• פרסי אופיר 2020: רשימת המתמודדים הראשונית
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 18
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • מחכים לתרגום: ״שירלי״ של ג׳וזפין דקר
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 17
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס
  • על סרטה של מרגרטה פון טרוטה: ״שתי אחיות גרמניות״
  • קרישה
  • ״גרייהאונד״, סקירה
  • ״אמה.״, סקירה לעיבוד החדש לספרה של ג׳יין אוסטן
  • מחכים לתרגום: ״פאלם ספרינגס״
  • דאבל סרטי סגר: ״תוצרת בית״ ו״במרחק מאה מטר״
  • ״משמר האלמוות״, סקירת נטפליקס

פסטיבל איסטנבול 2020: דיווח מן התחרות לקולנוע טורקי

30 ביולי 2020 מאת עופר ליברגל

פסטיבלי קולנוע בשנת 2020 צרכים להתמודד עם המציאות המשתנה, שלל הגבלות, וברוב המקרים גם דחיות וביטולים. פסטיבל הסרטים של איסטנבול (דומה באופיו לפסטיבלים של ירושלים וחיפה) נועד להיערך בחודש אפריל. הוא נדחה ופורק לשלבים, כאשר התכנית להקרנת סרטים פוצלה לשניים: באוקטובר צפויה להיות מוקרנת לקהל התכנית הבינלאומית ובין ה-17 ל-28 בחודש זה (יולי) התקיימה התחרות לסרטים טורקיים. בכל ערב בשעה 21:00 הוקרנו ביחד סרט קצר וסרט באורך מלא, כולל שיחה עם היוצרים. הדבר התרחש בצפייה משותפת ברשת וגם בהקרנה מצומצמת באוויר הפתוח ותוך שמירה על ריחוק חברתי. פרט לצוות השופטים הראשי של התחרות, בראשות הבמאי מחמוט פאזיל ג׳ושקון ("הבלוז של יוזגאט", "מחרוזת התפילה", "ההכרזה"), הוענק באופן מסורתי גם פרס מטעם איגוד המבקרים פיפרסקי. בחבר השיפוט הזה גם אני לקחתי חלק, כפי שעשיתי ב-2017, אך לצערי מבלי לבקר בעיר הטורקית שנופיה נראו ברוב הסרטים. בנוסף, מכיוון שההקרנות היומיות היו נטולות תרגום, צפיתי בסרטים דרך לינקים בזמני הפנוי.

במבט כללי על 11 הסרטים בתחרות, ייתכן וחלק מן הבמאים החליטו שלא לחשוף סרטים חדשים בשלב זה, דבר שגרם לך כי הפסטיבל לא התעקש על בכורות טורקיות. לכן, חמישה סרטים שהוצגו בו אחרי שכבר הוצגו בפסטיבל אנטליה בסוף 2019 (אבל נמסר לי כי טרם יצאו להקרנה מסחרית). אומנם גם בעבר נתקלתי בסרט שהוקרן בשני הפסטיבלים, אבל אז היה מדובר בסרט בודד בשנה. כמו כן, 8 מתוך 11 הסרטים הפעם הם סרטי ביכורים, אם כי כפי שתוכלו לקרוא כבר בסרט הראשון שאסקר, לפעמים גם יוצר ותיק יחסית יכול להגיע לסרט ביכורים כבמאי.

רבים מן הסרטים המשיכו בעיסוק בנושאים המוכרים מן הקולנוע הטורקי של השנים האחרונות: פער בין החלקים השמרניים והדתיים בחברה אל מול האינטלקטאולים שפונים לאירופה, משבר ביצירה אמנותית (לרוב שירה), פער בין הערים הגדולות והמאוכלסות לבין הסביבה הכפרית, וגם ביקורת על דיכוי בידי הממשל, בעבר או בהווה. בחלק מן הסרטים שהוצגו, החזרה לנושאים הללו הרגישה מאולצת, אף כי 11 הסרטים נפרסו על פני מגוון גדול יחסית של ז'אנרים. בסרטים היותר טובים, ניכר גם מגע אישי של יוצרי הסרטים שהוסיף אמירה המרגישה רלוונטית גם מחוץ לחברה הטורקית.

