• פרסי אופיר 2020: רשימת המתמודדים הראשונית
  • The Assistant :מחכים לתרגום
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מלכודת עכברים״ של לין רמזי
  • עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 18
  • אימת החודש - יולי 2020
  • ״אבא חייל בן״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • ״חברים ישנים״, הסרט היחיד שביימה ג'ואן טיוקסברי
  • מחכים לתרגום: ״שירלי״ של ג׳וזפין דקר
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 17
  • ״רומן גורלי״, סקירת נטפליקס
  • על סרטה של מרגרטה פון טרוטה: ״שתי אחיות גרמניות״
  • קרישה
  • ״גרייהאונד״, סקירה
  • ״אמה.״, סקירה לעיבוד החדש לספרה של ג׳יין אוסטן
  • מחכים לתרגום: ״פאלם ספרינגס״
  • דאבל סרטי סגר: ״תוצרת בית״ ו״במרחק מאה מטר״
  • ״משמר האלמוות״, סקירת נטפליקס

לא הפסד גדול: ״How to Build a Girl״ ו-״מדרון תלול״

5 ביולי 2020 מאת אורון שמיר

אחרי שובה של פינת ״מחכים לתרגום״, המוקדשת לרוב לסרטים מעניינים יותר ופחות, חשבתי להרחיב את הפורמט לכבוד המצב הנוכחי. זה שבגללו הרבה יותר סרטים מהרגיל דילגו על מסכי הקולנוע בישראל, בין אם היו מיועדים לשם לפני הסגירה הכוללת ובין אם אפשר להניח שלא. לרוב אני מחכה עד תחילת כל חודש להציץ בתוכניות בתוכניות ה-VOD של ספקיות התוכן, ורק אז מנצל את אי הוודאות לגבי סרטים מסויימים שכבר זמינים מזמן בארה״ב. כי למרות שדווקא ישראל היא זו שנכון לכרגע פועלים בה אולמות הקרנת סרטים, קראתי פה ושם גם בעברית על חרדות החמצה. הרי גם שירותי ה-VOD בארה״ב עושים את עבודתם, ומתי בכלל נזכה לראות בארץ את כל הסרטים האלה שנדחו ועדיין נדחים. על שאלות היפותטיות לגבי העתיד קשה מאוד לענות לאחרונה עוד יותר מתמיד, אז רק אציע צפירת הרגעה. יש אמנם הרבה מאוד סרטים לבחירה עבור הצופה האמריקאי המסוגר בביתו, אבל לפחות לגבי חלק מהם אני עד שכנראה לא הפסדתם או הפסדתן דבר. שניים מהם ירכיבו את הפוסט הנוכחי והנסיוני, בתקווה שזה עוזר להנמכת ציפיות ואולי גם להשקיט גם את המצפון שלי, שמציק בין אם אני כותב על סרטים שזמינים בישראל ובין אם לא.

מדרון תלול
Downhill

לסרט הזה יש שם עברי רשמי משום שהוא היה אמור לעלות לאקרנים בישראל ממש שבוע לפני סגירת בתי הקולנוע בעקבות המגפה. זו אחת הסיבות שהלכתי לצפות בו בבית קולנוע ניו-יורקי, פעילות שנדמית עכשיו רחוקה ומעלה געגוע אפילו לסרטים מיותרים כמו רימייק אמריקאי ליצירת מופת שבדית. התיאור הזה הוא הסיבה הנוספת שניגשתי לסרט, כמובן בחשש ומתוך ידיעה שאין להתעלות על המקור – ״כוח עליון״ של רובן אוסטלונד, אחד מסרטי העשור של סריטה. אך הסיבה המרכזית לא הייתה הרצון לצפות בכישלון ידוע מראש, אלא דווקא סיבה חיובית והיא השילוב של וויל פארל וג׳וליה לואי-דרייפוס בתפקידים הראשיים. הרעיון של צמד הקומיקאים המוכשר הזה כזוג בחופשת סקי שמשתבשת, נשמע כמו משהו שיכול לעבוד.

