פסטיבל קולנוע דרום 2020: מדריך והמלצות

ממש הערב, יום חמישי ה-10 בספטמבר, יתקיים זו הפעם ה-19 פסטיבל קולנוע דרום, אירוע הקולנוע השדרותי של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. מהדורת 2020 של הפסטיבל תימשך שבוע שלם, כלומר עד ה-17 בחודש, ותהיה מורכבת משלושה סוגי הקרנה. קודם כל, מתחם דרייב-אין שהוקם במיוחד והקרנות ליליות בחוצות הקמפוס. בנוסף, הפסטיבל יגיע אל בתי התושבים של שדרות והסביבה, להקרנות אינטימיות יותר, או כפי שזה נקרא בימינו – קפסולות. לבסוף, יתקיימו גם הקרנות אונליין, כלומר ממש אצלכם ואצלכן בבית ובלי חובת אירוע. האופציה האחרונה היא גם עבור מי שתמיד הסתקרנו מן הפסטיבל אך מעולם לא טרחו להגיע אליו. כמו בכל שנה, ואולי במיוחד השנה, אצלנו בסריטה לא מוותרים על פסטיבל דרום הממכר ואם לא נוכל להגיע בעצמנו האופציה של הצפייה הביתית די קורצת. כמובן שגם ישבנו לראות מדגם זעום מן ההיצע השנתי, עליו נכתוב בפוסט זה. אבל קודם לכן קצת על התוכניה כולה, הפתוחה לקהל הרחב כמיטב המסורת הדרומית. פרטים מלאים תוכלו למצוא באתר הפסטיבל ובעמוד הפייסבוק, אנחנו כאן בשביל מדריך מקוצר מאוד ומיני-סקירות לפתיחת התיאבון.

אירוע הפתיחה, שיתקיים בדרייב-אין, יהיה הקרנת האסופה התיעודית ״שדרותים״, פרויקט דוקומנטרי של רפאל בלולו המורכב מחמישה סיפורים מקומיים. הפוקוס השנתי של הפסטיבל יהיה על הקולנוע החרדי, שישה סרטים שאצרה מרלין וניג ושנוצרו במיוחד לקהל עם דרישות ספציפיות בנוגע למה מותר ואסור להראות על המסך. חלק מן העוסקים במלאכה לא בהכרח מוכרים מחוץ לעולמם, אבל בסרטים עצמם תוכלו למצוא שמות כמו העורך דב שטוייר, הצלם גיורא ביח, ושחקניות דוגמת דניאל גל, אוולין הגואל, אווה קפלון ורזיה ישראלי. הסרטים מהם מורכב הפוקוס הם: ״לשם שינוי״ של טלי אברהמי, ״מתנת האש״ של רכי אליאס, ״תמרות עשן״ של דינה פרלשטיין, ״סוף המשחק״ של אריאל כהן, הבמאי היחיד שיצא לנו לכתוב עליו בסריטה בעבר, וגם דאבל פיצ׳ר – סרט של יהודה גרייבס בשם ״בכייה לדורות״, דובר יידיש, וסרט על יהודה גרייבס הנקרא ״חרד לסרטו״ ואותו ביים שלמה חזן.

כמו תמיד, בליבו של הפסטיבל תעמוד תחרות ״קולנוע דרום החדש״, בה יקחו חלק סרטי הבוגרים של ספיר, עם פרסים לקולנוע עלילתי, תיעודי ומונפש. במקביל, תתקיים זו השנה השנייה תחרות לקולנוע ישראלי קצר ועצמאי, חלקם יוקרנו בבכורה בפסטיבל ואחרים מוכרים לנו. הסרטים המשתתפים הם: ״אליזבת״ של ניצן ציפרוט, ״אם יתמו נעורינו״ של אלינור נחמיה (לא אותו סרט של הבמאית שמקרין בפסטיבל טורונטו במקביל), ״בוני בתים״ של ניצן רוזן, ״דולור״ של האנימטור דותן מורנו, ״טינופת״ של גיל זינגר, ״כסף״ של שרון אנגלהרט, ״לשחק חולשה״ של מעיין שוורץ המתמודד השנה על פרס אופיר, ״מבט שלישי״ של אפרת רסנר שפע, ״פרפרים״ של יונה רוזנקיאר, ו״שלג מלח״ של נועה ברמן-הרצברג ועמית כהן. סומכים על חבר ועדת הלקטורה שני קיניסו שעשה עבודה טובה. מסגרת שלישית לקולנוע קצר היא פוקוס על סרטי סטודנטים מהעולם, תחת קורת הגג של ארגון סילקט (Cilect). מתוכם ישנו סרט ישראלי אחד, ״אחורה״ של דנה גלמן מביה״ס טיש, אז כמובן שנציין גם אותו.

