאנס.
על ״לבלוע״ כתבנו פעמיים למעשה, פעם אחת כשהיה חלק ממהדורת אוטופיה של 2019, ופעם נוספת במסגרת אימת החודש של אור. בתור מי שאחראי לאחד הטקסטים, אני עדיין ממליץ עם הסתייגות על הסרט הזה, בו היילי בנט מגלמת נשואה טרייה המפתחת הפרעה של בליעת חפצים בזמן הריונה. כפי שמצויין באתר הפסטיבל, הסרט לא המתרכז באימה ובזוועות, אלא נותר מותחן עוכר שלווה על אישה שנראה כאילו חייה מושלמים אך היא מתנהגת באופן המשדר מצוקה.

לבלוע

יש גם סרטי אימה בפסטיבל שטרם כתבנו עליהם, לפחות שניים כאלה. ״לכדתי את השטן״ (I Trapped the Devil) מתרחש בחג המולד ונשמע קצת כמו קומדיית אימים, אבל הטריילר שלו חושף שהרבה הומור אין כאן אלא משהו אפל יותר. זה מתחיל עם ניסיון פיוס בין שני אחים, האחד מגיע עם זוגתו לבקר את השני, אלא שהאורחים הגיעו בזמן לא אידיאלי – האח כלא במרתף אדם שהוא מאמין כי הוא השטן בכבודו ובעצמו.
סרט עם שם אפילו עוד יותר פיוטי הוא ״ליבי אינו פועם כשאינך מורה לו״ (My Heart Can't Beat Unless You Tell it To), שהחל את דרכו בפסטיבל טרייבקה השנה. הוא מספר על שלושה אחים בוגרים (פטריק פיוג'יט, אינגריד סופי שראם, אוון קמפבל) שאחד מהם שברירי וחולני והשניים האחרים מנסים לטפל בו. אה, והם ערפדים.

את פינת הביזאר של הפסטיבל יש להתחיל עם הסרט שכותרתו מבטיחה הרבה וגם מסבירה את עצמה – ״האדם שהרג את היטלר, ואז את ביג-פוט״ (The Man Who Killed Hitler and Then The Bigfoot). סם אליוט, איך לא, הוא האיש מן הכותרת. בהיסטוריה האלטרנטיבית שטווה רוברט קרזיקאוסקי, קיים חייל התנקש בהיטלר, ובזקנתו נקרא למשימה אחרונה נגד כבר הבנתם מי. האמת היא שצפיתי בסרט הזה, אבל זה היה לפני כשנתיים ולא הספקתי לערוך צפיית רענון כדי לכתוב עליו. אני כן זוכר שהטון הרבה פחות שטותי ממה שזה נשמע. בין רגעים מרשימים (בעיקר הפתיחה) למטורפים (לא אספיילר), יש לא מעט דרמה אנושית ועיסוק בנושאים כבדי משקל כמו התמודדות עם העבר בימי הזיקנה. וסם אליוט מעולה, למקרה שהיה ספק.

את שני הסרטים הבאים לא ראיתי אבל הם נשמעים עוד יותר מופלפים. כבר בשלב השם של ״כומר-רפטור״ (The VelociPastor) קל לדמיין את העלילה, ואכן מדובר באיש כמורה שביכולתו להפוך לדינוזאור. ולהילחם בנינג׳ות, כי למה לא בעצם. אני לא חושב שיש מה להוסיף חוץ מהמלצה לצפות בטריילר כדי לבדוק אם נחמד לכם ולכן זי-מובי מבחינת איך שהסרט נראה ונשמע.
איש דת שהופך לזוחל פרהיסטורי זה עוד פחות משונה ממה שמבטיח ״באט בוי״ (Butt Boy). בסרט, בלש משטרה חושד כי החונך שלו בקבוצת הגמילה מאלכוהול הוא אחראי להיעלמות של ילד נעדר, ואולי גם למקרים נוספים. החשד: שאיבת חפצים, חיות ובני אנוש אל תוך הישבן. יש לקוות שהסרט כולל סצנת חקירה עם התשובה המתבקשת: ״בתחת שלי צועק הצילו״. אולי ככה היה צריך לקרוא לסרט בעברית.

שני סרטים הזויים נוספים, אם כי לא ברמות האלה, הם דווקא דוקומנטריים. בלי לראות את מלוא התוכניה אני עדיין מהמר שהם כמה מהיותר מעוררי מחשבה בפסטיבל כולו. הראשון הוא ״מרגיש טוב אחי״, עליו כתבתי כחלק מסרטי פסטיבל ירושלים המוקדמים. הסרט עוקב אחר אמן הקומיקס שיצר את פפה הצפרדע וצפה ביצירתו התמימה הופכת למזוהה עם הימין הקיצוני בארה״ב. השני הוא סרט על ניסוי חברתי שקרה באמת, ועליו טרם כתבתי כאן למרות שראיתי אותו. לכן, אסיים את המדריך עם מיני-סקירה אודותיו.

