"דיק ג'ונסון מת", סקירת נטפליקס

כולנו נמות מתישהו. אנחנו תמיד יודעים את זה אבל איכשהו מכחישים, כי הידיעה היא משהו שקשה לנו להתמודד איתו, גם אם היא דבר מובן מאליו. לידע הזה נלווה סוג נוסף של ידע, שלדעתי הוא קשה וכואב אף יותר: אנחנו הולכים לאבד אנשים שאנחנו אוהבים, כנראה שחלקם ימותו לפני המוות שלנו. הדבר הזה נכון במיוחד לגבי קרובי משפחה או מכרים מבוגרים, בטח כאלו שאחרי גיל 80. ייתכן ובשנה הזו, או בחודשים הללו, משהו בתחושה הזו רק מתגבר. לכן, הסרט "דיק ג'ונסון מת" (Dick Johnson Is Dead) שעלה כעת בנטפליקס, מרגיש רלוונטי במיוחד לתקופה, אף כי משהו בו תמיד יהיה רלוונטי.

במאית הסרט, קירסטן ג'ונסון, פותחת את הסרט בקטע וידאו ביתי בו היא מתבוננת באביה, סי. ריצ'ארד ג'ונסון (או "דיק ג'ונסון" בפשטות) משחק עם נכדיו. היא מספרת בקולה כי היא מתקשה לדמיין את חייה בלי האב האהוב והאהוב, שמצוי כבר בשנות ה-80 לחייו. היא מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם התחושה כי ייתכן ורגע הפרידה ממנו קרוב. מכיוון שהיא קולנוענית והוא פסיכיאטר, היא מציעה לו שיתוף פעולה שיעזור להם להתמודד עם המוות: היא תצלם סרט על מותו. לא רק על מותו הטבעי הצפוי, אלא על שורה ארוכה של מקרי מוות אפשריים, חלקם סבירים וחלקם ממש לא. זוהי נקודת המוצא לסרט שהוא גם תיעודי וגם בדוי בו זמנית. יש מקרים בהם מוכרז מה מבויים ומהו תיעוד של המציאות, ויש רגעים בהם הבמאית משחקת עם הקהל. אם כי גם כאשר הסרט במופגן לא מצלם "מציאות", משהו בו תמיד נותר כנה ואמיתי. הוא מציע לנו מפגש ישיר עם הזיקנה, עם החולי ועם המוות, וככזה הוא מתגלה כסרט עצוב מאוד. במקביל, הוא גם מציע סוג של התמודדות טיפולית עם המצוקה הנפשית, בדגש על האושר והיופי שבחיים עצמם, וגם תיעוד של מערכת יחסים אוהבת בתוך המשפחה. איכשהו, מדובר בסרט מדכא ומרומם נפש בו זמנית.

המילים בהן ג'ונסון משתמשת בפתיחת הסרט לגבי עצמה הם "אשת מצלמה" ובאנגלית Camera person, שם הסרט הקודם עליו היא חתומה כבמאית. הסרט ההוא היווה למעשה סוג של יומן פרטי של חייה כצלמת תיעודית בפרויקטים של במאים אחרים, דרך אריגה מחדש של שוטים אשר צילמה ונותרו מחוץ לסרטים עליהם עבדה, בשילוב מעט חומרים מסרטים קצרים שביימה ומעט צילומים של משפחתה. אחד מהם מופיע גם בסרט הנוכחי: תיעוד שיחה של הבמאית עם אמא שלה, בה האם כבר לא בדיוק מזהה את הבת עקב אלצהיימר. רק בסרט החדש ג'ונסון נותנת הקשר לאותו צילום, מתארת אותו כאחד מן הצילומים הבודדים שיש לה של האם ולא כחלק מסרט רחב יותר שלא הושלם.

בסרט החדש, דרך הדיוקן של אביה, חושפת קירסטן גם מעט יותר פרטים על עצמה ועל חייה. אם כי היא עושה זאת כמעט תמיד לא בצורה של הצהרה וכמעט תמיד באופן המאיר את דמותו של האב החייכני ברובד נוסף. אחד מן הרבדים הללו קשור לקהילה הדתית שהמשפחה היא חלק ממנה – הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי. מדובר בזרם בנצרות שהוא יותר שמרני בדברים מסויימים (יש שטוענים כי מדובר בכת אך דומה כי לפחות במקרה של משפחת ג'ונסון זה לא בדיוק המצב) וכך אנו למדים למשל כי במהלך ילדותה ונעוריה הצלמת/במאית כמעט ולא נחשפה לסרטים, שכן אלה היו אסורים, פרט לחריגות קטנות. אחת מהן מוצגת בסרט כעדות לאופי של דיק ג'ונסון, שנותר מאמין אדוק עד לתקופה המתוארת בסרט, אך גם אדם קשוב לאנשים אחרים עקב מקצועו ואב אוהב ומקבל לילדיו שכל אחד מהם בחר באורח חיים שונה.