סרט הנעילה יהיה ״ריימונד אל בידאוויה״ של יעל אבקסיס אודות אמא שלה, אגדת הזמר המרוקאי ריימונד אבקסיס, שיהיה גם חלק מן המסגרת החדשה – אוצרות ביכורים. מלבד ארבעת הסרטים שיזכו לפירוט בהמשך, את המסגרת משלימים: ״אפריקה״ של אורן גרנר (זוכה חיפה), ו״תכונות מזהות״ של פרננדה וולדז, זוכה פרס התסריט וחביב הקהל בסאנדנס האחרון. עוד עניין חדש בפסטיבל השנה הוא ״המעבורת״ – סדרת סדנאות המבקשת להעניק כלים פרקטיים ליוצרות וליוצרים בתחילת דרכם. זאת לצד אירועים מיוחדים נוספים כמו פאנלים ומפגשי תעשייה, על קולנוע חברתי, נשים יוצרות ועוד. מה שמעביר אותנו לחלק המרכזי של פוסט ההמלצות הזה.

על כיסא הבמאי יושבת אישה

אלידע גרא, הבמאית העברית הראשונה. צילום: ישראל הרמתי, אוסף יודאיקה בספריית הרווארד, אוניברסיטת הרווארד

ודאי נתקלתן בעבר בשמה של סמדר זמיר, אם קולנוע ו/או פמיניזם הם נושאים הקרובים לליבכן. כעת מגיע סרט קולנוע ראשון שלה ואין מקום מתאים לטרום-בכורתו מפסטיבל קולנוע דרום, בו מי שמלמדת במכללת ספיר אצרה בעבר מספר פעמים פוקוס לקולנוע של נשים. הסרט מוגדר כמסה קולנועית אבל אין להיבהל מן הטון האקדמי, על אף נוכחותו המסויימת המתבטאת בעיקר בבחירות האמנותיות. מדובר בקולאז׳ ראיונות, 26 במאיות בסך הכל מדברות בו, כאשר המשותף לכולן הוא שביימו סרט עלילתי באורך מלא בישראל. על כל הנושאים האחרים, ועולים הרבה מאוד מהם בשיחות המצולמות, אין תמיד הסכמה גורפת. המרואיינות מהדהדות זו את זו, חלקן גם סותרות את הדברים שנאמרו רגע קודם, או אפילו שוחות נגד הזרם הפמיניסטי.

יש לציין שבעצם רק 24 במאיות מרואיינות פרונטלית, בעוד זמיר בחרה למסגר את הרצף בפרולוג ואפילוג ולשבור אותו מעט עם קטעי סרטים. הפרולוג הוא סיפורה של אלידע גרא, הראשונה בישראל לביים סרט עלילתי באורך מלא (״לפני מחר״). האופן הצבעוני והמלאכותי בו מוצג ומונגש הסיפור עומד די בסתירה לראיונות הישירים והחשופים שמגיעים אחריו בזה אחר זה. הבמאיות מצולמות על רקע שחור אחיד ובמרחק קבוע מן המצלמה, ללא דברי הסבר מלבד שמן ושם הסרט/ים שביימו. זה לא כולל קצרים ודוקומנטריים, או תפקידים שאינם בימוי, מה שגורם לרזומה של חלקן להיראות דל ממה שהוא באמת. בכלל, אני תוהה עד כמה המטען התרבותי של כל צופה ישפיע על החוויה. ניכרה התאמה די מדהימה אצלי בין מה שאני חושב על הקולנוע של כל במאית לבין התגובה שלי לדבריהן: הנהוני הסכמה נמרצים, הקשבה כנה ומלאת אשמה, האזנה מנומנמת או קריאות שבר כלפי המסך. זה סרט שקשה לפתח אדישות כלפיו משום שהוא חותך ישר אל לב העניין של כל מיקרו-ראיון, ובעיניי מן האפילוג אי אפשר שלא להתרגש.