בפוסט זה אסקור בקצרה כמה מן הסרטים שאהבתי יותר מן התכנית של הפסטיבל. אפתח עם הסרט שזכה לבסוף בפרס פיפרסקי מטעם חבר השיפוט שלנו, ואחריו אעבור לסרטים הנוספים שזכו בפרסים מצד צוותי השיפוט האחרים (והם עלו לדיון גם בתוך הצוות שלנו). לבסוף אסקור עוד כמה סרטים שייתכן ויגיעו לארץ לפסטיבל זה או אחר, במידה וגם כאן יתחדשו הפסטיבלים.

NASİPSE ADAYIZ – You Know Him
אתם מכירים אותו

הסרט שזכה בפרס פיפרסקי לסרט הטוב ביותר קיבל מחבר השופטים הראשי את פרס הבימוי ופרס העריכה. מדובר אומנם בסרט ראשון לבמאי ארקאן קסל, אבל השם או לפחות הפנים שלו צריכים להיות מוכרים לחובבי קולנוע טורקי: קסל (שעבד גם כרופא וכסופר) החל את דרכו כשחקן בסרטים של נורי בילגה ג'יילן, ואחרי תפקיד קטן ב"מרחק" הוא גילם תפקיד מרכזי ב"שלושה קופים" ו"היו זמנים באנטוליה", כאשר הוא גם היה שותף לתסריט בסרטים אלו. אחריהם הוא שיחק בעוד מספר סרטים אמנותיים וגם בסדרה הפופולרית "הבור" (למעריצים בארץ: הוא מגלם את אידריס קוצ'אבלי). אגב, הקריירה שלו גם כוללת שיתופי פעולה בולטים עם ראש חבר השופטים הראשי מחמוט פאזיל ג׳ושקון (פעם כשחקן ראשי ופעם כתסריטאי), ואיני יודע עם הדבר תרם לכך שזכה בפרס הבמאי או פגע בסיכויים שלו. בכל מקרה, חבר השופטים בו אני לקחתי חלק היה בלתי תלוי וכולנו התרשמנו מן הסרט במספר דרכים.

קסל מגלם בעצמו את התפקיד הראשי של ד"ר קאמל גונר, מנהל בית חולים שרץ לרשות רובע ביוגלו באיסטנבול (הרובע שהוא המרכז התרבותי של העיר), אולם הוא טרם קיבל את התמיכה הרשמית של ראש המפלגה שלו, המכונה "מספר 1". הסרט עוקב אחר גונר במהלך יום לחוץ אחד הכולל כמות גדולה למדי של פגישות ואירועי יח"ץ מתכוננים, בחלקם הוא מבטיח לעצמו קולות תמורות שריון ברשימה (ו/או עזרה בטיפול רפואי), בחלקם מצטלם עם תינוקות, ובאחד מהם הוא נפגש לרגע עם "מספר 1" שלא ממש מקדיש לו זמן או כבוד. השיא של היום אמור להיות ארוחת ערב שהיא גם סעודת התרמה. סעודה שכוללת נוכחות של אשתו לשעבר של גונר ולפי התכנית גם ביקור של מספר 1, אם כי הלוח הזמנים של מנהיג המפלגה הוא דבר עמוס יותר. הסרט הוא סאטירה פולטית שמזכירה לפעמים את קישון בחוש ההומור שלה ובדגש על הבירוקרטיה וייפוי המציאות הדרוש על מנת לרוץ למשרה ציבורית ולהיראות מכובד. אם כי הרצון לקבל את התמיכה המכובדת מוביל לכך כי גונר מאבד את כבודו בשלל דרכים שונות והקומפוזיציות שיוצר קסל כבמאי תורמות להעצמת המימד הקומי שלהם.

