קצר הצלחה: הקולנוע הישראלי של 2020 גורף פרסים בינלאומיים, הרבה בזכות הסרטים הקצרים

החצי השני של שנת 2020 מביא עימו רצון לבחון את מה שהיה עד עכשיו, עניין שאצלנו בסריטה זוכה לכיסוי קבוע בסיכום המחצית של אור. מזווית קצת אחרת, החודש שהסתיים לפני כמה ימים הביא עימו תזכורת למשהו שמסמל עד מאוד עבורי השנה עד כה – נוכחות של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים בינלאומיים. מפה לשם, וגם בלי להתחשב בכך שמאז ברלין כל הפסטיבל התקיימו רק אונליין, השנה המקוללת הזאת עשויה להיחשב בעתיד כמבורכת עבור לא מעט סרטים ישראליים. נהוג לספור בעיקר פיצ׳רים, וגם אצלנו חוטאים בזה והנה הזדמנות לתקן. אם ניקח את פסטיבל ברלין, לדוגמה, אפשר היה למצוא בו שני סרטים תיעודיים – "שפאר בדרך להוליווד" של ונסה לאפא ו"מראה" של רענן אלכסנדרוביץ'. האחד של יס, השני של הוט. אבל במסגרת הסרטים הקצרים הוצג "המאזין" של עומר שטרנברג מבית הספר ע״ש סם שפיגל. והקולנוע הישראלי הקצר הוא חלק מהנראטיב יחד עם הסרטים באורך מלא, בטח ובטח אם הוא זה שהביא השנה את רוב הפרסים והיוקרה.

בפסטיבל טרייבקה, שהיה הראשון להיערך אונליין, זכה ״אסיה״ של רותי פרי-בר בשלושה פרסים שבהחלט הגיעו לו, כפי שכתבתי ל״הארץ״ – השחקנית (שירה האס), הצילום (דניאלה נוביץ), והבמאית המבטיחה. האירוע המשמח השכיח את העובדה ששני סרטים ישראליים אחרים שהתקבלו לפסטיבל והיו אמורים לקחת בו חלק, "סבלט" של איתן פוקס ו"אחד בלב" של טליה לביא, ביטלו את השתתפותם עקב המגפה שמנעה מהדורה פיזית. זה עדיין הישג מרשים, אבל הוא למעשה הגיע חודש אחרי ההישג הראשון של השנה בזירה הבינלאומית – זכייתו של ״עין לבנה״ בפסטיבל SXSW המבוטל. סרטו של בוגר ביה״ס מנשר תומר שושן, בהפקת קובי מזרחי ושירה הוכמן, כבר יצא עם פרס הסרט העצמאי הקצר הטוב ביותר מפסטיבל חיפה, והיה אמור להיות מוקרן באמצע מרץ באירוע התרבות הטקסני הנחשב. אבל הפסטיבל מאוסטין היה הראשון להכריז על ביטול, עוד בטרם הגיע בהלת הקורונה במלוא עוזה אל חופי ארה״ב. המארגנים החליטו לקיים בכל זאת את התחרות בדלתיים סגורות, ועד סוף מרץ צוות השופטים בחר ב״עין לבנה״ כסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל שלא היה. כיוון שהסרט כבר ערך את בכורתו הישראלית בסתיו שעבר, ארשה לעצמי להתבטא בעניינו לפני שאעבור לסרטים שזכו אחריו בפרסים. בעיקר כי אני חושב שמדובר בסרט שהוא מופת של קולנוע קצר במיטבו.

״עין לבנה״ כבש את ליבי מהשוט הראשון, עוד לפני שהבנתי שכל דקות הסרט עומדות להיות מורכבות מהשוט הזה. ההיקסמות שלי נובעת בין היתר מכך שזיהיתי מיד את הלוקיישן הדרום תל-אביבי, שבליינים יכירו כרחוב שמוביל אל בר/מסעדת א-לה רמפה, ומבחינתי הוא נקודת החיבור בין המערכות של עיתון הארץ ודה מרקר/עכבר העיר. יכולתי להרגיש את פינת הרחובות הזו, שלא לומר להריח, עוד לפני שהעלילה התניעה. בסרט עצמו, נקודת הייחוס שמוזכרת היא דווקא של בית המשפט לתעבורה, כך שכל אחד והאסוציאציות שלו. באופן לא מקרי, הסרט עצמו עוסק בדיני תעבורה זוטרים שיתגלו כמרעידי עולמות. זאת משום שגיבור הסיפור, בגילומו של דניאל גד, נתקל באופניים שהיו שלו, קשורות בשרשרת. הוא מבקש למצוא את הגנב, להזעיק את המשטרה, לפרוץ את המנעול ולהשיב את הסדר על כנו. הכל באיזו מן תחושת צדק נגזל בשמה הוא פועל. זאת בעוד סביבו מתרחשות עוולות גדולות יותר, למשל מכוניות חולפות שאוספות יצאנית, או פועלים זרים המועסקים במטבח בתנאים לא מיטביים. הכל בזוהמה הלילית המוכרת כל-כך של דרום תל-אביב, עם טיפוסי רקע אמינים וזוג אופניים אחד שעומד למשפט שלמה.

