"פרויקט פאוור", סקירת נטפליקס

אפתח, ברשותכם, באנקדוטה שלא באמת קשורה לכלום, לצורכי פתיחה וחימום. תישארו אתי, מה אכפת לכם.
עד כה היו בחיי שני סרטים אותם ראיתי פעמיים ברציפות, בהפרש של כמה שעות בודדות. הראשון היה "עלי: פחד אוכל את הנשמה" הפאסבינדרי איפשהו באיזור 2008. צפיתי בו בדירתי הירושלמית בצהרי יום שבת ולאחר שהסתיים הייתי כל כך המום ממנו שהוצאתי את עצמי לטיול ארוך בעיר כדי להירגע, חזרתי לחדר וראיתי אותו שוב מההתחלה.
הפעם הנוספת הייתה עם סרט המד"ב הטוב ביותר של העשור הקודם, "אפסטרים קולור". הפעם לא בירושלים, אלא כמה שנים אחר כך כשכבר הייתי תל אביבי. בתום הצפייה הראשונה לא לגמרי הבנתי כלום מלבד שיש פה משהו ששווה להשקיע בו. כמה דקות של הפוגה לאחר מכן לחצתי פליי שוב, ונגלה בפני סרט אחר לגמרי, שבו הכל מדוקדק לפרטי פרטים. למרבה הצער, ממש לאחרונה גילינו שהאוטר מאחורי הסרט, שיין קארות', הוא חתיכת זבל מהלך על שתיים, בן זוג מתעלל ונפש אפלה למדי, אז זה קצת מעיב על ההתלהבות הנצחית שלי מסרטו השני והאחרון. אין מה לעשות.

אני מספר לכם את זה מכיוון שלקבוצה המצומצמת והאליטיסטית הזו הצטרף לאחרונה סרט נוסף. "פרויקט פאוור" (Project Power) שמו, והוא גיבור הסקירה שאתם קוראים כעת. את הסרט הנטפליקסי הזה ראיתי לראשונה בליל שישי, ואז שוב בבוקר יום שבת, אם כי הנסיבות היו שונות מאלו של האחרים שהוזכרו.
מה שקרה הוא שהצפייה הראשונה שלי ב"פרויקט פאוור" הייתה בשעת לילה, כאשר הייתי מורכב בעיקר מוויסקי ועייפות, וסבלתי מרוב הצפייה בו. כשהחלטתי שמן הראוי לכתוב עליו סקירה להנאתכם, חשדתי שאולי לא באמת נתתי לו הזדמנות אמיתית ושמצבי הגופני/נפשי באותו הרגע לא היה מספיק צלול כדי להתרכז בו. ולכן, ככותב מחרף הנפש שאני, פיניתי את הלו"ז הצפוף של שבת וראיתי אותו שוב, פחות מ-12 שעות מאז הראשונה. שלא תגידו שאני לא לוקח דברים ברצינות.
אז האם היה שווה להוציא עליו 220 דקות? אם להשתמש במילותיו של טוד שאבז – בואו נגלה!

"פרויקט פאוור" הוא אחד מסרטי נטפליקס המתוקשרים שעלו לאחרונה, מזדנב מאחורי "משמר האלמוות" ו"טיילר רייק: חילוץ", בשאיפה לקבל גם הוא כותרות בסגנון "סרט נטפליקס הפופולרי ביותר אי פעם". ודוגרי, יש סיכוי שהוא יצליח במשימה. עם זאת, מה שדי הדהים אותי כבר בצפייה הראשונה הייתה התחושה שראיתי את הסרט הזה בנטפליקס כבר פעמיים בעבר, עם "בהיר" המושמץ-אך-מצליח ועם "בצל הירח" המושמץ-אך-זניח. זה כאילו מישהו במשרדי חברת הסטרימינג החליט לקחת את אותה מסגרת עלילתית לא מאוד מתוחכמת, לחלק אותה לכמה יוצרים שונים ולראות מה ייצא. לא בטוח האם האתגר הצליח או לא, אבל השורה התחתונה היא – זה יוצא אותו הדבר.
זה בגדול הרעיון: ניאו-נואר בעולם שמשלב בין מציאות ופנטזיה ולא לגמרי מתחייב על הווה או עתיד, ובו איש חוק עירוני יוצא לפענח מספר מקרי מוות משונים שכפי הנראה קשורים יחד לארגון – או מזימה – שגדולים עליו בכמה מידות, ומשלבים בין חומרים משככי תודעה הגובים מחיר קטלני ו/או דרך הריגה משונה. בדרך הוא מפתח אובססיה מסוכנת לחשיפת ההאמת, ואם אפשר, כדאי גם לשלב דמות צעירה במהלך העלילה כדי להגדיל את הסיכון. אשכרה אותה עלילה בכל פעם.
זו כמובן לא המצאה של נטפליקס, אלא מבנה שקיים לא מעט שנים, כנראה על שמו של שיין בלאק. "Alien Nation" הוא הראשון שקופץ לראש, אבל גם "השוטר מבוורלי הילס", "נשק קטלני", "השופט דראד", "דו"ח מיוחד" ובאיזשהו מקום גם "ללא גבולות" ו"לוסי". רוצה לומר, מקוריות לא תמצאו פה.