גם הידיעה שכל במאית מופיעה לזמן קצוב ולא חוזרת, ברגע שהבנתי זאת, סייעה בחלוקת הקשב. סדר הדוברות יכול להיות מחבר או מפריד, כאשר אחת ממש נותנת קונטרה, או מגבה את רעותה, יש להניח שמבלי לתאם מראש. אין לי ספק שהרבה נותר על חדר העריכה אבל יש משהו נכון בעיני בניסיון לדחוס את מלוא הסיפור של במאיות קולנוע בישראל לתוך פחות משעה. קצת כפי שהן מושמות במשבצת מוגדרת, למרות שיש לא מעט מהן שכופרות בהיותן חלק מקבוצה. או קצת כמו שפיצ׳ינג לסרט הוא ״הנה הכמה דקות שלך, אולי לא יהיו עוד״. אגב, עניין ההשתייכות או ההסתייגות אינו תלוי גיל והיה נכון גם לוותיקת המרואיינות וגם לצעירה שבהן (ואל תתפסו אותי בשנה לשם או לכאן), אבל היו גם נושאים חוזרים שכן כללו אפיון דורי. שימו לב מי מדברת בלשון זכר או עוברת ללשון רבים (ומי מערערת על כל עניין התפיסה המגדרית כפי שעשתה גם באחד מסרטיה), ועד כמה נפוץ או נעדר הוא הדיבור על לחץ חיצוני וציפיות סביבתיות. אולי בכל זאת התקדמנו כחברה, אפילו אם זה רק מילימטר בפרספקטיבה היסטורית.

לבסוף, אני חייב להסתייג מעצמי ולגמד עד מאוד את הדעה שלי, משום שאני בטוח כי נשות הקולנוע בישראל יחיו באותו אופן איתה או בלעדיה. בשל כך, היה מאוד מעניין אותי לצפות בו עם הקהל הרחב והסקרן של פסטיבל דרום ולשמוע תגובות בזמן אמת. האם סטודנטית מלאת ספקות תתמלא הזדהות אל מול חלק מהראיונות ותתמלא השראה? האם לקטור ותיק או אפילו מנהל קרן קולנוע יתמלאו בושה ואשמה? האם קולנוענית מבטיחה לשעבר שנטשה את המקצוע, מסיבותיה, תחווה תחושת החמצה או דווקא גאווה? ברוח הזמנים, אצטרך אולי לחכות לתגובות אונליין בלבד, אבל אין ספק שזה סרט שדורש ערב שלם סביבו, בגלל מה שחסר ובעיקר הודות למה שיש ונשקף כמראה מן המסך. בפסטיבל מסכימות איתי כנראה ואכן יקיימו ערב ״כל סרט צריך אחות״, במהלכו ייערך שיח עם במאית הסרט, העורכת נוי ברק, ושלוש מן הבמאיות המשתתפות ביצירה – יעל קיים, אפרת כורם ודנה גולדברג. לגמרי במקרה, עם כל אחת מהשלוש ניהלתי כמה וכמה שיחות לאורך השנים, על קולנוע ועל המקום שלהן כפי שהן מרגישות זאת, אז אני כן חש בנוח להמליץ לא רק על הסרט אלא גם על האירוע הנלווה אפילו שטרם התקיים.
(אורון שמיר)

