• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

״סיברג״, סקירה

3 בספטמבר 2020 מאת עופר ליברגל

בפסטיבל ונציה 2019 הוצג בבכורה הסרט "סיברג" (Seberg). זה קרה 40 שנה (פלוס מספר ימים) אחרי מותה בגיל 40 של ג'ין סיברג, השחקנית שעל סיפור חייה מבוססת היצירה. בשנה שחלפה בין הבכורה לבין ההגעה של הסרט לפלטפורמה של צפייה ביתית בישראל (כרגע הוא בסלקום tv, בקרוב גם ב-yes) התרחשו אירועים אשר הדגישו כי חלקים מן הביוגרפיה של השחקנית האייקונית ממשיכים להיות רלוונטים גם בימינו. ההתייגסות של סיברג הלבנה למען הקהילה האפרו-אמריקאית, בין היתר דרך תמיכה בתנועת "הפנתרים השחורים", הפכה אותה למטרה של הממשל האמריקאי. ה-FBI ניסה לא רק לחסל את הקריירה שלה בקולנוע האמריקאי, אלא כנראה גם לערער את מצבה הנפשי, שספג עוד קודם לכן נזקים עקב מחיר התהילה ויחס בעייתי לו זכתה על פניו מצד מספר גברים דומיננטים בחייה. כולל יחס נוקשה ולרגע אחד מסכן חיים מצד במאי נודע, שמצד אחד בחר בה במטרה להפוך אותה לכוכובת ומצד שני התנהג איתה בנוקשות ולפעמים באלימות על סטים של שני סרטים שנעשו בעוד סיברג הייתה בשנות העשרה לחייה. הדבר חובר לדיון המתקיימים בימינו על היחס לנשים בכלל ובתעשיית הקולנוע לאורך השנים.

סיברג מרתקת כדמות לא רק בשל היבטים אלו ועוד מקרים יוצאי דופן של חייה הקצרים, אלא גם משום שהייתה לה איכות מיוחדת ובלתי ניתנת להגדרה כשחקנית, אף שלא הופיעה ביותר מדי סרטים מצליחים או אפילו סרטים טובים במיוחד (יש כמה כאלו). ההופעות שלה בתפקידיה הטובים הרגישה טבעית מאוד ובו זמן הצליחה להעביר תחושות סותרות של הנאה מן הרגע והתמודדות עם כאבים מתמשכים. סיברג היא גם דמות שנראית כסתירה תרבותית: נערה מלב ארה"ב שהתפרסמה קודם כל בגילום נשים צרפתיות. היא זכתה לתהילת עולם ומוכרת לרבים מחובבי הקולנוע עד היום בזכות גילום אישה אמריקאית בסרט הצרפתי פורץ הדרך "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר.זהו הסרט שאם אתם יודעים מי זאת ג'ין סיברג, אתם גם כנראה יודעים שניים או שלושה דברים אודותיו. אם אינכם יודעים, זהו מקרה נדיר של סרט מהפכני ואמנותי שהוא בבסיסו סרט פשע מהנה למדי, והמראה של סיברג מנסה למכור את העיתון ניו יורק הארולד טריביון בשאנז-אליזה הפך ליותר איקוני ממה שניתן לצפות.

סרט אודות חייה של סיברג נראה לפרקים לא רק כשאלה של האם יעשו אותו, אלא מי יביים אותו, ולא פחות מכך – מי תגלם את השחקנית. הבחירה בקריסטן סטיוארט נראית על פניו הגיונית – יש בניהן דמיון פיזי מסוים וכמו סיברג, גם סטיוארט זכתה לתהילה בגיל מוקדם מאוד ומאוחר יותר סבלה מהיותה אייטם במדורי הרכילות. עושה רושם שסטיוארט נהנית ממעמד שסיברג לא ממש הצליחה להשיג בחייה – היא נוטה לשחק בסרטים של במאים ובמאיות שהיא אוהבת את העבודה שלהם, ויש לה יכולת לבצע זאת פעמים רבות, מה שכלל גם גיחות לקולנוע הצרפתי,קשר נוסף בין השתיים.הצוות שמאחורי המצלמה עורר בי מעט יותר סימני דאגה.

