"הנערים בחבורה", סקירה לגרסת 2020
1 באוקטובר 2020 מאת אור סיגולילמפגש האכזר ומטפטף הרעל והשנאה העצמית של שמונה גברים בדירה אחת, "הנערים בחבורה" כפי שהוא מוכר בפי רוב, יש משמעות גדולה מאוד בנראטיב הלהט"בי. בראשית היה המחזה של מארט קראולי שעלה לבמות ב-1968, אז הצגה שעוסקת כולה רק בגייז עוררה באופן טבעי עניין רב. מה גם שבאותה שנה פרצו מהומות סטונוול, ההתקוממות הראשונה של הקהילה הלהט"בית כנגד דיכוי משטרתי.
שנתיים לאחר מכן הגיע הסרט, אותו ביים וויליאם פרידקין הצעיר (ממש רגע לפני "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים"). זה אולי לא היה איזה להיט גדול, אבל בדברי הימים של הקהילה הגאה נרשם כסרט האולפנים הראשון בו הדמות של הגיי לא מתה בשום שלב. עוד תקרת זכוכית נשברה. הידד.
על הסרט בפירוט, ועל התהודה שלו, תוכלו לקרוא את הטקסט שלי עליו מלפני חמש שנים במסגרת "סרטים מן העבר".
אבל בזמן שאי אפשר לערער על מקומו של "הנערים בחבורה" (The Boys in the Band) בדרך הלבנים הצהובות של הייצוג הלהט"בי בתרבות, נשאלת השאלה האם הטקסט שלו עצמו עדיין מחזיק ועדיין רלוונטי.
על פניו התשובה היא חיובית, מכיוון שלא רק שהמחזה ממשיך לזכות בהעלאות מחדש על במות ברחבי העולם, הוא סיפר סיפור גאה שאיננו מתייחס לאיידס מכיוון שהוא מתרחש לפני פרוץ המגיפה. מהבודדים ששרדו.
כיום, כאשר המחלה כבר אינה מפחידה או מאיימת על הקהילה כבעבר (אם כי צריך להיזהר מהשאננות הזאת, מיותר לציין) נדמה שהיעדרות הנושא הזה מהמחזה מקרבת אותו אלינו, ואינה מעגנת אותו בנקודת זמן ספציפית.
ועם זאת יש בו כמה דברים שהשתנו, או התעצבו קצת אחרת, מאז. הומופוביה, חיים בארון ושנאה עצמית לא עזבו את העולם כמובן – ודי ברור שגם לא ילכו לשום מקום בקרוב – אבל האכזריות של הגייז כלפי עצמם במחזה של קראולי היא זו שמשאירה אותו מעט ארכאי. שוב, לא שהדברים אינם קיימים, ולא שאין אלפי סוגי חוויות להט"ביות שונות חיוביות ושליליות, אבל משהו בתיעוב הכל כך עמוק והחומצתי של רוב הדמויות כלפי עצמן פה מרגיש מוגזם, במיוחד בתקופה בה תוכנית ריאליטי על מלכות דראג זוכה כבר שלוש שנים רצוף באמי, וסרט להט"בי ראשון זכה באוסקר.
לכן הדבר שהכי סיקרן אותי בעיבוד המחודש ל"הנערים בחבורה", שעלה לנטפליקס כחלק מחוזה ה-300 מיליון דולר של ריאן מרפי (זה כבר הפרויקט החמישי שלו שעולה לסטרימינג השנה, אחרי "הוליווד", "אהבה סודית", העונה השנייה של "הפוליטיקאי", "ראצ'ד". בדצמבר אמור להגיע גם "ד'ה פרום"), הוא האם הטקסט יתעדכן. אמנם הבנו כבר משלבים ראשונים שהסרט המחודש גם הוא יתרחש ב-1968, אבל תמיד אפשר קצת לשפצר בקצוות.