הסרט מתרכז סביב סיפור של דמות אחת ורוב הדברים נחווים דרך נקודת המבט שלה, אבל הגדולה של "אתם מכירים אותו" היא בדגש שניתן על כל העולם בו הוא פועל וגם על דמויות המשנה. המירוץ לבחירות הוא מירוץ כאוטי ולצד כמה סצנות במספר ממוצמם של משתתפים, רוב הסרט מכיל סצנות עם כמות גדולה של דמויות וניצבים ומספר התרחשיות ודיאלוגים במקביל. בסצנות הללו קסל הבמאי מרבה להשתמש בטייקים ארוכים המראים שליטה בהמון דמויות בתוך סיטואציה בה קסל השחקן קצת מעבד שליטה. הביקורת הפוליטית לצד השילוב של מספר אירועים במקביל גרמו לסרט להיראות עבורי קצת כמו גרסה טורקית עכשווית לסרט של רוברט אלטמן. אבל זוהי יצירה מקורית למדי שנבנתה סביב הבמאי-כוכב שלה וכוללת גם אזכורים ישירים לתפקידים קודמים שלו, אלא שהם לובשים בסרט נופך אחר.

ד"ר גונר הוא דמות טרגית קומית. הוא נכנס לפוליטיקה מתוך כוונה לעזור לציבור כפי שעזר כרופא, אך הרצון להיבחר מאלץ אותו לוותר על העקרונות שלו, על הכבוד שלו, ובעיקר לפגוע באחרים – באנשים אותם הוא רוצה לרשת ובאנשים הקרובים אליו ביותר. בהם, הנהג האישי שלו (אשר היחסים ביניהם מהדהדים את "שלושה קופים", אם כי הסרטים שונים בטון ומערכת היחסים הולכת למקום שונה) ואשתו לשעבר, אותה הוא מחזיר בכוח לחייו ולקמפיין, אף שהיא כבר מצויה במערכת יחסים אחרת ומביעה בקול את אי ההסכמה שלה לשימוש בתמונות משותפות לאתר הבחירות שלו. וזו לא הדרך העיקרית בה הוא פוגע בה. יש לציין כי גם הדמויות הללו כוללת צדדים שליליים הנחשפים בסרט, אשר מבקר את כל הנוכחים בו, אבל גם מראה את הצדדים האנושיים בהם. אפילו "מספר 1", דמות בעלת כוחות כמעט אלוהים, נראית בסרט בביקור בשירותים. פגישה אחרת שיכולה להתגלות כבעלת חשיבות מכרעת עבור קבלת תמיכה במועמדות מתקיימת במה שנראה כמו מפעל דגלים, בו פועלות עובדות בשעות לא שגרתיות כאשר מאוחריהן סועדים גברים בעלי כוח. הסרט מספק הצצה אל מאוחרי הקלעים של הפוליטיקה הטורקית, אם כי רגעים רבים מתוכו מתאימים גם למקומות אחרים.

AŞK, BÜYÜ VS. – Love, Spells and All That
אהבה, כישופים וכו'

נעבור לסרט לזכה בפרס הסרט הטוב ביותר מטעם חבר השופטים הראשי בפסטיבל. במאי הסרט אומיט אונל (Ümit Ünal) הוא הכי ותיק בתחרות, באופן יוצא דופן: "אהבה, כישופים וכו'" (או "אהבה, כישופי נגד") הוא סרטו השביעי (כתסריטאי רשימת הקרדיטים שלו ארוכה אף יותר). הסרט מתרחש כולו באי בויוקאדה, הגדול בקבוצת איי הנסיכים הנמצאת דרומית לאיסטנבול. מרחק מעבורת מן העיר הגדולה, המקום עמוס בתיירים מרחבי העולם אך גם מתקיים כסוג של מקום מסורתי יותר בהווי שלו.

הסרט נפתח כאשר לאי שבה אישה בשם ארן, שגדלה במקום כבת של פוליטיקאי בכיר. בנעוריה, הידידות בינה לבין רייאן, בת המשרתים, הפכה לרומן. כאשר הדבר התגלה, ארן הורחקה מן האי ומהר מאוד גם מן המדינה, בעוד משפחה של רייאן איבדה את עבודתה. מאז חלפו יותר מ-20 שנה של נתק בין שתי הנשים, אולם ארן שבה לאי במטרה למצוא את רייאן ולהציר בפניה על אהבה שעדיין לא פגה חרף השנים שחלפו ומערכות יחסים אחרות (עם נשים וגם עם גברים בלחץ המשפחה). ההורים של השתיים אינם בין החיים וארן שלמדה ועבדה בצרפת במשך שנים צברה מספיק הון על מנת לאפשר לשתיים סוג של חיים חדשים. אולם, רייאן השלימה עם חיים פשוטים בדוחק כלכלי באי עם בן זוג שמנהל בית קפה לא מצליח מדי.

