״רבקה״ (2020), סקירת נטפליקס

יכול להיות שאני תמים, אבל אני עדיין מאמין שכאשר כותבים ובמאים עובדים על פרויקט כלשהו, הם עושים זאת מסיבה מסוימת. גם כשמדובר ברימייק למקור ספרותי מוכר. אם הבמאי הבריטי המוכשר והמוצלח לרוב בן וויטלי לקח על עצמו את הגרסה החדשה לרומן הגותי "רבקה" (Rebecca) של דפני דה מוריאה, משהו בסיפור בטח נגע בו אישית. הוא ודאי הרגיש כי הוא יכול להותיר חותם אישי על הגרסה החדשה של עלילת הספר, אף כי זה כבר עובד בעבר למחזה, מיני-סדרות בטלוויזיה, וגם לסרט קולנוע זוכה אוסקר. מי שביים את אותו זוכה פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר בשנת 1940 הוא אלפרד היצ'קוק.

יחסית לסרטים ישנים, "רבקה" המקורי (שנוצר שנים ספורות אחרי פרסום הספר) עדיין נצפה בידי צופים רבים יחסית, ויש לו מעגל של מעריצים. בדירוג סרטי היצ'קוק שאני ביצעתי דירגתי אותו מחוץ לעשיריה, אך מאז צפיתי בו שוב פעמיים ומקומו צריך להיות קרוב יותר לצמרת. מן הסתם יש דברים בסרט שהתיישנו מבחינת המסר, והוא נדרש לחריגות מן המקור הספרותי עקב קוד ההפקה שהיה נהוג באותם ימים. אבל כבידור, "רבקה" של היצ'קוק והמפיק דיויד או. סלזניק די שרד את מבחן הזמן. מעבר לכך כי הסרט עדיין קיים בזיכרון התרבותי, הוא גם מעמיד את וויטלי וצוותו בפני השוואה שהם לא יוכלו לעמוד בה, לא משנה עד כמה יחזרו על המשפט "זה עיבוד לספר שאנחנו אוהבים, ולא רימייק". אחרי הצפייה, דומה כי ההשוואה לגרסת היצ'קוק היא לא הבעיה הגדולה של הסרט החדש, אלא שאלת הסיבה להפקתו. לא הרגשתי שיש לבמאי או לכותבים תשוקה של ממש לחומר אותו הם מעבדים, או משהו חדש לומר אודותיו. מה שכן יש להם לחדש כולל מהלך עלילתי אחד שנאמן יותר למקור הספרותי, ושינוי נוסף מהותי יותר. כזה המשנה לחלוטין את אופי היצירה ומציב שוב סימן שאלה גדול – מדוע בעצם הם רצו לעבוד על הסרט הזה?

אי אפשר לומר על וויטלי שהוא לא במאי עם חזון יצירתי, יוצר בעל אומץ לאתגר את הקהל בדימויים ומבנים נראטיביים שמעלים שאלות. בהכללה מאוד גסה, הסרטים שלו מציגים לא מעט אלימות ובוחנים את היצר האלים של האדם מזוויות שונות. ציפיתי כי הוא ימצא דרך לשלב את המגע שלו גם בסרט זה, מה שגם שאחת מן התסריטאיות היא ג'יין גולדמן, שותפה לכתיבת התסריטים לסרטים מרובי האלימות של מתיו ווהן. יחד איתה עיבדו את התסריט הצמד ג׳ו שארפנל ואנה ווטרהאוס, שזו הפעם השנייה בהפרש של כמה שבועות שפרויקט מסקרן בו הם קשורים מאכזב אותי. אולי הייתי צריך לדעת מראש שזה יהיה המצב. זה לא שהתסריט רע במיוחד, או כל הזמן (הוא כזה רק בדקות הסיום של הסרט), אלא שהוא נטול השראה. הוא מתבסס על בחירה שנראית נכונה לרוח הזמנים, אבל בפועל מוציאה מן הסיפור המקורי של דה מוריאה את מה שייחד אותו.

"רבקה" מסופר כולו דרך נקודת המבט של אישה אשר שמה אינו רבקה. למעשה, שמה אינו מוזכר כלל בסרט, כפי שרבקה עצמה אינה נראית בו. לדמות הראשית בסרט נהוג לקרוא רק "גברת דה וינטר" או "גברת דה וינטר השנייה", אף כי זה אינה שמה בתחילת העלילה. הסרט, אשר מתרחש מתישהו בין שתי מלחמות העולם, נפתח כאשר הגיבורה (לילי ג'יימס) נמצאת במונטה קרלו כבת לווויה בתשלום לאישה מן המעמד הגבוה שרוצה להרגיש קירבה למעמד הגבוה יותר (אן דאוד). אותה אישה מבקשת ממנה להתקרב לאורח המפורסם מקרב האצולה השוהה באותו מלון – האלמן הטרי והעשיר מקסים דה וינטר (ארמי האמר). מאחורי גבה של המעסיקה שלה, גיבורת הסיפור מעוררת את העניין של מר דה וינטר. ברבע שעה  בלבד, הסרט מעביר את הקשר הזה באופן ברור ועם שילוב של רומנטיקה עם אלמנטים של אימה, מה שמסופר בצורה מפעימה – סליחה, עברתי לכתוב בטעות על הגרסה של היצ'קוק.