קודה לקפיטן

סרטה של קרן אלכסנדר מציג בימים אלו גם בפסטיבל דוקאביב וגם בפסטיבל קולנוע דרום, והוא מתאים לפנייה גם לקולנוע יותר מאתגר שמאפיינת את שני הפסטיבלים הללו. רק ההגדרה "ללא דיאלוג" יכולה לתת לכם מושג לגבי אופי הסרט – יותר מבט קשוב על דמות בודדת ופחות סרט עם עלילה, מעבר לתיאור: אדם זקן מפליג לבדו בסירה בים התיכון, מטפל בשגרת ההפלגה כפי שכנראה נהג לאורך שנים ועומד באתגרי השייט, גם אם סימני הגיל ניכרים. אומנם בסרט שמתחיל ומסתיים בים יש גם כמה רגעים שיכולים להסעיר, כמו ירידה ליבשה או אדם אחר שמגיע לפתע להושיט עזרה בסירה. אך להתמקד בהם זה להחמיץ את העיקר בדיוקן האנושי היפה שיצרה אלכסנדר עם צוותה.

הסרט דומה פחות ל"הכל אבוד" מינוס בלי רוברט רדפורד ובלי משבר שמשנה את הכל, ויותר מתקרב אל "לוויתן" של ורנה פרבל ולוסיאן קסטינג-טיילור (שוותיקי קולנוע דרום עשויים להכיר) רק בלי הקשר לחברה מסחרית. ללא כל דברי הסבר, זהו מבט שקט על אדם שקט שעושה את מה שהוא אוהב בסוג של המשך דרך החיים בשילוב עם הבנה כי העתיד של הפלגות מסוג זה מוגבל עקב הגיל. לא במקרה, בפעם הראשונה שרואים את גיבור היצירה הוא לא עובד אלא ישן, שינה אשר תחזור גם לפני השוטים המסיימים. גם ברגעים הבודדים בסרט בהם נראה כי ההפלגה הפכה לקשה יותר, מדובר באדם שליו עם כל מה שהים מציע לו, שליו גם עם היותו לבד לכאורה במשך ימים. היבט מעניין במחשבה על הסרט הוא ההבנה כי הפלגה בבדידות אינה פחד שהוא מתאר, שכן מושא התיעוד הרי מפליג יחד עם צוות הצילום של הסרט, גם אם זה רק מתעד ואינו נראה.

היעדר הדיאלוגים ובניית כל התרחשות כדבר שגרתי, מקנה לסרט גוון מדיטטיבי. הקודה היא מחווה לקפיטן עצמו, לאורח חייו ולהמשך הדרך בנתיבי הים. הצילום של עדי מוזס לא מגביל את עצמו רק לדמות המצולמת ומנצל כל נקודת מבט אסתטית אפשרית מתוך סירה קטנה: מבט על הים (כולל מעט צילומים תת-ימיים) והנוף שמסביב לסירה, יצירת פריים בתוך פריים דרך המשוטים, החלונות או היציאה מפנים הספינה לעבר הסיפון. הבמאית וצוותה, יותם שש שערך ביחד עם אלכסנדר ועיצוב פסקול של דניאל מאיר ואלכס קלוד, גם משתמשים בקולות הסירה וקולות הרוח כאלמנט המקנה קצב לצפייה. התוצאה היא סרט שמסעיר בגלל שהוא מתאר דבר לא מסעיר: שגרה עם אתגרים קטנים ולא עם סערה, זיקנה הנראית מדי פעם אבל לא נידונה במילים. זה נראה כמו סרט פשוט, אבל דומה כי הוא לא היה עובד בלי מחשבה רבה ועבודה איכותית בכל תחומי העשייה.
(עופר ליברגל)

