"יומני האפלצ'ים", סקירה

"קינת ההילבילים: זיכרונות של משפחה ותרבות במשבר" הוא שם הספר עליו מבוסס הסרט החדש בנטפליקס "יומני האפלצ'ים" (Hillbily Elegy), שהיה סוג של תופעה בארה"ב. הספר יצא ביוני 2016, והביא ממקור ראשון את חוויותיו של ג'יימס דיויד וינס. המספר גדל בעיירות הנחשלות של אוהיו ובאיזורי הגבעות והיערות של האפלצ'ים, מקום שהקדמה האמריקאית לא כל כך הגיעה אליו ונחשב לאיזור שמאוכלס בעיקר על ידי אנשים קשי יום ולא מאוד משכילים (אני הכי פוליטקלי קורקט שאני יכול), ובסופו של דבר הצליח להפוך לעורך דין. זאת בצל חייו עם אימו המכורה לסמים וסבתו הקשוחה, שגם ראתה אלימות ומחסור בחייה.
את הספר לא קראתי, אבל אפשר להבין מדוע הפך לרב מכר בתקופת יציאתו. אלו היו ימי המרוץ לנשיאות בהם דונלד טראמפ, דובר אמריקה של השוליים שקולה כביכול לא נשמע (רק בעולם מוזר כמו שלנו ילד שמנת של מיליארדר ניו יורקי יכול להיות הנציג של המקומות הכי מפגרים במדינה), הפך להיות מועמד מוביל. ארה"ב המתקדמת יותר הסתקרנה ממי שתמכו בטראמפ ופנו לספר הזה על מנת לדעת עוד. כך הפך "הילבילי אלג'י" לספר שמגדיר את התקופה שלו, בין אם תוצאה של הסתכלות צינית או לא.
מה שכן, אי אפשר שלא לתהות על האירוניה הלא מתוכננת, שהסרט הזה – על פי שספר שיצא בדיוק כאשר "ארה"ב השנייה" קיבלה את הנשיאות – יוצא בדיוק בזמן בו האיש שייצג אותם נבעט החוצה מהבית הלבן.

כשזה מגיע לעיבוד הקולנועי, יש דבר ראשון אחד שצריך להגיד – לא משנה כמה ראיונות יח"צ יתקיימו על ידי היוצרים, אנחנו לעולם לא נוכל לדעת מה הכוונה או האג'נדה מאחורי הסרט. נוכל רק לשער.
עם זאת, על פניו, נוכחות הבמאי והמפיק רון הווארד אמורה לתת לנו איזושהי תשובה. הווארד, כבר בן 66 ומוסד הוליוודי זוכה אוסקר, אולי לא נחשב לאחד מגדולי האוטרים של הקולנוע, אבל הוא אהוד מאוד על ידי התעשייה ועל ידי הקהל. יש לו הצלחות ("Rush", "אפולו 13", "הורים במשרה מלאה") יש לו כישלונות ("צופן דה וינצ'י", "סולו"), אבל לא רק שהוא נתפס כיוצר אמין ומיומן, אלא גם כאדם שלא מובל על ידי ציניות. הראיונות אתו תמיד מרגישים כנים ונעימים, על אף שהוא בתעשיית הקולנוע מאז תחילת שנות השבעים הוא עם הרגליים על הקרקע, וקשה להאשים אותו באופרטוניזם או ניצול. מקסימום בבחירות גרועות.
עם זאת, בלתי אפשרי שלא להיות חשדניים מול הפרויקט הזה, שיש בו משהו שמרגיש מאוד סחטני. וכן, אני הולך להשתמש במילת ה-א' עכשיו.