סיפור ההתאהבות של הזוג דה וינטר לעתיד מועבר בצורה יעילה בהחלט. מובן כי האיש העשיר מגלה עניין באותה צעירה אך גם היא מופתעת כאשר מול האופציה של פרידה, הוא מעדיף להתחתן איתה ולהעניק לה את השם היחיד בו תכונה במהלך הסרט. לאחר ההחלטה, הסרט מדלג על ירח הדבש ומנחית את הזוג הצעיר באתר ההתרחשות העיקרי: אחוזת הענק מנדרליי, שעברה במשך דורות במשפחת דה וינטר. הגיבורה שגדלה ענייה צריכה להתרגל לבית מפואר ולהרבה משרתים, המצפים לראות אותה נופלת בהתנהגות בהתאם למעמד החדש שלה. אך בעיקר, היא צריכה להתמודד עם הצל של גברת דה ויונטר הקודמת – רבקה. היא אומנם מתה בטביעה אך רוחה עדיין מרחפת ומבהירה לגיבורה במספר דרכים כי היא לעולם לא תמלא את נעליה. המאדירה העיקרית של רבקה היא המשרתת הראשית גברת דנוורס (קריסטין סקוט תומאס). דומה כי היא מנסה בו זמנית להיות נאמנת למשרה ואויבת לגבירה החדשה שלה. מספר דמויות נוספות מעוררות שאלות אצל גיבורה, המיסתורית ביותר היא ג'ק פאוול (סם ריילי), קרוב משפחה של רבקה שמקסים דה וינטר לא רוצה שיבקר באחוזה. זה כל מה שאפשר לספר בלי להיכנס לספוילרים.

בתור סרט על אישה שסבורה, בצדק או לא, שאינה יכולה להתמודד עם צל של אישה אחרת, "רבקה" בעצמו מתמודד עם צל הגרסה הקודמת. לכן, אנסה לתת לו יחס של כבוד בזכות עצמו. וויטלי נותר במאי יעיל למדי בסגנון והסרט נראה נהדר בכל הקשור לעיצוב ולצילום, עד לרמה שמועמדות לאוסקר בקטגוריות עיצוב אמנותי, תלבושות ואיפור נראית סבירה. הוא גם משתמש יפה בעריכה במספר קטעים על מנת לשבור את הציפיות של הקהל ולהכניס אותנו לתודעה של הגיבורה, כולל בעזרת קפיצות קלות בזמנים. חלק משחקני המשנה מוסיפים הרבה ברק בהופעות שלהם, בעיקר סקוט תומאס שמוציאה דברים מעניינים מן הדמות שלה, שלא תמיד כתובה היטב. מאידך, לא הרגשתי כימיה של ממש בין שני השחקנים הראשיים, אף כי הסרט טורח לצלם אותם מתנשקים עם כמות שונה של בגדים ועושה זאת די הרבה. הבעיה העיקרית היא בדמותה של הגיבורה, שלפעמים נראית תמימה ובתולית ולעתיים נראית כשנונה, מבריקה ופורצת גבולות מעמדיים וחברתיים, בטח ביחס לתקופה בה היא חיה. עד לרגעי הסיום של הסרט, לא ממש הבנתי מה הדמות הזו אמורה להיות למרות שהיא נוכחת בכל סצנה בסרט.

הדבר נובע כנראה מן הפער בין הדרך בה היוצרים חושבים שיש להציג דמות נשית בימינו לבין המקור הספרותי. לא במקרה, הדמות הראשית היא נטולת של מול רבקה – מדובר בגיבורה פאסיבית באופי שלה, שלא מאמינה כי מותר לה להביע דעה, לדבר, או ליזום דבר מה. יש בכך ביקורת על מעמד האישה בכלל ובת המעמד הנמוך בחברה בפרט, והעיבוד הקולנועי החדש מפספס את הרובד הזה בבחירה לעצב גיבורה "חזקה", או כזו המכילה אלמנטים של אסרטיביות. החלטה זו מרוקנת את הסרט מייחוד לעומת סרטי מתח אחרים, והופכת אותו לשגרתי באופן שמקשה לקבל את חוסר ההיגיון של החלק המסיים שבו.