מבלי להיכנס לעניינים טכניים כמו האם המצלמה של סער מזרחי רצה 20 דקות או שיש כאן רק אשליה של שוט רציף, מדובר בבחירה האמנותית הכי נכונה ומנומקת באמצעי המבע הזה שראיתי מזה זמן רב (כן, כולל הסרט ההוא). המצלמה חסרת המנוח עוקבת אחרי הגיבור והסביבה באופן המטעין את הסיטואציה בעוד ועוד אנרגיה שלילית, מעניקה במה לשחקנים ולדמויות לשהות בתוך רגע אימפולסיבי ונפיץ שהולך ומסתבך. בראיון לעיתון הארץ, סיפר הבמאי שהסרט נולד מתוך חוויה אישית, ואת הרגשות המבעבעים על המסך אכן קשה לזייף. ממש כפי שקונספט בסיסי כמו ״אדם מוצא את האופניים שנגנבו לו ומחליט לפעול״ הוא משהו שמגיע בחלום או שמזמנת המציאות. הוואן-שוט מאפשר להתרחשויות להתפרש בזמן אמת בו כל החלטה קטנה חשובה, וכל רגע הוא הזדמנות לרדת מהעץ. אבל לתת לעצבים להירגע יכול לקחת יותר מפרק זמן לא מוגדר של רגע, והסרט מדגים מצליח כאילו לכווץ את הזמן לרגע אחד מרוכז שחולף בתוכך אחרת מאשר סביבך. הסרט גם ממחיש באופן מובהק איך נראית פריבילגיה, בין אם אתם מתכחשים לה בעצמכם או צועקים את המילה הזו בחוסר טעם ויעילות על אחרים. בעיניי הוא גם מהווה את אחת הדוגמאות הכי בהירות להיכנעות לאפלה ועד כמה מסוכן לעשות זאת אפילו לשבריר שנייה, משום שזה עלול להיות פרק הזמן הדרוש לגרימת נזק לאחר.

מתוך ״עין לבנה״, צילום: סער מזרחי

נמשיך במסע של הקולנוע הישראלי בפסטיבלי תבל השנה. בחודש מאי קרם עור וגידים וירטואליים פסטיבל הפסטיבלים WE ARE ONE שהיה מלא סרטים ישראליים, עליהם כתבנו עופר ואני בדיווחים שלנו. בחודש יוני הגיעו הידיעות על מהדורת הפאנטום של פסטיבל קאן, זו שהייתה שהחליטה שלא להתקיים אונליין אלא רק לגרום לסינפילים להזיל ריר עם רשימה של מה היה יכול להיות. אז נודע כי שני סרטים ישראליים קיבלו את החותמת של הבחירה הרשמית – ״הנה אנחנו״ של ניר ברגמן ו״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ של דני רוזנברג. ההתרגשות הפרטית שלי לקראת שני הסרטים האלה היא גדולה, אבל כמו במקרה של ״אסיה״, קשה לי להעריך מתי ייחשפו לקהל הרחב. בהכרזה של קאן על הליין-אפ הנוכח-נפקד לא דובר בקולנוע קצר, מה שהביא לפתחי שאלות שלא הייתה לי תשובה להן. התעלומה נפתרה ממש לפני ימים ספורים, אז פורסמה גם הבחירה הרשמית של הסינפונדסיון והסרטים הקצרים.

התברר כי אל מסגרת זו התקבלו שני סרטים מישראל – ״נעורים״ של שי-לי עטרי מביה״ס טיש, ו״תמו״ של צור אדרי ותום פרזמן מבצלאל. את הראשון יצא לי לראות אבל כיוון שהוא טרם הוקרן רשמית בשום מקום, אומר רק שזהו בקלות אחד הסרטים הקצרים הטובים שראיתי השנה וקל להבין מה מצאו בו אנשי קאן. על פי המידע הנגיש לגבי הסרט באתר ביה״ס הוא שמדובר בפרויקט סוף שנה ב׳ של עטרי, מה שקרוי סרט קיץ, כלומר אפילו לא סרט גמר. הבמאית (נצר לשושלת תרבותית מפוארת) גם מגלמת את התפקיד הראשי המבוסס על חוויותיה, כצעירה שעוברת שיקום אחרי תאונה, והפיזיותרפיסט החדש שלה מעורר את גופה בכל מובן. הנעורים שבכותרת הסרט מתייחסים לא רק לתקופה בחיים אלא גם לכינוי של איזור מגורים בקיבוץ, אם תרצו לדמיין את הסביבה בה מתרחשת העלילה. את ״תמו״ לא ראיתי אבל באתר ביה״ס אפשר להתרשם מהאנימציה ומן העלילה המתוארת כך: במרוקו של המאה ה-20, תמו, עקרת בית יהודייה, פוגשת בזהות הגברית שאחריה התחקתה כל חייה. הסרט מתאר יום בחיי תמו, מתאר את הערגה לעולם הגברי ואת חוויית היציאה מהארון מול עצמו כגבר טרנסג'נדר אחרי עימות מול כוחות החברה השמרנית.