ובכל זאת, כדי לתת כבוד לתסריט של מטסון טומלין, הנה בגדול מה שקורה: סם חדש ומשונה מכה את אוכלוסיית ניו אורלינס. אלו מין קפסולות שמקורן לא מאוד ידוע, שביכולתן לשחרר בכל מי שנוטל אותן כוחות על-טבעיים יוצאי דופן, ופועלות על כל אחד באופן אחר. אחד יהיה מהיר, אחד יהיה שקוף, אחד יהיה חסין כדורים. הבעיה היא שהקפסולות האלה גם מאוד קטלניות, ועם הכוח שהן מעניקות הן גם יכולות להרוג בדרכים איומות להפליא.
אל תוך זה נזרקות שלוש דמויות: תיכוניסטית חסרת עתיד אך מלאה בחוכמת רחוב שמשמשת כדילרית (דומיניק פישבק), שוטר שלא מפחד לכופף קצת מהחוקים כדי לעצור את הרעים (ג'וזף גורדון-לוויט, בסוג של קאמבק משמח שכלל גם את "7500" השנה), ואיש מסתורי עם ונדטה אישית נגד יצרני הסם (ג'יימי פוקס).
כך אנחנו מקבלים סרט שהוא גם ניאו-נואר, גם מד"ב, גם סרט גיבורי על, גם אקשן אייטיזי וגם מותחן שמיועד ישירות לטלוויזיה הכל בחבילה אחת. כמה מזל יש לנו.

בתוך גבולות הגזרה המצומצמות מאוד של סרטי אקשן-מד"ב נטפליקסיים, אני אכריז על "פרויקט פאוור" כאחד היותר מניחים את הדעת. יש בו כמה סצנות ממש טובות, רגעים קיצוניים למדי, והופעות טובות – בעיקר זו של דומיניק פישבק, לחלוטין אחת מתגליות השנה.
הבעיה המרכזית שלו, בעיני, הוא שמדובר בבלגן אטומי. קשה להסביר כמה תפניות לא נכונות באלבקרקי לוקח הסרט הזה. זה סרט של משהו כמו 110 דקות (בלי קרדיטים) שעושה את כל הטעויות בדרך שבה הוא שואף לספר את הסיפור שלו, ולזה מצטרף הבימוי מאוד לא אחיד שנע בגמלוניות בין פאתוס להומור עצמי, כאילו ג'וזף גורדון-לוויט וג'יימי פוקס נמצאים בשני סרטים שונים לחלוטין. למעשה, אפילו נראה שג'וזף גורדון-לוויט בעצמו בפיצול אישיות מוחלט ומנסה משהו חדש בכל סיקוונס. הפתיחה ארוכה מדי, הסיפור נכנס להילוך שלישי הרבה אחרי מה שהוא צריך, הדגש על הדמויות לא נכון, וההיגיון ממנו והלאה.

הבמאים החתומים על "פרויקט פאוור" הם הנרי ג'וסט ואריאל שולמן, שפרצו לזירת הקולנוע עם הדוקומנטרי המדובר שלהם "קאטפיש" ב-2010. לאחר מכן התייצבו לשורות "פעילות על טבעית" עם התקנים 3 ו-4 וב-2016 ביימו שני סרטים שאי אפשר למצוא ביניהם שום קשר – "משחקי חובה", אחד הסרטים המפתיעים לטובה של אותה השנה, ו"מגיפה", אחד מסרטי האימה הכי מיותרים אי פעם. כלומר, קשה מאוד לדעת מה ייצא תחת ידיהם של הצמד הזה, ו"פרויקט פאוור" ממש לא הולך לעשות לנו חיים קלים כדי להחליט להבא.

"פרויקט פאוור" סובל מפיצול אישיות בין טראש ששייך לעשור אחר לבין עשייה מתוקצבת ומודעת לעצמה. עדיין קשה לי להיזכר בסצנות של רודריגו סאנטורו, בהן הוא אפילו יותר מוגזם מהאחשוורוש שעשה ב"300", כשהוא מנפנף בידיו כדי כביכול לדמות תמנון, לעומת רגעי "השיטה לא סופרת אותי" של פישבק, ולחשוב שמדובר באותו הסרט. לפעמים אפילו גורדון-לוויט נראה שלא לגמרי מאמין לעצמו כשהוא זורק משפטים כנים להדהים כמו "זאת העיר שלי. הם חושבים שהם יכולים לבחון את השיט שלהם על האנשים של ניו אורלינס ולאף אחד לא יהיה אכפת, אף אחד לא יילחם בהם? אז בוא נראה מה יקרה להם." אבל גם מנסה לתת פאנץ'-ליינים וחיקויים של קלינט איסטווד.
יש פה ניסיון לגרום לנו להתרגש מניסיונותיו של אבא להתאחד עם בתו שנחטפה על ידי מדעני רשע כאילו היינו מינימום "יורקת האש", אבל על הדרך גם מכניס את גג"ל לקרב עם חייל שהזרועות שלו נמתחות עד שסוגרים עליו פתח הידראולי.

אחרי שתי צפיות אני עדיין לא יודע מה הסיפור של "פרויקט פאוור". סרט טוב זה בטוח לא, אבל ייתכן שבסקאלת ההנאה בכל זאת יש לו כמה נקודות, וגם אי אלו רגעים שייתנו פייט על מקומם במצעד המסורתי של 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע. הוא מבולגן, ארוך מדי, ויש בו יותר מדי סצנות חסרות היגיון אפילו בסרט על גלולה שגורמת לאנשים להתלקח. על זה אין עוררין. אבל איכשהו פיתחתי אליו חיבה מסוימת, אולי בגלל שאני שמח לראות את ג'וזף גורדון-לוויט מקבל הזדמנויות שוב, אולי כי אני אוהב כל דבר שמזכיר לי את שיין בלאק, אולי זה באמת סרט בסדר גמור במה שהוא מנסה לעשות. מה שכן, אני מרגיש שיעבור קצת זמן לפני הצפייה השלישית. מבטיח לעדכן אם ישתנה.