הבמאי בנדיקט אנדרוז לא בדיוק הצליח להתמודד עם החומרים הבעייתים של "אונה" וצמד התסריטאים ג׳ו שארפנל ואנה ווטרהאוס לא הראו עד כה שהם מסוגלים לייצר עומק של ממש בעבודה שלהם, פרט לבחירה לעבד לפעמים סיפורי מפתח סמליים מן ההיסטוריה האמריקאית (״המרוץ״ למשל). לכן, אולי אין זה פלא ש"סיברג" לא ממש נכח בעונת הפרסים או זכה לשבחי המבקרים והוא נחווה כסוג של פספוס. אכן מדובר בסרט מפוספס, אך זהו סוג מעניין של פספוס מכיוון שהיו בו כמה רעיונות טובים. הקלישאה תהיה לומר כי לסיברג הגיע יותר, אולם נכון יותר לומר כי לנו כקהל הגיע יותר. כמה חלקים מוצלחים יותר בסרט מדגימים כי יש כאן פוטנציאל לסרט מרתק וחשוב פוליטית גם בימינו.

קצת בדומה לסרט הצ'ילאני הטוב בהרבה "נרודה", גם "סיברג" לא מסופר רק מבעד לנקודת המבט של הגיבורה, אלא גם דרך עיני בלש אשר עוקב אחרי דמותה. ג'ק סולומון (ג'ק אוקונל) הוא מומחה ציתות שבשנת 1968 מתקדם בתוך ה-FBI ותחילה מציע את סיברג כנושא למעקב. זאת בעקבות קשר בינה לבין חאקים ג'אמל (אנתוני מקי), פעיל הפנתרים השחורים בלוס אנג'לס שדומה כי הוא מתמקד בפעילות של חינוך ומעדיפה על הפעילות האלימה (אשר גם היא חלק מהתנועה). בשלב מסוים, ג'ק מרגיש כי המעקב לא ממש מציל את ארה"ב אלא יותר חודר למרחב האישי של הנעקבים, בעיקר כי המומנים עליו מתעניינים לא רק בקשר הכלכלי אלא גם בקשר המיני שהיה בין ג'אמל וסיברג לתקופה קצרה. הדבר יצר משבר בחיי הנישואים של ג'אמל עם אשתו (זאזי ביטס), האקטיבסטית גם היא. שלא לדבר על חיי הנישואים הסוערים גם כך של סיברג עם הסופר הצרפתי הנודע רומן גארי (איוואן אטאל).

מערכת היחסים בין הסופר לשחקנית מוצגת בצורה מאוד רדודה וגנרית בסרט זה, למרות שבמציאות הייתה אוהבת וטעונה במספר דרכים. ניתן להתרשם מכך ביצירה של גארי עצמו ועדיף לעשות זאת דרך הספר "כלב לבן", אותו כתב גארי בין היתר סביב יחסה של סיברג לפעילות פוליטית למען האפרו-אמריקאים. עדיף פחות לעשות זאת דרך שני הסרטים שביים גארי בכיכובה של סיברג, סרטים בהם נראה כי הוא מתענג על העצמת המיתוס שלה כאישה מינית. ניתן היה לסלוח לרדידות הזו אם הסרט היה מקפיד להראות את הדברים רק מבעד לעיניו של איש ה-FBI, ולפרקים נדמה כי הייתה כוונה לעשות זאת. גם הצלילה לחלקים בקריירה של סיברג לפני 1968 מתרחשים דרך עיניו ומעבירים לקהל את נקודות המפתח בחייה: הבחירה בה מבין אלפי מועמדות לגילום דמותה של ז'אן דארק בסרטו של אוטו פרמינג'ר, ותהילה בינלאומית דרך סרטו פורץ הדרך של גודאר

בחירה זאת היא גם דרך מעניינת לדון במהות של הכוכבות וההערצה. ג'ק אומנם שואל מי זאת בפעם הראשונה בה הוא רואה אותה, אולם דומה כי ההיקסמות שלו ממנה כרוכה לא רק בהיותה מטרה, אלא גם היותה אישה ובעיקר אישה זוהרת ונערצת. בסרט משולבות כמה סצנות מעקב שחלקן נראות כהרמזים ברורים לסצנות מסרטי הפארנויה של שנות השבעים,מה שמחזק את הקו הזה. אלא שיוצרי הסרט לא חשו כי מיקום הסרט מבעד לעיני הבלש הוא מספיק. הם מראים גם סצנות מחוץ למעקב ואלו באופן עקבי פחות מעניינות, שכן הן לעיתים נופלות לדרכים בנאליות של העברת מידע לקהל ומנסות בכל זאת להיות חלק מסרט ביוגרפי טיפוסי. ככזה, הסרט פשוט לא מרחיב מספיק והדברים שהוא כן בוחר להתמקד מהם לא מצליחים לברוח מן הפן הרכילותי אל תיאור שלם יותר של הדמויות.