מרפי בחר ללכת עקב בצד אגודל עם העלאה האחרונה שנעשתה למחזה באוף-ברודווי, ולהביא את אותם אנשי הצוות. הבימוי הוא של איש התיאטרון ג'ו מאנטלו, שמעבר לעבודותיו כבמאי יכולנו גם לראות אותו כשחקן בתפקיד משמעותי ב"הוליווד" (המאכזבת), שם נתן לדעתי את ההופעה הטובה ביותר מכל הקאסט. מאכזב מאוד שהאמי התעלם ממנו לטובת דילן מקדרמונד מכל האנשים.
קאסט השחקנים הנוכחי מורכב כולו מגייז מחוץ לארון והוא כולל כמה מהפרצופים היותר מוכרים של הטלוויזיה, בעיקר מהיקום המרפיאי – וזה הזמן להרגיע את כל מלעיזי ריאן מרפי שם בחוץ, ולהוקיר לו תודה אמיתית על ההזדמנות שהוא נותן לו רק לנראטיבים להטב"קים, אלא גם לשחקנים גאים, בעולם שבו קשה מאוד לקבל תפקידים משמעותיים לאחר יציאה מהארון.
ג'ים פארסונס, מכונת האמי של "המפץ הגדול", שהיה לאחד השחקנים האמיצים של התקופה האחרונה כאשר יצא מהארון בשיא תהילתו עם הסיטקום הפופולרי; מאט בומר, חד משמעית הדבר היפה ביותר שהתהלך על פני האדמה מאז מונטגומרי קליפט בואו תתווכחו אתי על זה אין בעיה אני פה מתי שתרצו; זכארי קווינטו ("סטארטרק") בתפקיד מאופר משהו; אנדרו ראנלס מתהילת "ספר המורמונים" והסדרה "בנות" (שנראה כמו האח הגדול של למון מדראג רייס קנדה בקטע מלחיץ); צ'ארלי קארוור (האנק טוב הלב מ"ראצ'ד" ואחד משני התאומים של "הנותרים"); רובין דה חזוס (שהיה היחיד מהקאסט שהיה מועמד לטוני על הגרסה הבימתית); מייקל בנג'מין וושינגטון (גם הוא מ"ראצ'ד"), בריאן האצ'ינסון וטאק ווטקינס ("עקרות בית נואשות").
העיבוד של 2020 נכתב על ידי המחזאי עצמו מארט קראולי, וזה היה הדבר האחרון שהספיק לעשות בעולמנו לפני שהלך לעולמו בגיל 84, בשיתוף נד מרטל, אחד ממשתפי הפעולה הקבועים של מרפי.
אז הכישרון קיים והתקציב שולם, ועכשיו עומדת השאלה הגדולה באמת – בשביל מה? ובזמן שההופעות ב"הנערים בחבורה" מודל 2020 פנטסטיות (פירוט בהמשך), בכל היקר לי אני לא מצליח למצוא סיבה.
אסייג זאת באומרי שאת הגרסה הקודמת ראיתי לפני חמש שנים וייתכן שהזיכרון שלי משובש, אבל לא נראה לי שנעשו איזשהם שינויים. כלומר, אני בטוח שיש פה ושם, כי בכל זאת יש עוד תסריטאי חתום הפעם, אבל הם מאוד מאוד מינוריים. שני הסרטים אפילו מתחילים אותו דבר במנותק מהמחזה – מונטאז' העוקב אחר כל הדמויות בדרכן למסיבה אצל מייקל.
לא נראה שיש פה איזשהו ניסיון או אפילו שאיפה לעדכן או לתת איזושהי אינטרפטציה אקטואלית למעללי ששת הגייז והסטרייט שנקלע לסיטואציה.
הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו (מעבר להרמת הפקה בקלות יחסית) הוא לעורר מחדש את העניין במחזה ולהציג אותו לקהל צעיר יותר שאין לו עניין לראות סרט מ-1970. וזה לא לגמרי מספיק, בטח בהתחשב באפילה של המחזה. גם ככה אנחנו שוב נמצאים בקלחת של הומופוביה פנימית מודל המאה ה-20 ואני ממש לא בטוח שאנחנו צריכים את זה כרגע. או בואו נגיד את זה ככה, לא בטוח אם צריך שוב את זה בפריזמה של שלהי הסיקסטיז.