"יומני האפלצ'ים" היא דרמה מתוקצבת של נטפליקס, שבתחילת השנה (לפני הקורונה) תאריך היציאה שלה נקבע לסוף נובמבר. כשאולפן בוחר בתאריך הזה לסרט שעולה 45 מיליון דולר, יש לזה משמעות אחת ויחידה – הוא הולך לקבל קמפיין אוסקר. בימים כתיקונים ספטמבר-אוקטובר-נובמבר-דצמבר הם שיא המרוץ מכיוון שזה סמוך לזמן ההצבעה של האקדמיה האמריקאית, והמלחמה היא אכזרית. תבדקו בשנים קודמות כמה מסרטי השנה של המבקרים ברחבי העולם מורכבים מכאלו שיצאו בשליש האחרון של השנה. זה בגלל שהאולפנים והמפיצים שומרים את הטוב לסוף, לעונת הפרסים.
בנוסף לתאריך, מדובר כאמור בבמאי שעשה זוכה אוסקר ועוד שני מועמדים, שחמישה מהשחקנים שלו היו מועמדים ושניים גם זכו (דון אמיצ'י וג'ניפר קונלי); ואם כל זה לא מספיק הוא מלהק לתפקידים הראשיים שתי שחקניות שבשלב זה – וזו תעודת עניות למדיה, ואני בתוכה – המשפט שמלווה אותן תדיר הוא "השחקניות החיות שהיו מועמדות להכי הרבה אוסקרים מבלי לזכות אפילו אחת": איימי אדמס עם 6 וגלן קלוז עם 7.
עכשיו, נכון, אפשר להגיד שמה פתאום, למה להיות ציניים, לא כולם חושבים על אוסקר כל הזמן, ויש מצב שכל הנוכחים עשו את הסרט הזה כי הם חשבו שמדובר בחומר מעולה וחשוב, ושאם תהיה להם הזדמנות הם יגידו "אנחנו מוותרים על הפרס ותורמים את כספי הקמפיין לתושבי האפלצ'ים כדי שייקנו משאבת מים ותנור". יכול מאוד להיות. אבל כשאתה משחרר סרט בסוף נובמבר בכיכובן של שתי שחקניות שכל התעשייה חושבת שהאוסקר עשה להם עוול, אתה חייב להתמודד עם הציניות שתגיע מצד התקשורת. זה לא הרודיאו הראשון שלנו.

מכיוון שכבר יש כיום צרות עין לגבי סרט שנתפס כמזיע את רצונו בפרסים, "יומני האפלצ'ים" יצא לעולם כאשר יש לו הרבה להוכיח. "רציתם אוסקר?" שאלו המבקרים ומסקרי הבידור, "בואו תראו לנו מה יש לכם", ושם הכל החל להתדרדר.
כבר הרבה זמן לא ראינו איך התקשורת מסתערת בשיניים חשופות על סרט "יוקרתי" כמו "יומני האפלצ'ים". התגובות היו קשוחות, על המשחק המשתדל מדי תחת האיפור הכבד, על הדרמה הפשוטה והפשטנית, הייצוג המתנשא של אנשים קשיי יום, על המבע הקולנועי העצל ועל חוסר ההבנה של הוליווד המתקדמת להתחבר לכאב ושגרה שוחקת כמו שצריך.

את חלק מהתגובות מצאתי מוגזמות מדי, אני חייב להודות. ראינו פשעים יותר גרועים נגד האנושות נוסח הוליווד מאשר "יומני האפלצ'ים". מצד שני, זה לא שאני מכיר מספיק את האוכלוסייה הזו כדי להגיד האם הסרט הזה מייצג אותם נאמנה (את התקופה הקצרה שלי באוהיו ביליתי באיזור היותר עירוני שלה). אבל כן יש פשע אחד מהותי בסרטו האחרון של רון הווארד – הוא משעמם ברמה בלתי סבירה.