כל אחת משתי הדמויות הראשיות בסרט מוצגת בראשונה דרך סצנה סמלית. ג'ק מבקש מאשתו לא לזרוק את הגיליון הראשון של "קפטן אמריקה", משמע הוא חושב שהוא פועל בצד הערכי ולמען ארה"ב, בה במקור כל חייל היה אמור להפוך לחייל על כמו סטיב רוג'רס. אך במהלך הסרט הוא לא רק מגלה שלא קיבל כוחות על, אלא גם שהצד שהוא פועל עבורו לא תמיד מבצע רק צעדים מוצדקים ערכית. זה מגיע עד לדרגה בה עצם העבודה שלו הופכת לבלתי ערכית על פי מה שהוא חשב שאמריקה אמורה לייצג. ג'ין נראית בפריים הראשון של הסרט בתור ז'אן דארק עולה על המוקד, סצנה מתוך הסרט הראשון בו השתתפה. זו גם סצנה שמציגה אותה כקדושה מעונה שנשרפת בעודה בחיים בידי כוחות אחרים: הבמאי, פרימנג'ר, שהעדיף שוט מושלם על כללי בטיחות, ובפועל בידי כל הכוחות שעיצבו את המשך חייה. דרך אגב, הסרט לא מזכיר כלל שאחרי סרט זה פרמינג'ר ליהק את סיברג לתפקיד שונה מאוד באופיו בסרטו הטוב בהרבה "שלום לך עצבות". זו לא תלונה נגד הסרט אלא המלצת צפייה.

התסריט בסרט לא הולך עד הסוף ולפרקים נופל לקלישות, וכיוון שכך הרבה מונח על כתפי הקאסט. במקרה של סטיוארט לדעתי מדובר בשחקנית המתקשה להפגין טבעיות במשחק שלה ונראית ברוב תפקידיה מתאמצת מדי. זה נכון גם בסרט זה, דבר המנוגד לסגנון המשחק של סיברג עצמה. יש לסטיוארט כמה סצנות טובות מאוד בסרט, ולחובבי השחקנית מומלץ לראות אותה מככבת בו, אך יש גם כמה סצנות בהן היא מנסה לעשות מעט יותר מדי. אחד מן הדברים המעניינים בסרט הוא הבחינה שלו את המשחק בקולנוע והיחס לכוכבי קולנוע. ההופעה הלא מושלמת אך הטובה לפרקים של סטיוארט, מול הזיכרון מסרטיה של סיברג האמיתית, מאפשרות לבחון את הפן הזה. לעומתה, אוקונול די עקבי בהיותו לא מעניין. מי שכן מרשימים במשחק שלהם הם ביטס ומקי, אך התפקידים שלהם קטנים למדי ויש להם חלק שולי במה שאמור להיות המערכה המסיימת ושוברת הלב של הסרט.

אולם, המערכה המכרעת מרגישה מעט קצרה מדי. היוצרים לא ממש ידעו איך לראות את הדבר המורכב והבלתי נתפס אשר ארע לסיברג בראשית שנות השבעים. מי שרוצה לדעת למה אני מתכוון באותו דבר בלתי נתפס, מוזמן לצפות בסרט או לקרוא על כך ברשת. למי שרוצה תמונה רחבה יותר של מערכת היחסים המורכבת של סיברג עם הרשויות בארה"ב, הפוליטיקה של שנות הששים והשבעים והגברים בחייה, אני ושב וממליץ על הפודקאסט You Must Remember This של קורינה לונגוורת', שהקדישה עונה לג'ין סיברג ולג'יין פונדה. הפודקאסטרית הייתה חלק מאנשי השנה של סריטה ב-2017 בין היתר בזכות הדיון המורכב בדמותה של סיברג.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.