למי שלא מכירים את הסרט השבדי עליו מבוסס ״מדרון תלול״, קודם כל נא להכיר ובהקדם, אבל הנה מה שכדאי לדעת. בגרסה הנוכחית, פארל ולואי-דרייפוס הם זוג נשוי, אמריקאים פלוס שני ילדים באתר סקי אוסטרי. אחרי ביסוס הדמויות הזרות כמגושמות, קולניות וחסרות מושג לגבי אירופה, נכיר בקצרה את הדינמיקה הפנים-משפחתית המתוחה, שהחופשה הלא מרגיעה כלל רק מציפה בה מתחים נוספים. במיוחד כאשר האב נוטש את משפחתו, אך לא את הטלפון הסלולרי שלו, ברגע שמתקרבת לעברם מפולת שלגים מבוקרת אך מאיימת. כמו בסרט המקורי, יש גם זוג חברים של הגיבורים שנכנס אל הקלחת, לצד לא מעט שינויים. בכל זאת, מדובר הפעם באמריקאים שכמעט וחוו תאונה, אז הם פשוט חייבים לדווח לקצין הביטחון שרגשותיהם נפגעו.

את קצין הביטחון המקומי מגלם כריסטופר היביו (עבור רבים טורמונד מ״משחקי הכס״), השחקן היחיד מהסרט המקורי שמופיע גם בחידוש. אבל לא באותו תפקיד. זו יותר הופעת אורח שאמורה לקרוץ למי שהגיעו הנה בזכות היכרות עם המקור השבדי, אבל בפועל חושפת את האופן שבו אמריקאים מסתכלים על אירופה כיבשת אחת נטולת עמים שונים או ניואנסים. היביו הנורווגי לא באמת מגלם אוסטרי, כשם שמירנדה אוטו סתם עושה מבטא מצחיק עבור הדמות שלה, שרלוט, המקומית המשוחררת מינית. בסצנת ההגעה של המשפחה לריזורט הם מנהלים שיחת היכרות עם האירופאית המספרת לאמריקאים על הנוהג של סאונות בעירום. נזרקות בדיחות על גוף האדם וחוסר הנוחות האמריקאי, והכל נחווה כהכנה לסצנת פאנץ׳ בה השניים יגיעו לסאונה ויחוו אותה מול תרבות הזרה להם. אלא שסצנה כזו לא מגיעה בהמשך, ואני תוהה אם צולמה או נכתבה. אם לא, למה להרים להנחתה? זהו אחד הרגעים בגללם הנחתי שנעשתה התערבות קיצונית בעריכה במטרה להציל את הסרט. הוא גם קצר בצורה מפתיעה, לא רק ביחס למקור אלא לסרטים הוליוודיים בימינו בכלל.

על התוצאה הסופית חתומים נט פקסון וג'ים ראש, שני קומיקאים שהפכו לבמאים עם ״העולם על פי דנקן״. הם גם כתבו במשותף עם ג׳סי ארמסטרונג, מיוצרי הסדרה המעולה ״יורשים״ ו״פיפ שואו״ בעבר, לצד תסריטים שכתב לסרטי כריס מוריס (״ארבעה אריות״, ״עוד יבוא היום״). כלומר, יש כאן חבר׳ה שלא רק יודעים מה הם עושים, אלא גם ניחנו ביכולות קומיות ואף ליהקו מספיק אנשים מצחיקים כדי למלא את המסך. אולם, ״מדרון תלול״ הרבה יותר דרמטי ואפילו טרגי מאשר מצחיק, ולא הצלחתי להבין האם בכוונה. זה כמעט מגונה לכתוב שזה שיתוף הפעולה הראשון של פארל את לואי-דרייפוס על המסכים (אגב, זהו גם הסרט ראשון עם הלוגו של ״סרצ׳לייט פיקצ׳רז״ מאז שדיסני קנו את אולפני פוקס). פארל נתן הופעה תבוסתנית וקצת כבויה, מה שגרם לי לחשוש מ״פייר סאגה״ שלו בנטפליקס, חשש שהתבדה ואני שמח על כך. לואי-דרייפוס מסוגלת להרבה יותר מאשר מה שהיא מציגה כאן, אבל בכל זאת מונעת מהסרט להתפרק, כמו שהדמות שלה היא הדבק שמחזיק את המשפחה. ייתכן שהיא הרגישה מחוייבת למסורת ״סיינפלד״, שפרק ידוע מהסדרה (״השריפה״) היה אחת ההשראות של רובן אוסטלונד בכתיבת הסרט המקורי.