הענן בחדרה
The Cloud in Her Room

אנחנו עוברים מן ההיצע המקומי אל הבינלאומי, למרות ששם הסרט הזה יכול להישמע כאילו מעונן באיזור עיר בישראל הנודעת בארובות שלה. למעשה מדובר בזוכה פסטיבל רוטרדם 2020 ובסרטה הראשון באורך מלא של הבמאית הסינית ז׳נג לו שיניואן (סלחו לי על תעתיק שונה של שמה מזה שמופיע באתר הפסטיבל, נדמה לי שזה יותר קרוב לאופן ההגייה). היוצרת ממקמת את יצירת הביכורים שלה בעיר הולדתה, האנגג'ואו שעל גדות נהר היאנגצה, אחד הכוכבים הלא רשומים בקרדיטים של הסרט. הגיבורה מורכבת בחלקה מזכרונות אוטוביוגרפיים של הבמאית, צעירה אבודה למחצה שחוזרת אל בית הוריה אחרי הלימודים. אלא שכל אחד מחלקי המשפט הקודם שבור בדרכו: הוריה עסוקים כל אחד בענייניו ואף במערכות יחסים אחרות, הלימודים לא ממש כיוונו אותה למסלול מסויים אלא כנראה להיפך, והבית אליו היא שבה זר לה, גם משום שזה לא אותו הבית בה גדלה. הביקור בדירה המקורית, הישנה והמתפרקת ממש בתחילת הסרט, מייצר רובד סימבולי נוכח שמלווה את היצירה כולה. בזכותו, הסרט זולג בטבעיות בין מפגשים כנים וריאליסטיים למה שהוא ספק זכרונות וספק דמיונות של הגיבורה, המרגישה הכי תלושה מאז שכביכול חזרה הביתה.

אולי זה משום שכולנו עוברים שנה משונה, אבל היה משהו כמעט מרענן בצפייה בסרט סיני שאינו קשור למגפת הקורונה, או אפילו מודע אליה. רק מראה אנשים חיים וכמהים לחיות, עסוקים בצרות יומיומיות כמו תכלית ואהבה. בכלל, זה סרט שכאילו הגיע מתקופה אחרת, למרות נוכחותם של טלפונים חכמים או חדרי קריוקי בפריים ובעלילה. הצילום בשחור ולבן הוא כנראה חלק מזה, אבל התחושה עמוקה יותר. אולי אלה הסיגריות שממלאות כמעט כל סצנה בעשן, עד כי אני זה שהרגיש שיש ענן בחדרי. אולי משפטים כמו ״אהבתי פעם, להתאהב פעם אחת בחיים זה מספיק״, החומר ממנו היו עשויים פעם סרטים והיום – פחות. ייתכן גם שזה האופן האסוציאטיבי והאינסטינקטיבי בו מתקיימת העריכה בסרט, שכאילו נוזל מסצנה לסצנה באופן שהזכיר לי קולנוע מלפני עידנים.

תהיה הסיבה אשר תהיה, זהו סרט שלפחות במערכה הראשונה מענג ללכת לאיבוד בתוכו ויחד איתו, מספיק כדי להישאב פנימה לכל 100 הדקות, חלקן חדות וחלקן נמרחות. בשלבים מסויימים חשתי כי הסרט עצמו התאהב בריעון של הליכה לאיבוד ועשה שימוש בטריקים קולנועיים שפחות קסמו לי בזמן אמת. אולם, לכל אחד מהם היה גם פייאוף כשהגיעו רגעי האמת ויש כמה וכמה כאלה במערכה הנועלת. זה לא בדיוק הסרט האידיאלי לראות לבד בבית, ולכן אני לא יכול לחשוב על מקום מתאים יותר מדרייב-אין, כמו זה שמציעים בפסטיבל, כדי להשלים את החוויה שהסרט מדבר עליה – להיות מוקף בני אדם אבל ספון בתוך חלל אינטימי, כלי רכב שלא נוסע אלא עומד במקום. עם קצת עשן אגזוזים במקום זה של הסיגריות מהסרט והמציאות תתערבב בבדיה ממש כמו אצל הגיבורה והיוצרת שלה.
(אורון שמיר)