חללית כדור הארץ
Spaceship Earth

סרטו של הדוקומנטריסט מאט וולף התחיל את השנה בפסטיבל סאנדנס, הפציע ב-VOD בארה״ב לא הרבה אחרי תחילת המגפה, ובקיץ הגיע גם אל יס דוקו. למרות זאת טרם מצאתי הזדמנות לכתוב על הסרט, עד עכשיו כשצץ כחלק מן התוכניה של פסטיבל אוטופיה, בשיתוף עם yes. אני חש צורך לעשות זאת משום שמה שמובטח או מדובר בטריילרים, יחד עם דעות של אחרים שיצא לי להיחשף אליהן, אינו מה שעניין אותי בסרט עצמו. ובכל מקרה מדובר בדוקו המושך למאה כיוונים שונים ועמוס עד להתפקע בנושאי עיסוק, זאת בשל הפרויקט המשוגע שהוא חוזר אליו.

הפרויקט הוא ״ביוספירה 2״ ואיתו מתחיל הסרט. עם שמונה בני אדם שבשנת 1991 נכנסו למשך שנתיים אל תוך מבנה עצום שאמור היה לדמות מערכת אקולוגית סגורה. כזו שאם תצליח לספק תנאי מחייה לשוהים בה אולי תוביל לפריצת דרך בחשיבה על הישרדות בכוכבים שאין בהם טבע הדומה לשלנו, נגיד מאדים עליו אפשר יהיה לקיים פיסת כדור הארץ. כפי שמדגים הסרט, ״ביוספירה 2״ היה ספק ניסוי מדעי וספק קרקס תקשורתי. הוא הקדים גם את תוכניות הריאליטי הוותיקות ״האח הגדול״ ו״הישרדות״, ששילוב ביניהן לכאורה מייצג את מה שהתפתח בתוך המבנה המבודד מן העולם. אלא שכפי שמתברר עוד בסצנת הפתיחה, עניין חדשותי היה נלווה בכל שלב, והיותו של המבנה שקוף הפך את האנשים החיים בו לחיות בכלוב תצוגה. השמינייה שהתנדבה לניסוי מצאה עצמה בלב סערה תקשורתית, אטרקציה תיירותית, ואינטריגות שלא קשורות למדע.

כל אחד משלושת הכיוונים האלה – המדעי-סביבתי, החברתי-אנתרופולוגי, וגם האופן בו הכל מיוצג דרך המדיה – יכול היה להיות סרט מרתק בפני עצמו. וולף וצוותו בוחרים שלא לבחור ומקדישים לכל אלמנט לא מעט דקות מסך מתוך שעתיים של סרט. מה שהכי עניין אותי ובעיניי מצדיק המלצה על הסרט כולו הוא הנדבך המדעי, שזוכה להכי פחות זמן כמובן, אבל מכיל אנשים מרתקים שטובים בעבודה שלהם מדברים עליה ומבצעים אותה. הצדדים הצהובים או אם תרצו האנושיים יותר, שקיבלו המון דקות, גם הם לא משעממים כלל. אבל זה לא הספיק ליוצרי הסרט, שמקדישים כמעט מחצית ממנו להיסטוריה מאוד לא רלוונטית של לידת הפרויקט. אחרי הפתיחה הנהדרת, מתחיל סיפורה של קומונת היפים בסיקסטיז, שיום אחד אולי תהיה קשורה בערך לביוספירה 2. אני אמנם משוחד בהיותי האדם שהכי שונא היפים מלבד אריק קארטמן, והוא בכלל דמות בדיונית. אבל שככה יהיה לי טוב, מה היה נחוץ ללמוד על חייה של פקידת הקבלה במרכז המבקרים, רק כי היא הכירה את מי שהכיר את מי שמימן את הפרויקט.

כיוון שהסרט בוחר למרוח את רוב השעה הראשונה שלו על חבורת התיאטרון ההיפית המטופשת, אעשה מה שאני אף פעם לא עושה ואמליץ להריץ קדימה. שום דבר ממה שקורה אחרי הדקות הראשונות ולפני שהניסוי מתחיל, ממש לא רלוונטי או יחסר לכם ולכן בהמשך. קטונתי מלהבין מדוע הקדימון מנסה לגרום לכך שנחשוב כי אותה חבורת מטורללים המזכירה כת היא זו שנכנסת אל תוך הכיפה. זה לא נכון והריבים שלהם על שטויות לא הפריעו או קידמו שום דבר. מי שכן נכנסים לביוספירה 2 הם מדענים, שפויים או לא, שמצאו מימון לשגעונות שלהם או תנאים מיוחדים שהיו יכולים רק לחלום עליהם במקום אחר. הייתי גם ממליץ לוותר על האפילוג של ההיפים כי באמת שזה לא עליהם ונשגב ממני מדוע הבמאי חושב שכן. אם הסרט הזה יגרום למישהו לקרוא קצת על (או את) באקמינסטר פולר, הוגה הכיפה הגיאודזית שבזכותו נקרא הסרט כפי שנקרא, אני חושב שזה יועיל לעולם יותר מאשר לשמוע מסרים על אפשרויות בלתי מוגבלות מאת אנשים שיודעים רק לשנורר כסף. אם זה לא מספיק, הסרט מספק עוד סיבות לשנוא דמות מפתח בממשל ארה״ב של הכהונה האחרונה, ויש בו עוד הרבה הפתעות וחומר למחשבה.