רייאן גם חושבת שהיא יודעת מדוע ארן שבה ושלא מדובר בתשוקה ישנה וטהורה. לאחר הפרידה, היא פנתה למכשפה שעבדה באי בבקשה שתטיל כישוף אהבה על ארן. נאמר לה כי הכישוף יעבוד וכי ארן תגיע ביום חמישי. שנים רבות אחרי שהתקווה כבתה, ארן חזרה בדיוק ביום חמישי ועבור רייאן ההסבר של כוח על-טבעי הגיוני יותר מאהבה, בטח במקום שעדיין לא מקבל מערכות יחסים חד-מיניות. החיזור של ארן זוכה לסירוב והיא כבר מספרת כי תעזוב את האי, אך נשארת ומסכימה לצאת למסע לביטול הכישוף בו היא אינה מאמינה, על מנת להוכיח כי אהבתה נותרה כנה וגם על מנת לייצר מחדש הדדיות בקשר.

הסרט מציב את האהבה גם כנגד הכישוף וגם יחד עם הכישוף ונגד המציאות החברתית באי (ומחוצה לו). סיפור האהבה הלסבי מייצג את הקשר של טורקיה בכלל והקולנוע הטורקי בפרט לעולם המודרני-ליברלי, אבל הכישוף מוסיף לסרט אלמנט של ריאליזם-מאגי הקשור לעולם הישן. הסגנון הקולנועי של הסרט ישיר רוב הזמן, אך נשבר לשוטים קצרים המבטאים תחושה פנימית ברגעים של תשוקה או תסכול מיני. הסרט ערך את בכורתו בפסטיבל אנטליה ושם זכה בשלושה פרסים, אחד מהם לשחקנית סילין אוקר, המגלמת את רייאן כאישה קשת יום אשר לא מאמינה שמשהו טוב או חדש יכול להתרחש בחייה. היא עושה זאת לרוב בפנים חתומות וזועפות, בעוד אקי דיזדר שלצידה משחקת בצורה פתוחה ואקספרסיבית יותר, דבר המייצר מתח בין סגנונות משחק וגם בין שתי נשים שהתרבות אותה חוו בעשרים השנה בנפרד הגדילה את הפער המעמדי ביניהן. בפסטיבל זה השתיים חלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר. הסרט נטול כל הפתעה ברמת הנרטיב, אולם הוא שומר כמה הפתעות קטנות דרך מונולוגים של דמויות משנה אשר לא בהכרח מקדמים את העלילה, אך מבטאות את האווירה באי – אי הגאה בייחוד שלו אבל גם נמצא בצל של העיר הגדולה והעשירה יותר. אותו פער הקיים גם בקשר הידידותי/רומנטי הניצב במרכז העלילה.

BINA – The Antenna
בניין

סרט הביכורים של אורקון בארהם הספיק כבר לעשות סבב פסטיבלים לא קטן: אנטליה, טורונטו, סיטג׳ס, וציון לשבח בפסטיבל נאנט למדע בדיוני (רשימה חלקית). כתוצאה מכך, יש כבר לא מעט דעות על הסרט באינטרנט והן מעורבות מאוד, נעות בין התפעמות לקטילות. לשמחתי, צפיתי בסרט בלי לדעת כמעט דבר מעבר לתיאור ראשוני של העלילה, ולכן די הופעתי והתרשמתי ממה שמצאתי – סרט מעוצב היטב שמתבסס על אלגוריה פוליטית ישירה, המרגישה מתאימה לימים אלו. לא הייתי היחיד בצוות השיפוט של המבקרים שהתרשם. חבר השופטים הראשי העניק לו את פרס סרט הביכורים, פרס המוזיקה ופרס הצילום. הסרט מתחיל כסרט טרגי-קומי והופך בהדרגה לסרט אימה של ממש, תוך שינוי סגנונות של הפחדה עד לרמה בו הבמאי צולל לתוך עולם הדימויים הסוריאליסטי אשר בנה.