המקור הסיינפלדי היה יכול להיות סגירת מעגל יפה, אבל ״מדרון תלול״ נוצר בשיטת המק אנד צ׳יז הקולנועית. כלומר, רימייק שמבצע אמריקניזציה מוחלטת, קצת כמו שמק אנד צ׳יז זו הגרסה האמריקאית ליצירת הפאר של המטבח האיטלקי. לרוב, רימק׳אנצ׳יז שכזה מפספס את הפואנטה של המקור, מעתיק את הצורה מבלי להבין את התוכן אבל מוסיף פרשנות. במקרה זה, החידוש מוותר על רגעים מהותיים ומצויינים, כמו סיקוונס האוטובוס והמשתמע ממנו בסיום, או רגעי מפתח כמו הבכי במסדרון, אחת ההשראות היוטיוביות של המקור. הסצנות שכן מצאו את דרכן לגרסה זו נעדרות מורכבות, כפי שמוכיח הרגע באוהל המסיבה אליה הוביל בילוי כושל של שני הגברים. אם זה לא מספיק נורא, את הסאבטקסט בוחר הסרט לומר בקול רם, לאט, ורצוי יותר מפעם אחת. גם בסצנות הדרמטיות, לא רק הקומיות.

כך, במקום סצנת הראי שבו משפחת איקאה מצחצחת שיניים יחד, חולקת פריים וראי אך מפורקת לגורמים, המראה בחדר השירותים של גיבורי הסרט הנוכחי חוצצת ביניהם. האישה בצד אחד והגבר בצד השני. וזה אחרי שבתחילת הסרט הם כן עמדו באותו צד, אבל מאז אותו אירוע מחולל עברו כל אחד לצד האחר של המראה. הבנתם והבנתן? יופי. הסרט לא מסתפק בהשטחת המאבק, נגיד פחדנות גברית מול היסטריה נשית, אלא אפוף תחושה כללית של ״את צודקת״, כמו אותה קלישאה על הבעל המותש מאשתו שפשוט מהנהן בלי להבין. ממש כשם שאני לא מבין את הצורך ברימייקים אמריקאים לסרטים שאינם תוצרת אמריקה. איך אמר בונג ג׳ון-הו באחד מנאומי האוסקר שלו? כתוביות הן מחסום מנטלי בגובה סנטימטרים בודדים. בעצם, ״פרזיטים״ הוא דווקא דוגמה שגם אחרי כל האוסקרים שרק אפשר – עדיין יהפכו אותך לסדרה אמריקאית. אוף.

How to Build a Girl

הסרט הזה כנראה לא היה מגיע ארצה בקלות, אולי רק אם היה הופך לתופעה תרבותית מעבר לים. אולם, אחרי בכורה בפסטיבל טורונטו של סתיו 2019 נעלם הסרט לגמרי עד שצץ לפתע בשירותי ה-VOD האמריקאיים בתחילת מאי, בהנחה שכולם צמאים מספיק לתוכן. מצד אחר, מדובר בסרט של אמזון פריים וידאו אז אולי הוא בכלל זמין בארץ מבלי ששמתי לב. קצת כמו הסופרת והעיתונאית קייטלין קטלין מורן, שגיליתי על מעריצים ומעריצות שלה בישראל, או לפחות היכרות מסויימת עם שמה. הרבה מזה בזכות ספרה ״איך להיות אישה״ שתורגם לעברית, זאת בניגוד לספרה המאוחר יותר ״How to Build a Girl״, שהפך לסרט הנידון. לכן, לא אכנה אותו ״איך לגדל ילדה״ כפי שמתייחסים אליו בוויקיפדיה העברית, בעיקר כי תרגום כמו איך לבנות/להתקין נערה יהיה הולם יותר לספר על טינאייג׳רית שממציאה לעצמה פרסונה חדשה.