אם להישאר בקולנוע המונפש, פסטיבל Annecy הצרפתי והחשוב ביותר בתחום האנימציה, ננעל בסוף החודש שעבר – וגם ממנו הגיח זוכה ישראלי. "להתאהב ברקס" של מעין אנגלמן ואלירן פלד קטף את פרס סרט הילדים הטוב ביותר מטעם קאנאל פלוס וזו הפעם הראשונה שיצירה ישראלית זוכה בכבוד שכזה. רקס הוא שמו של בית קולנוע מיתולוגי בירושלים של 1938 בה מתרחשת העלילה. בתקופה זו שלט בעיר המחולקת המנדט הבריטי, ובית הקולנוע ניצב על קו תפר יהודי-ערבי. לשתי הדמויות הצעירות שמובילות את הסרט, ילד יהודי וילדה ערביה, כל זה לא משנה – רק התמונות המוקרנות על המסך. חיבתם המשותפת למדיום מובילה לניצוץ חברי / אהבה ראשונה, ומפגישה בעל כורחם את הוריהם, המדובבים בידי צחי הלוי ומאיסה עבד אלהדי. המסר על הילדים עיוורי הדתות ואוהבי השפה המשותפת של הקולנוע אמנם ברור, אבל כיוון שניצלתי לינק לעיתונות וצפיתי בסרט אני יכול לומר שהוא מובא ומבוצע באופן מקסים וממש לא מאולץ. הרבה מזה בזכות עבודת אנימציה שיודעת לאפיין או לטשטש הבדלים בין הדמויות כשהיא רוצה, כמו גם בין הנעשה על המסך או בדמיון לבין המציאות. כשהכל מתנקז לשוט הסיום שהוא מחווה מטא-קולנועית (תמונה בראש הפוסט), אפשר להבין את החשק להעניק לסרט פרסים. הבנתי שמדובר במה שקרוי proof of concept אז אצפה לסרט הארוך.

לא חלפו יומיים וכבר התבשרנו על עוד זכייה ישראלית בפסטיבל בינלאומי. ״זכות מלידה״ של ענבר חורש קטף את פרס הסרט הקצר הטוב ביותר מעל 15 דקות, בפסטיבל פאלם ספרינגס. מעבר לכתר עצמו, כיוון שמדובר באחד הפסטיבלים החשובים באמריקה לקולנוע קצר זכייה בו מקנה את הזכות להתמודד על האוסקר בקטגוריות הקצרות. אם שם הסרט אולי זה משום שהוא כבר הציג בישראל, כסרט הפתיחה של פסטיבל סרטי הסטודנטים בהיותו חלק מפרויקט ״קצר על הדרך״, והן בתחרות של פסטיבל ירושלים. ומכיוון שעופר כבר כתב על הסרט, רק אוסיף מעט משלי. כמו בסרט הגמר המהולל של חורש, ״הביקור״, הזרות של הגיבורה בסביבה ישראלית קשוחה ומגוונת מהווה את מרבית המכשולים שלה. במקרה זה, הדמות המרכזית מסיירת בישראל יחד עם צעירות וצעירים מרוסיה ושכנותיה, במטרה לשקול עלייה ארצה. השילוב בין מאהל בדואי, חיילים ישראלים דוברי רוסית, ושלוש ״תיירות״ עם מטרות שונות במסען – מייצר הומור דק והתנפלויות רגשיות. השליטה של הבמאית בכלים הקולנועיים, בדגש על שוט הסיום, ודאי הרשימו את שופטי פאלם ספרינגס. אבל אם יורשה לי, החיבה הפרטית שלי היא לרגעים השוליים. למשל האופן בו השמש הישראלית מעניקה חותמת לגיבורה, או סצנה בה אפשר להרגיש שלא בנוח יחד איתה במסיבת ריקודים מכפכפת.

אם ניקח בחשבון גם את שני הפרויקטים של סרטים קצרים מהסגר (או הגל הראשון של המגפה בישראל), אחד של יס ואחר של הוט, אפשר כבר להכריז על שנה מעניינת בקולנוע הישראלי הקצר. כל זה אפילו לפני הפסטיבלים המקומיים, בתקווה שאכן יתקיימו בכל מתכונת שהיא, שכן הם חלון הראווה של רוב הסרטים מסוג זה. אני מקווה ומאמין שנוכל לפגוש לפחות חלק מהם בעונת פרסי האופיר, שאמורה להתחיל ממש בקרוב עם הכרזת המועמדים.