החלטתי ללכת עם תרגום מילולי לכותרת הטורקית (אם הבנתי נכון) של הסרט ולא עם השם הבינלאומי הרשמי, שכן נראה כי המילה "בניין" הולמת יותר את הסרט שמתרחש במהלך יממה אחת וכולו, פרט לפרולוג, סביב בניין אחד. במהלך היום, הממשלה מתכננת להשיק שיטה חדשה להעברת מסרים/מבזקי חדשות ישירות לכל האוכלוסייה. לצורך כך, מותקנת צלחת תקשורת חדשה (לא בדיוק אנטנה, אבל נניח) בגג הבניין האפרורי בו מתרחש הסרט. מתקין הצלחת נופל מן הגג בתאונת עבודה, כאשר אנשי הבריאות שמפנים את הגופה אומרים שתאונות כאלו נפוצות בעת האחרונה. גיבור הסרט הוא מהמט, אב הבית/איש התחזוקה של הבניין הנדרש גם לנקות את הדם וגם לטפל בדליפה מוזרה של חומר שחור לתוך המקלחת באחת מן הדירות. עושה רושם כי החומר קשור למה שבדיוק הותקן על הגג ודורש טיפול יותר רציני. מן הסתם, זה רק תחילת הבעיות. מהמט מנסה לטפל בנחישות בכל משבר, אבל יש דברים שמחוץ לשליטתו. הסרט גם מספק הצצות קטנות ולא ממש מספקות לחיי הדיירים, כאשר המשפחה הכי מעניינת היא זו בה הבת המתבגרת רוצה לעזוב את האזור (בעידוד מהמט) ולא לחיות את החיים שהאב הקפדן מספק עבורה.

הסרט לא מנסה להיות עשיר בדמויות, אבל הוא מחפה על כך בעיצוב הבניין לפני ואחרי שהדברים מתחילים להיות מוזרים. אף כי העלילה מכילה לכאורה אלמנטים של דיסטופיה עתידנית, הבניין נראה כאילו הוא נבנה בתקופה קדומה יותר ובכל מקרה הקידמה לא הגיע אליו. כל הטלוויזיות במקום רחוקות מלהיות שטוחות, למשל. מה שהופך את הסרט למתרחש במציאות אלטרנטיבית ולא בהכרח בעתיד. הדבר גם מדגיש את היותו של הבניין רחוק מן המרכז – סוג של בניין נטול אופי בעיירה נטולת אופי, שהדיירים בה מפנטזים על מעבר לכל מקום אחר. האפרוריות הזו מפנה את המקום שלה לעיצוב קיצוני יותר ויותר של סיוטים, כאשר החומר השחור הוא רק ההתחלה. ההשראה של דיוויד קרוננברג בעיקר (לצידו גם לינץ' וגיליאם) ניכרת. לפחות בהתחלה, קטעי האימה עושים גם שימוש יצירתי בבנייה של מתח דרך עריכה ופערי מידע בצורה אפקטיבית.

הסרט עוסק בשליטה של מקבלי ההחלטות בתקשורת והרמז הוא שהשליטה הזו תבטל את עצמאות המחשבה של הנתינים. לכאורה, היכולת "להפוך לאחד" במידע היא סימן לקידמה וכי עם מאוחד הוא חזק יותר. אולם בפועל, מדובר בצורה של פשיזם שהסרט מקצין לרמה לא ריאליסטית. לא מדובר באלגוריה הכי מקורית וכמובן שאינה עדינה, אבל לפעמים בסרטים כאלו ובמצב הפוליטי הנוכחי מותר להכות את המסר עם פטיש, כל עוד הדבר נעשה תוך שמירה על רמה גבוהה של אסתטיקה ושימוש במכלול הכלים שהקולנוע יכול להציע.