ביני פלדסטין, מקור המשיכה שלי לסרט בהיעדר היכרות מוקדמת עם הכותבת, מגלמת את הגיבורה, ג׳ואנה מוריגן. היא מתגוררת עם הוריה ואחיה הקטנים והרבים במרכז אנגליה נטול הזוהר, אך מנהלת חיים אינטלקטואליים ועתירי דמיון. אם לנערות בנות גילה יש פוסטרים של חתיכים על קירות החדר, ג׳ואנה קישטה את הפינה שלה בכוך אותו היא חולקת עם אחיה בדמויות היסטוריות כמו האחיות ברונטה או אליזבת׳ טיילור. בספרייה העירונית היא מוכרת היטב ואת המעמד שלה בבית הספר תוכלו לנחש לבד, הן אצל המורים והן אצל התלמידים. החלום של ג׳ואנה הוא לכתוב את דרכה החוצה מן הגורל הצפוי לה בסביבה המחניקה אליה נולדה. היא תנסה לעשות זאת בכל דרך, בין אם בתחרות כשרונות שירה צעירים או עבודה במגזין מוזיקה לונדוני מתנשא. האופציה היותר מופרכת היא שמנצחת, וג׳ואנה ממציאה את עצמה מחדש בתור מבקרת בשם דולי וויילד. הפרסונה הבדיונית הולכת ומשתלטת על חייה, במסע התבגרות המתיימר להיות לא לגמרי שגרתי.

כאמור, הסרט מבוסס על ספר של מורן, בעצמה ילידת משפחה מרובת ילדים בעיר וולברהמפטון, שהפכה לעיתונאית ופובליציסטית לונדונית. אלמנטים אוטוביוגרפיים נוספים נשזרו לתסריט, גם אותו כתבה מורן, שלכאורה מספרת פה את סיפור עלייתה שלה לגדולה. נורת אזהרה ראשונה צריכה להידלק כאן, כמו במקרה של כל אוטוביוגרפיה, במיוחד כזו בה ישנו מעבר של מדיום מאיזור הנוחות של היוצר/המושא. זה נכון שסרט קולנוע הוא פרי עמלם של עשרות אם לא מאות אנשים ונשים, במקרה זה בראשות הבמאית הוותיקה קוקי ג'ידרויק, לזכותה סרטי קולנוע (״Women Talking Dirty״) ופרקים בסדרות טלוויזיה (״פני דרדפול״). אבל אפילו בלי להכיר את כתביה של מורן, זוכת פרסים רבים בעיתונות ובספרות ובעלת טורים מרובים, אפשר לחוש בטון אישי מובהק החולש על היצירה. והטון הזה, אם לגייס את כל הנימוס הבריטי שאין לי, הוא בלתי נסבל.

זה מתחיל עם ג׳ואנה, שלא מפסיקה לקטר על כמה החיים שלה קשים ואיך היא רוצה לכבוש את העולם. כיוון שמדובר בבת-עשרה שאינה חיה במרכז התרבותי של אנגליה, אפשר לכל הפחות לנסות להבין אותה. אלא שאחרי ההיחשפות לכשרון שלה, או היעדרו, בתוספת מספיק זמן במחיצת משפחה האוהבת ומלאת הכוונות הטובות בסך הכל, נדמה שהיא לא רק כפוית טובה אלא גם עמוק באשליה. את הפנטזיה הזו עוטה ג׳ואנה כשמלה פרובוקטיבית ששמה דולי וויילד. על פניו, ספק שילוב בין פארטון לאוסקר או מעין בובה פראית (נטליה אוריירו צריכה לשקול תביעה). בפוע, תחפושת של ג׳וני דפ מ״אליס בארץ הפלאות״ ומתחתיה אותה נערה מפונקת רק עם עוד יותר ביטחון מזוייף וקיצורי דרך בחיים. כי למרות התלונות הבלתי פוסקות שלה, הכל מוגש לגיבורה על מגש של כסף אליו היא בקושי צריכה להושיט יד. אין מכשולים, אין השלכות נוראיות למעשים שלה, והכי גרוע – להוציא את המערכה הראשונה, אין דבר בו היא מתנסה לראשונה בחייה שלא הולך חלק. ובתסמונת ידועה של סרטים מסוג זה, הכתיבה המושחזת לכאורה של מי שאמורה להיות גאונה בתחומה, היא בקושי בינונית. בטח שלא פורצת דרך או אפילו סתם משעשעת ומחכימה, מה שהופך את הדהירה שלה לעוד פחות אמינה או אהודה.