היה מעניין אם היו משקיעים את הכסף והיכולות במקום אחר, נגיד במחזה גאה פחות קאנוני שמגיע לו תשומת לב, או אולי אפילו לעבד את הסיקוול למחזה, "הגברים בחבורה" מ-2002.
ככזה, כל הדברים שישבו לי לא טוב בגרסה הקולנועית הקודמת, נכחו בגדול גם כאן. על מייקל, הגיבור אותו מגלם ג'ים פארסונס, נאמר לנו שהוא מגיע מרקע דתי – כלומר הזהות המינית שלו נמצאת בקונפליקט – ושברגע שהוא שותה הוא מאבד עכבות. ועדיין, כל אלו לא מצליחים לשכנע אותי במהפך שהוא עובר. מייקל מתחיל את ההצגה כדבק של החבורה, כאיש עם בעיות אמנם אבל כזה שיכול להתמודד, ותוך 45 דקות הופך למפלצת סאדיסטית שיכולה לעשות בית ספר להנס לנדה. בגלל המהפך הזה אני באמת מאמין שמייקל הוא אחת הדמויות הכי קשות לביצוע בתיאטרון, לכן הבחירה בפארסונס היא הימור. הוא אמנם שחקן מצוין שיכול לשכנע בקשת רבה של רגשות ובעל תזמון קומי מוכח, אבל מייקל חייב לשמור על רמה של אהדה גם ברגעים שהוא מתעלל בכל הנוכחים, אחרת הוא מאבד צלם אנוש. לא בטוח כמה פארסונס שורד את זה טוב. אולי על הבמה הצליח יותר לעורר הזדהות.
"הנערים בחבורה" לא מסוגל להשתחרר מהמקורות הבימתיים שלו, כשבהתחלה זה עוד נחמד עם הדיאלוגים השנונים והמהירים, והשחקנים שנהנים להתפרע. לעומת זאת, בחלקו השני של הסרט, כאשר הדירה של מייקל היא סוג של גהינום מנטאלי ואימה פסיכולוגית, קשה מאוד להשתכנע שהאנשים האלה לא פשוט יכולים לקום וללכת ללא מפריע. אולי על הבמה זה עובר חלק יותר.
ואם כבר בגזרת השחקנים, על פארסונס דיברנו ועל בומר אני מעדיף שלא כי זה כבר מביך בשבילי, אבל גם לשאר מגיע את המקום שלהם. כולם מאוד מוצלחים, אבל אין ספק שהסרט הזה נחטף על ידי שניים מהם: זכארי קווינטו, בתפקיד האיקוני של הארולד אמנם עושה קצת חיקוי של לאונרד פריי, אבל כשהוא מדבר פשוט עוצרים הכל ומקשיבים; ורובין דה חזוס כאמרי, הגיי המוקצן ביותר, שעובר מלהיות ההפוגה הקומית לאחד הרגעים הכי מרגשים של המערכה האחרונה.
דווקא זה שהיה פחות משכנע הוא בריאן האצ'ינסון בתפקיד אלן הסטרייט. בגרסת 1970 אלן גולם על ידי פיטר וויט, שנתן בעיני את ההופעה הטובה ביותר של הסרט ההוא. הפעם אלן עובר כפחות מורכב.
כמו גרסת 1970, גם זו של 2020 הייתה בשבילי מעמסה נפשית גדולה מאוד ככל שהסרט התקדם, ולא פעם שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה לעצמי. כן, זמן איכות עם העיניים של מאט בומר לגמרי שווה הכל (וסצנת העירום שלו בהתחלה ייתכן ומצדיקה את המנוי החודשי לנטפליקס), אבל לא היה יותר מדי מה לקחת מהחוויה מאשר לרחם על הדמויות שעל המסך.
את "הנערים בחבורה" חייבים להכיר ולזכור, זה בהחלט. אבל אני עדיין תוהה אם זה איך ומה שהיינו צריכים בשביל לעשות זאת. נטפליקס פשוט יכלו לרכוש את הזכויות לשידור הסרט המקורי, לא? בטח היה עולה להם פחות.
תגובות אחרונות