הכנסייה האדוונטיסטית גם מאמינה כי ההגעה של המאמינים לגן עדן תתרחש רק לאחר תחיית המתים והסרט משחזר גם את המעמד הזה, דרך צילומי אולפן של דיק ג'ונסון בגן עדן ובעיקר דרך תיאור פעמים רבות של השיבה של גיבור הסרט מן המוות. כותרת היצירה אומנם מהדהדת בלי הרף את מותו של דיק ג'ונסון, אבל הבת שלו לא רק מצלמת אותו מוצא את מותו המבויים פעם אחר פעם, אלא גם קם לתחייה. הוא קם לתחייה בתום צילומים של מוות לצרכי הסרט, אך גם קם לתחייה מעצם האקט הקולנועי. בניגוד לצילומים המעטים של האם, קירסטן ג'ונסון יצרה סרט בו הפנים של אביה נוכחות וחיות בצורה ממושכת ובמצבים בהם הוא מתקשר איתה או משחק מול המצלמה. הדימויים שלו, גם בסצנות שלא מציגות באופן ישיר מוות או חזרה לחיים אחרי המוות, נותרים חיים וממשיים. הקולנוע לא רק מנציח את חייו, הוא גם מנציח את חייו כדבר דינמי, רב פעלים, רב תפניות. הסרט מצולם לאורך תקופה של מספר שנים במהלכם דיק ג'ונסון יצא לפנסיה, עבר מסיאטל למגורים בניו יורק עם בתו ומשפחתה, ואלו רק השינויים בסביבה הפיזית של חייו (ואפילו לא כל השינויים הללו).

שינויים אחרים קשורים לאותות הזיקנה בדיק ג'ונסון. השנים שחולפות בסרט מתארות לא רק את התמודדות עם המוות, שהוא בסופו של דבר אלמנט ידוע מראש, כפי שציינתי בפתיחה. השלבים השונים של מחלת אלצהיימר הם אלו הקשים באמת וגם בהם יש ביטוי למוות קטן, או לשינוי בלתי ניתן להגדרה או פענוח בטיב הקשר בין האב והבת, או שני קרובי המשפחה שהם גם חברים מאוד טובים וגם סוג של שותפים ליצירת הסרט. על פניו, הסרט משנה את אופיו ונראה קודר יותר ככל שהמוות מן הכותרת נראה קרוב יותר, או לובש צורה של חולי ספציפי יותר ולא של תאונה אקראית אפשרית. אולם, הבמאית לא נותנת להתקדמות הזמן להכתיב לגמרי את אופי הסרט וגם כאשר הוא מתקדר, הוא עדיין מכיל גם הומור וגם שמירה על הקפיצה בין התיעודי והלא-בדיוק-תיעודי. הדבר נעשה דרך שבירות קטנות אך מהותיות של התקדמות הזמן. הסרט מסופר ברובו בצורה כרונולוגית, אך לפעמים הוא קופץ אחורה או קדימה, כאשר לא תמיד הבמאית מקפידה לספר לקהל על הקפיצה. לכן, אין זה פלא כי ג'ונסון חולקת את הקרדיט לתסריט עם נלס באנגרטר, העורך של הסרט (ושל סרטים תיעודיים אחרים). העריכה למעשה כותבת מחדש חלקים מן המציאות ורותמת חומרים שייתכן וצולמו בהקשרים אחרים לסיפור הגדול של חייו של דיק ג'ונסון, והתמודדות עם היותו אדם אחר בשנותיו האחרונות או אדם שלא יהיה בין החיים בסופו של דבר, כמו כל בן אדם.

המשחקים הקולנועיים של הסרט כוללים גם דיון במהות הקולנוע עצמו – הן כתיעודי והן כעלילתי. דיק ג'ונסון שואל את בתו בשלב מסוים מדוע היא פנתה לקולנוע תיעודי ולא לקולנוע עלילתי "שם נמצא הכסף", והסרט הזה הוא גם סוג של תשובה וגם סוג של התנסות. הסרט משתמש באנשי אפקטים ואיפור מקצועי של סרטי עלילה, ואפילו כולל אולפן גדול בו ניצבים זה לצד זה מספר סטים שונים שנבנו עבור סיפורו של דיק ג'ונסון. הסרט חושף את המקומות בהם הוא מרמה את המציאות והקהל וגם את הדרך בה הקולנוע עובד בדרך כלל בכל סוגי הסרטים. אם ב"קמרה פרסון" ג'ונסון השתמשה מחדש בחומרים תיעודיים גם על מנת לחזור למקומות בהם צולמו וגם כדי לספר סיפור גדול יותר של עבודתה כמתעדת, הרי שהסרט הזה יוצא גם מן הקולנוע התיעודי לחוויה הקולנועית כמכלול – הן החוויה של הצופים והן של יוצרי סרטים. יש בסרט הזה מספיק משחק עם המדיום על מנת להפוך אותו לאופציה להרבה עבודות אקדמאיות, אם כי המשחק הקולנועי לא משתלט על לב היצירה. והסרט הוא אקט של אהבה – אהבה של בת לאב אותו היא מתעדת, ואהבה של האב המעניק את עצמו בצורה מוחלטת לגחמות של הבת, גם מתוך הבנה כי זו הדרך שלו להישאר חלק מהותי מחייה, או אפילו להישאר הוא עצמו מעט יותר זמן. להישאר דיק ג'ונסון גם כאשר דיק ג'ונסון כבר מת וממתין לתחיית המתים.

ייתכן ויש במשחקים הקלים של הסרט עם הזמנים, ובמשחקים הלא קלים של הסרט בין תיעוד לקולנוע מבויים, משהו שיכול לגרום לקהל תחושה של רמייה. אך כאמור, אני סבור כי מדובר בסרט שבמהותו נמצאת הכנות, כנות שלפעמים צריך לשקר על מנת לגעת בה בצורה ישירה, או על מנת להתמודד עם החלקם הכואבים של האמת. הרי אין באמת הבדל מהותי בין קולנוע תיעודי ועלילתי מעבר לעניין של רישום לקבלת פרסים או פסטיבלים וכל זה לא צריך לשנות לצופה במהלך הצפייה. שכן "דיק ג'ונסון מת" מספר סיפור טוב עם ערך מוסף, זה מה שאנחנו מצפים ממנו מהסרטים ולא מה שאנחנו מקבלים תמיד, או אפילו לרוב.