BILMEMEK – Not Knowing
לא לדעת

סרטה של הבמאית ליילה יילמאז יצא בידיים ריקות מפסטיבל איסטנבול, אולם קודם לכן קיבל את פרס חביב הקהל בפסטיבל אנטליה. מדובר בסרט אפל יחסית לזוכה בפרס חביב הקהל. אבל הוא מספר סיפור מרגש, בעל מסר פוליטי רלוונטי לחברה של ימינו, והוא עושה זאת בעזרת עשייה קולנועית מיומנת שמתחמקת מלרגש בכוח ומפתיעה לא במה שמתרחש בנרטיב, אלא ממה שלא נאמר מול המצלמה או לא נידון כלל.

השעה הראשונה של הסרט היא סיפור טיפוסי על משפחה בורגנית שרחוקה מלהתפרק, אבל אין בה ממש גילויי קרבה או שיתוף של ממש אחד עם השני. סינאן עובד בנמל ומצד אחד שמח על קידום שקיבל בעבודה, אך במקביל כפוף לבוס שצעיר ממנו בהרבה. הבוס מבצע כמה שינוים במשרד ובדרך הניהול, שגורמים לסינאן להרגיש כי לא מתחשבים יותר בדעתו, אף כי הוא עובד מסור שעדיין מכיר היטב כיצד לעבוד מול רחבי העולם; סלמה היא רופאה אשר במהלך הסרט מטפלת בפליטים המגיעים מסוריה. היא גם דואגת לעתיד הכלכלי של בנה ומנסה להמיר את חלקה בבית מרקחת בבעלות משפחתה בכסף עבור לימודיו. הבן הוא אומיט, בן 17 המצוי לקראת סיום התיכון. התשוקה העיקרית בחייו היא נבחרת הכדורמים, דרכה הוא גם עשוי לקבל מלגת לימודים. הבן לא ממש מתעדכן את ההורים בחייו וגם הזוגיות של ההורים לא נמצאת ממש במקום אוהב. הם לא ממש רבים, עדיין מדברים זה עם זו, אבל גם לא ממש מתקשרים. הסרט רומז כי שניהם מביעים עניין או זוכים לעניין מצד פרטנרים רומנטיים חלופים, אבל לא נראה שמשהו קורה בעניין הזה, פרט להתדרדרות איטית באושר, המלווה אצל סינאן גם בשתיית כמות גדולה יותר של אלכוהול.

המצב של אומיט מתדרדר בהדרגה לאורך הסרט. סמוך לפתיחה הוא רואה נערים מרביצים לנער אחר ונחלץ להגנתו. מישהו מצלם אותו בוחן פציעה בפני הנער הזר ועושה זאת מזווית הנראית כאילו הם קרובים לנשיקה. התמונה מופצת בין חבריו לקבוצות הכדורמים וחלקם דורשים ממנו שיצהיר עם הוא הומוסקסואל או לא – אבל לא שיש להם בעיה עם זה. אומיט מסרב לציין מה הנטייה המינית שלו ומסתבר שבהחלט יש משהו רע בזה. למרות שהמאמן מנסה לקחת את הצד שלו, אומיט מוצא את עצמו מנודה מן הקבוצה ומכל מעגל חברתי שהכיר. גם החברים עמם הוא מתייעץ דורשים ממנו לספר להם מהי הנטייה שלו והוא פשוט אינו מוכן לעשות זאת. אולי מפני שהוא פוחד להיחשף בחברה שהיא ללא ספק הומופובית, אולי מפני שהוא סבור כי הנושא הפרטי לא צריך להיות עניינו של איש. עם הוריו הוא אינו מדבר על הנושא וניכר כי הוא לא חש שיכול לו להיות עמם סוג כלשהו של שיח משותף, דבר בעייתי שכן אין לו אף אדם אחר בעולם.