"יומני האפלצ'ים" מתנהל על שני קווי זמן לסירוגין. האחד ילדותו של ג'ושוע (אוון אסזטאלוס) עם אחותו הגדולה (היילי בנט, שגם ייצגה את יושבי הגבעות לאחרונה ב"תמיד השטן") ואמו היחידנית והלא מאוד יציבה (איימי אדאמס) שעוברת מגבר לגבר ומעבודה לעבודה, לפני שעבר לגור עם סבתו הקשוחה אך ההוגנת (גלן קלוז),. השני הוא ג'ושוע הבוגר (גבריאל באסו) שכבר עזב את הבית לטובת לימודי משפטים, ורגע לפני ההזדמנות הגדולה שלו מקבל טלפון שמכריח אותו לחזור חזרה הביתה ולהתמודד עם מה שעזב.
זה מעניין, כי בדיוק לפני יומיים כתבתי על סרט אחר שעוסק בדמות צעירה שחוזרת הביתה לאחר תקופה ארוכה ומתמודדת עם הזיכרונות (נושא שקרוב לליבי באופן כללי), ומדהים לראות איזה קו שונה לוקח הסרט האמריקאי מהסרט התאילנדי. והם כמובן לא הראשונים. המוטיב הנוצרי הזה של The Prodigal Son הוא משהו שאנחנו רואים כל הזמן. "יומני האפלצ'ים" לא ייזכר כאחד המוצלחים ממנו.

אם נניח רגע בצד שאלות על ייצוג ועל התנשאות – לא שהן לא חשובות, הן כן, פשוט אין לי את היכולת לענות עליהן כאמור – נגלה שהסרט מקרטע גם בתחום הדרמה וגם בתחום הקולנוע. הסיפור עצמו מוכר וצפוי פחות או יותר בכל סצנה. איך אנחנו יודעים שהגיבור שלנו מגיע מרקע של אנשים פשוטים? הוא נלחץ בגלל כמות הסכו"ם בארוחה יוקרתית אליה נקלע. כן, אנחנו ב-1986 כנראה, לא ברור. אני לא אומר שהסצנה הזו לא באמת התרחשה בחייו של וינס, אני רק אומר שכבר כתשו אותה למוות בניינטיז ואם עושים סרט ב-2020 אפשר לחשוב על דברים חדשים, קצת יותר מעניינים.
הבימוי של רון הווארד לא מאוד קיים. המצלמה, העריכה והסאונד פונקציונלים לחלוטין וזה מרגיש כאילו את כל הסרט עשתה ה-second unit, בלי אמירה אומנותית, בלי חשיבה על מוטיבים מעניינים שמתפתחים. אין רגע אחד בסרט שבולט, שלא מרגיש כמו ממקום אחר, שנשאר בזיכרון. אפילו המוזיקה של האנס זימר ודיויד פלמינג מרגישה כמו של תומס ניומן, וזה אומר הכל.

בסופו של דבר זה באמת הכל על הכתפיים של איימי אדמס וגלן קלוז, מלכתחילה כנראה האטרקציה המרכזית של כל העניין. אפילו הייתי אומר שחלומות האוסקר טרם נגוזו על אף הביקורות (אנחנו יודעים שמידת ההשפעה של מבקרים על האוסקר די מוגבלת, ע"ע "הספר הירוק") והן יכולות למצוא את עצמן מועמדות לפרס השישי והשמיני. אולי לא, יש עוד זמן. אבל בזמן שאין ספק שהן שחקניות מצוינות עם יכולות מרשימות, בעיני רק אחת מהן יוצאת מזה טוב.
איימי אדמס שחקנית מדהימה, זה לא חדש לאף אחד, אבל אין לה פה עם מה לעבוד. כלומר, יש לה יותר מדי עם מה לעבוד, וזה מפוזר ומוגזם. דווקא גלן קלוז, עם מעטה איפור שגורם לה לעיתים להיראות כמו הרברט מ"איש משפחה", בעיני בונה את הדמות המעניינת ביותר של הסרט. לא משהו שמצריך באמת לשבת מול "יומני האפלצ'ים", ובטח לא משהו שמגיע לו אוסקר (זוכרים כשהקדשתי עונה שלמה להיסטורית האוסקר של גלן קלוז עם "החברים של אלכס", "חיזור גורלי" ו"יחסים מסוכנים"?), אבל מעניק איזושהי תחושה בסיום – אחרי מה שמרגיש כמו שעות ארוכות – שזה לא היה בזבוז זמן מוחלט.