בשלב הזה רציתי לכתוב כיצד השחקנית הראשית מצילה את הדמות מעצמה, אבל האמת היא שקרה ההיפך והסרט הזה הרס לי את ביני פלדסטין. לפחות עד פגישתנו הבאה. גייסתי את כל האהבה שלי אליה מימי ״בוקסמארט״ ו״ליידי בירד״, ועדיין בקושי התגברתי על המבטא הבריטי הדיספרופורציונלי. זו ודאי אשמת הדמות, שכן התקשתי לדמיין שחקנית שהייתה מצליחה איתה יותר, אבל הצרה היא שכל דמויות הלווין כתובות גרוע באותה המידה – אבל השחקנים מעניקים להן חן מסויים. או לפחות, כולם בריטיים מספיק. פאדי קונסידיין פשוט חמוד בתור אביה הלוזר של הגיבורה, מתופף רוק לשעבר שעדיין בטוח שהפריצה הגדולה שלו בדרך. שרה סולימני כמעט ומצילה את האין-דמות שהיא אמא של הגיבורה, שבכל היקר לא הבנתי מדוע כתובה כך. אלפי אלן מגלם היטב חתיך גנרי, שאמור להיות רוקסטאר רגיש בו הגיבורה מתאהבת, כי מה זה בכלל אתיקה עיתונאית. כולנו ראינו ״כמעט מפורסמים״, במיוחד היוצרות של הסרט הזה אם לשפוט על פי התוצאה הסופית.

את השחקנים היותר מפורסמים תולה הסרט על קיר חדר הנעורים של הגיבורה, בתפקידי אורח נטולי משמעות של האישים עימם היא משוחחת. זוהי עוד אחת מההחלטות האמנותיות שנשגבו מבינתי. אבל אם יורשה לי לשבור רגע את הכללים ולצאת בקריאה נרגשת אל הקולנועניות והקולנוענים שם בחוץ (חוץ מספייק לי, הוא מקרה אבוד) בנושא למבט של הדמויות למצלמה – כדאי לזכור שמדובר בנשק לא קונבנציונלי. הנאפלם או הזרחן של הקולנוע. כאן, כשהמונולוג המסכם מוגש אל תוך המצלמה, לא יכולתי להישיר מבט חזרה מרוב בושה ומבוכה. בהחלט ייתכן שלקחתי קצת יותר מדי ללב סרט המספר את קורותיה של עיתונאית צעירה, ספציפית בתחום הביקורת. אמנם לא הייתי מבקרת מוזיקה צעירה בלונדון של הניינטיז, אבל התיאור הן של מערכת עיתון והן של עבודת העיתונאות היו הדבר המצחיק היחיד בסרט המוגדר כקומדיה. במיוחד ראיון העבודה האחרון. על עצם הדיון במוסד הביקורת, לפיו כל מה שאנשים רוצים הן קטילות או שלמבקרים אין טעם אלא פייבוריטים ושוחד, אני יכול רק לגחך או להיעלב. בעצם, למה לבחור. לעומת זאת, על פמיניזם תרשו לי לא לדבר מחשש להסגברה, ובטח שלא על שחרורה המיני של נערה בידי גברים מבוגרים ובכירים ממנה בתחום העיסוק שלה. במקום זאת אשמח לשמוע מי הרגישה מועצמת או נראית בעקבות הצפייה.

תגובות

  1. מיה הגיב:

    מוזר שדיברת על ג'ים ראש ולא הזכרת את "היורשים" או את קומיוניטי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.