בנקודה מסוימת, הסרט קופץ מעט זמן קדימה – לא תקופה שלמה, אלא מספר שבועות. ההחלטה הזו בעצם חותכת מן הסרט את מה שיכול היה להיות החלק הכי מותח בו ועוברת להתרכז בסוג של חשבון נפש. לא רק בנושא הנטייה המינית, אלא בנושא החיים המשותפים בכלל ובמהות של המשפחה. יילמאז מדגישה חלק זה של הסרט ברגעים קטנים והתמוטטויות קטנות במקומות בהם סרטים אחרים היו יכולים להשתמש בצעקות או דימויים סנסציוניים. גם לפני חלק זה, המבע הקולנועי שלה מבודד פיסות מן החיים בהם שלוש הדמויות המרכזיות הרגישו תחושה של חוסר שייכות או חוסר יכולת להתמודד, למרות שכלפי חוץ שום דבר חריג לא התרחש. התוצאה היא מבט מתמשך על ניסיון לטאטא מתחת לשטיח צדדים לא נוחים במציאות המשפחתית והחברתית, טאטוא אשר עולל להוביל לתוצאות קשות.

SAIR – The Poet
המשורר

בשלב הכותרת, סרט הביכורים של מהמט אמים יילדירים מעורר חשש. מעבר לכך כי הפסטיבל היה עמוס בדיונים על שירה ובדמויות של משוררים (דווקא בעיקר בסרטים עליהם אני לא כותב) זו כותרת שמראה שאפתנות ויומרנות. בנוסף, מתגלה כי הסרט פורט על כל אותם נושאים מוכרים אותם ציינתי בפסקה הפתיחה: סופר אינטלקואל מתבודד שעבר מאיסטנבול לישוב כפרי קטן יותר, חווה משבר יצירה, חש ניכור כלפי הסביבה שלו, ולא מצליח להתחבר לחיים הפשוטים שהוא קיווה כי יעניקו לו השראה. הסרט גם מכיל כמה קלישאות נוספות של קולנוע אמנותי כמו מבט על ברזים מטפטפים או צפייה בסרט של טרקובסקי, אותו הידיד של הסופר לא מצליח להבין. אולם, לפחות עבורי, יילדירים גיבה את היומרנות שלו בעשייה מרתקת.

פתיחת הסרט מזכירה את סרטה של לוקריסיה מרטל "האישה בלי ראש". הסופר שניצב במרכז הסרט נוסע בכביש חשוך ביער ומנסה לסדר את הקליטה במכשיר הרדיו כאשר הרכב שלו מתנגש במשהו. הוא יוצא מן הרכב לבדוק במה בפגע, אך הוא כמעט ואינו מוצא דבר. יש נביחות של כלב ברקע, כדורגל ושקית עם מספר פרטים, אך אין חיה או אדם בהם פגע. בהמשך הסרט הוא לכאורה מחפש לראות אם נכתב על תאונה ולאחר מכן מתעלם מכך, אבל ייתכן וזה לא בדיוק המצב. כל הסרט נחווה דרך התודעה של הגיבור והקשה לדעת מה בדיוק מתעוות: האם הוא מצוי בחרדה בעקבות התאונה שהתרחשה או לא התרחשה, או אולי הוא מוחק מן התודעה את הדברים שהוא אכן ראה ליד הרכב ואת התוצאות של מעשיו? הבמאי מרבה להשתמש בתנועות מצלמה איטיות ובעמדות המראות את הגיבור בשליטה על חייו או שלא, על מנת להדגים שינוי במצב רוח. לפרקים נדמה כי התאונה היא רק הסימפטום והגיבור חי את חייו בסוג של העמדת פנים.

הוא אומנם פרסם מספר ספרים מצליחים, אולם גם בראיון לעיתון וגם במפגש עם קוראים, דומה כי אחרים מבינים את היצירה שלו טוב מאשר הוא עצמו מבין אותה; הספריה שלו כוללת ספרי אבסורד רבים וספרים של דוסטויבסקי (פרט לגיבור, גם הסרט עצמו מתכתב עם היצירות הללו), אבל הקוראים מתקשים לראות בספריו דיון ממשי בנושאים אלו. הוא מספר שהוא רוצה לעסוק ברוחניות בספריו, אך נאמר לו כי הוא טרם עשה זאת בפועל. הבית שלו מצוי בכפר פשוט, אך מעוצב באופן מודרני ומנוכר. בסופו של דבר, הוא לא מצליח לתקשר עם אף אדם. לחוסר התקשורת ייתכן והוא מודע, שכן המשרד בו הוא כותב כולל גם הדפס של הציור "מגדל בבל" של ברויגל. מצד שני, בכמה מקרים הסרט כן מראה צדדים חיובים יותר בגיבור, או לפחות מראה שפעם היה שם חיבור. מסיבת יום הולדת מפגישה אותו עם קבוצה קטנה של מקורבים, בהם בת זוג לשעבר, בשיחה עימה הוא חוזר על המילים שאמר "המשורר", כאשר הוא מתחיל לזמר שיר פופ לא מורכב במיוחד.