כל זה עוד לפני ההשוואה הבלתי נמנעת לגרסה של היצ'קוק, שגורמת לכל ליהוק בסרט הזה להיראות לא אפקטיבי. כי ההופעה החביבה של ריילי היא כלום לעומת תצוגת הכריזמה הסוחפת של ג'ורג' סנדרס בסרט המקורי. ההופעה הטובה של סקוט תומאס היא בכל זאת לא אחת מדמויות הנבל המפחידות בקולנוע הקלאסי, אם להגדיר את מה שעשתה ג'ודי אנדרסון והדרך בה צולמה בסרט של היצ'קוק. אגב, תוך פתיחת הרצף של ייצוג דמויות שניתן לקרוא כקוויריות בקולנוע של היצ'קוק, מה שבעבר נחשב כסימן לקידמה שלו, אך כיום אפשר לשים לב שכולם נבלים. הסרט המקורי כלל הופעה חיוורת במתכוון של ג'ואן פונטיין בתפקיד הראשי, מה שהגביר את תחושת האימה והשבריריות של הדמות. ג'יימס נותרת אבודה בין חיקוי של השבריריות הזו לבין רגעי ״האישה החזקה והנחושה״ שהסרט דורש ממה. ובעיקר, ארמי האמר הוא לא לורנס אוליבייה. אציין כי אני לא תמיד אוהב את ההופעות הקולנועיות של אגדת המשחק האנגלית, אבל אוליבייה בתקפיד מקסים דה וינטר זה מופת של עידון ואמביוולנטיות. לעומתו, האמר מרשים פיזית כרגיל ונטול עידון או סאבטקסט במשחקו, כפי שקורה לו מדי פעם.

לגרסה החדשה היו אומרים להיות כמה יתרונות על פני הגרסה הקלאסית, מעבר למעבר לצבע. סלזניק שלט רבות בהפקה, דרש שכתוב מסיבי של התסריט ושל הליהוק, ובכך נוצר שילוב מרהיב בין שני יוצרים. אך הגרסה של היצ'קוק ושלו הייתה מוגבלת בקוד ההפקה של שנות הארבעים. הדבר גרם לצמצום זמן המגע הפיזי בין הגיבורים וגם לשינוי מסוים בעלילה, שהוא ספוילר. עקרונית, הסרט החדש יכול לחגוג את כל זה, אבל דווקא ריבוי הרגעים האינטימיים מראה כמה העברת דברים בצורה מרומזת חזקה יותר. אומנם מדובר בסרט מעודן סגנונית ונעדר קטעי אלימות גרפיים, ביחס לסרטים אחרים של וויטלי, אבל גם מה שהוא מבצע בסרט בגלוי מחוויר לעומת מה שהיצ'קוק רק רמז לו. מה שהיה אמור להיות היתרון הגדול ביותר של הסרט פשוט מפוספס. כדי להסביר למה אדרש לספוילרים, אך לפני זה אציין שניתן בהחלט היה למצוא השראה בספר ובסרט המקורי ולשלב זאת עם דמות נשית מורכבת ופעילה יותר – אם כי אז עדיף היה לוותר על עיבוד ישיר. פול תומאס אנדרסון עשה זאת לא מכבר עם "חוטים נסתרים", סרט שבמוצהר הושפע מ"רבקה", אבל לא פחות במוצהר שינה את הסיפור ולכן גם את אופי הרוח המרחפת מעל הסרט ואת אופי הדמויות.

-ספוילרים לסיום של סרט הנוכחי וגם של הסרט הוותיק-

הנה ספוילר לא רק ל"רבקה", אלא גם כמעט לכל סרט בהוליווד הקלאסית: קוד ההפקה לא איפשר לרוצח לסיים את הסרט בלי עונש. בסיפור המקורי, רבקה גילתה שהיא חולה ולכן גרמה למקסים לרצוח אותה, מתוך מטרה לחבל בחייו גם מן הקבר. אצל היצ'קוק מובהר כי מקסים לא רצח אותה בפועל, בגרסה החדשה הוא אכן רצח אותה אבל לא היה ניתן להוכיח זאת, והסברה של התאבדות התקבלה. לעומת זאת, גברת דה וינטר השנייה כן יודעת שבעלה הוא רוצח. זה נותן פתח למצב של זוגיות אוהבת אך גם מפוחדת בו זמנית. הפחד הזה קיים בסרט בערך לתקופה של בין שנייה לחמש שניות ברגע בו היא מבינה שזה המצב, וחמש שניות פתוחות לפרשנות בסצנת הסיום. היא מציגה את בני הזוג בחייהם החדשים ומסתיימת ברגע די אמביוולנטי, ואיני בטוח אם המבט בסיום מראה שהיא מפחדת או מבטא את הניצחון שלה. בכלל, לאורך כל שלבי היצירה, יש פספוס בדיון בזוגיות בצל העבר הלא נודע, ובצל הידע על העבר האלים. זה מוזר כי דיון בסוג דומה של זוגיות הוא עוד דבר שוויטלי כן הצליח לבצע בסרטים קודמים. אולם, הסצנה החותמת אינה הדבר החלש ביותר בדקות הסיום. סצנת העימות האחרון לא אמינה ומיותרת, בטח בהשוואה לדימוי המצויין המסיים את הסרט של היצ'קוק, שידע לסגור את הסרט שלו בשיא ובלי לחזור לקריינות של הגיבורה. גם וויטלי יצר בעבר רגעי סיום חזקים לסרטיו, אך בסרט זה איכשהו נכנע ליותר מדי מלל. או שהוא פשוט לא ידע מה הוא רוצה לעשות.