לבן קיצי
Summer White/ Blanco de Verano

סרטו של הבמאי המקסיקני רודריגו רואיז פטרסון נפתח בסצנה יפה אשר מהווה תמצית של היצירה כולה. באמצע הלילה, רודריגו בן ה-13 מגשש את דרכו בבית חשוך בלילה, מאיר את דרכו לחדרה של אימו באמצעות מצית. הוא נכנס לחדרה בטענה שאינו יכול לישון והיא נותנת לו לישון לצידה בחיבוק. אינטימיות טבעית עבור אם וילד קטן, אך דומה כי הילד כבר גדול בהרבה מן הגיל בו היה עליו להיגמל מן ההרגל הזה. הסצנה הזו גם כוללת עוד שני יסודות שיתגלו כמהותיים ביצירת הביכורים הזו: אש, ומצית שרומז כי הילד שעדיין רוצה לישון לצד האם כבר מעשן. כוחות אלו מראים כי יש ברודריגו הצעיר כבר ניצנים של מרד גיל ההתבגרות, אולם המרד הזה לא מכוון בשלב הנוכחי כלפי האם, המגדלת אותו לבדה (האופציה שיעבור לחזקת אביו הביולוגי נשמעת כאיום לכל הצדדים). האם הפכה לסוג של אובססיה עבור רודריגו הצעיר, שלא מנסה לייצר קשרים חברתיים אחרים בחייו. אין הדבר אומר כי הוא נשאר בביתו כל הזמן, למעשה הוא בורח מחדרו גם בשעות הלילה. אבל כאשר הוא אינו בבית הוא בוחר, או לפחות מתרגל, בדידות. גג הבניין בו הוא חי או שדה קרוב לבית הספר, הם מקומות השיטוט העיקריים שלו. במהלך השיטוט הוא גם מוצא שלד של קרוואן ישן ומנסה לחקור אותו ולשפץ אותו לבדו.

הדרמה העיקרית בסרט נוצרת כאשר האם מתחילה לפתח זוגיות עם גבר בשם פרננדו. הגבר החדש בבית נתפס עבור רודריגו כיריב על השהות האינטימית עם האם וכנוכחות לא רצויה. זאת בעוד עבור פרננדו העובדה כי לבת הזוג החדשה שלו יש ילד מתבגר לא מעוררת כל רתיעה. למעשה, דומה כי הוא עושה כמיטב יכולתו להקדיש זמן וחיבה לנער לו הייתה חסרה נוכחות גברית בחייו. מהר מאוד הוא מייצר בילויים ואף חופשה ארוכה לכל המשפחה ואף מחליט ללמד את רודריגו נהיגה (לא דבר נדיר במיוחד בגיל הצעיר במקסיקו). הסרט מייצר קונפליקט מעניין בין שני הגברים. האחד מנסה לזכות בחיבה שלא במוצהר אלא במעשים שמידת ההרס שלהם עולה בהדרגה ומאיימת על הקשר האחר, שנראה בסרט רק ברמזים, הקשר בין פרננדו לבין אמו של רודריגו.

הצבע שבכותרת הסרט תופס גם הוא מקום ישיר בעלילה, אבל המשמעות שלו גם סימבולית: משהו שיכול להיות התחלה חדשה, אבל יכול גם להיות משהו נטול מהות, חם מדי, ולא ייצוגי לחיים המקובלים בחברה. הלבן גם מייצג רגע בזמן שיכול להיות נקודת התחלה ויכול להיות גם המשך הקבעון של בידוד משאר העולם או תפיסת כל עולמה של האם. מדובר בסרט התבגרות שמתאר תהליך שהרגשות בו מוכרים, גם אם הביטוי שלהם הוא קיצוני, מה שהופך אותו למעורר הזדהות. הסרט מקבל ייחוד הודות לאמפתיה כלפי נקודת המבט הזועמת של הילד, גם כאשר מובן כי יש בה משהו שגוי. הקצב של הסרט איטי כי הוא מתאר מאבק בין שינוי הכרחי לבין רצון על שגרה, אולם ככל שהוא מתקדם מתגלות בו כמה סצנות קצרות ואפקטיביות של עימותים קשים, כאלה שהופכים את היצירה לנגישה יותר אך מבלי לוותר על אמינות.
(עופר ליברגל)