בסופו של דבר, הסרט גם עוסק בעימות בין הרצון ליצירה אמנותית שתהיה תרבות גבוהה לבין החיים הפרקטים. הסופר ההומניסט על הנייר הוא גם אדם שדרס, אדם או בעל חיים, במהלך הלילה. האופן בו הסרט מחבר את כל הקצוות מרגיש מעת מאולץ תסריטאית, אבל הוא נבנה היטב ובצורה יעילה מבחינת הבימוי. פערים כאלו מתרחשים גם במהלך הסרט עצמו. ניכר כי הבמאי ידע איך הוא רצה שכל שוט ושוט ייראה וכי הוא הצליח לבצע את החזון שלו. אולם, מה שיש לו לומר לא תמיד באנלי, אבל הוא לרוב לא מקורי כמו הדרך בה הדבר נאמר.

Plaza
פלאזה

סרט הביכורים של אניל גלברי קנה אותי בזכות הרעיון הניצב במרכזו. גבר בשם אמרה ממתין לבחינה ההסכמה לעבודה כמורה ומחליט לעובד בינתיים כמאבטח. הוא נשכר לעבוד בבניין עסקים שנראה מרשים מחוץ ויש בראשו נקודת תצפית נהדרת על איסטנבול. העניין הוא שעבודות הבנייה במקום מעולם לא הסתיימו: החזית שלמה, אולם פרט לקומות הכניסה (שכוללת מכונת קפה שאיכשהו מוסיפה לעבוד) ולגינה בגג, הבניין מכיל 27 קומות של בטון. גיבור הסרט מבלה משמרת של חצי יממה מבלי שאיש נכנס או יוצא מן הבניין עליו הוא שומר. חברת האבטחה בה הוא עובד נשכרה על ידי בעלי המקום לשמור על המבנה ואין טעם לשאול שאלות.

ההצטיינות של אמרה בשמירה על חוקי השמירה מתרופפת מן הסתם. הוא נועל ויוצא לאוכל בסביבה. הוא יוצר קשר עם קודמו בתפקיד שממליץ לו להביא מחשב למשמרת, למרות האיסור. דרך המחשב הוא מפתח מערכת יחסים רומנטית עם צעירה שגרה עם אביה הקפדן בעיר אחרת. ובשלב מסוים, חבר משדך לו להקת רקדניות היפ-הופ שצריכה מקום ריק לחזרות. אחרי סירוב ראשוני, אמרה מסכים לעזור "ללהקה שתייצג את טורקיה בחו"ל". בעקבות ההצעה הזו באות עוד הצעות. אמרה מקבל כסף, אבל דומה כי הוא עושה זאת תחילה מתוך שעמום ומאוחר יותר כי הוא כבר לא יכול לסרב. הבניין בו מתרחש רוב הסרט הוא אתר טוב לקומדיה והבמאי מוצא מספר דרכים לגוון את הדרך בה הוא מצולם.

מעבר לחן של הסיטואציה, ובדומה לעוד מספר סרטים מן התחרות, הרגשתי כי אין ב"פלאזה" די חומרים על מנת להצדיק סרט באורך מלא. אומנם הבמאי-תסריטאי הוסיף עוד הרבה פרטים לעלילה ומספר לא קטן של סצנות שמתחשות מחוץ ללוקיישן מרכזי, אולם אני לא חשתי כי חוטי עלילה אלו או הסצנות בעולם שבחוץ, מעשירות את הסיטואציה הבסיסית. אני לא אומר שהסרט לא מבדר, אלא שחלק מן הזמן מדובר בבידור שגרתי מדי. הסרט לא משעמם, אבל הוא ארוך מדי, בעיקר כי לא כל החלקים בו מתוכחמים באותה המידה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.