בהמשך למצעד נטפליקס של סריטה: ארבעה סרטים מומלצים נוספים, שאולי התפספסו

לפי חודש בדיוק פרסמנו כאן את מצעד סרטי נטפליקס של סריטה, דירוג המשותף לארבעת הכותבים הקבועים שהביא למצעד שכולנו פחות או יותר שלמים עמו כמכלול. אולם במהלך ההכנה יצא לי להיחשף לעוד כמה סרטים ראויים שיכלו בהחלט להיכנס לו היה מדובר במצעד אישי שלי. טרם כתבנו עליהם בסריטה ולמעשה פספסתי אותם, או את ההזדמנות לצפות בהם, עד לרגע בו ניסינו לבחון מהו באמת המיטב שנטפליקס הפיקו. לכן החלטתי להקדיש לסרטים אלה סוג של נספח אישי. ארבעה סרטים שאני חושש שלא רק אני פספסתי ודומני כי יהיו להם לא מעט מעריצים אחרים, שאולי לא מודעים לקיומם בשירות. על מנת לתאם ציפיות, חילקתי כל סרט לקהל ולז'אנר המתאימים, כאשר ברוב המקרים מדובר בז'אנרים שנדמה לי כי חברת הסטרימינג מנסה להפיק/לגעת בהם, אך לא תמיד בהצלחה. מעבר לכך, הטקסטים על הסרטים הם רק טעימה בלבד מן הרושם שהם הותירו בי ולא סקירה רחבה, בדומה לטקסטים במצעד שערכנו, וגם קצת בדומה למעט המלל שנטפליקס מספקים בעצמם על כל אופציה לצפייה.

לפני ההתייחסות לסרטים עצמם, אחזור על ההבהרה שאורון מסר לפני המצעד: מדובר בסרטים שנטפליקס הפיקה בעצמה ו/או מחזיקה בזכויות עליהם בצורה גלובלית ובלי הגבלת זמן בשירות. בכל רגע נתון, רוב התוכן הזמין בקטלוג הוא למעשה רכש המוגבל לאזורים גיאוגרפים ומגיע עם תאריך תפוגה של חוזה. לכן זהו לא פוסט המלצות לסרטים הזמינים בנטפליקס כרגע, אלא לסרטים שאמורים להיות זמינים תמיד וכל עוד החברה קיימת. מאוד נחמד ש"להישען על פיט" עלה בישראל בשבוע בו אני כותב את הפוסט הזה, אבל אם אתם קוראים את הפוסט הזה בעתיד מרוחק יותר, אולי הוא כבר לא שם. כאמור, על כל הסרטים בפוסט זה אין עדיין טקסטים בסריטה ולכן אני לא ממליץ שוב על סרטים אחרים שכמעט ונכנסו לדירוג שלנו ולא על סרטי הדירוג עצמו. בכל זאת אנצל את ההזדמנות לציין שוב את "בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה" ו"מפעל אמריקני", גם בגלל שסרטים תיעודיים נעדרים מן הנספח הזה.

מדע בדיוני: התגלית – The Discovery

ייתכן וסרטו של צ'רלי מקדואל סבל מעט מן התזמון בו הוא יצא. בחודש מרץ 2017, סרטים יוקרתיים בהפקת נטפליקס היו עניין חדש יחסית. בישראל, השירות הושק רק כמה חודשים אחרי יציאת הסרט. לו היה יוצא עכשיו, תקופה בה רוב האנשים עדיין מרותקים לביתם, ייתכן והיה מעורר דיונים רבים וזוכה לקהל מעריצים נאמן יותר. אפשרות אחרת היא שסרטי מדע בדיוני "אמתיים", כאלה שמכוונים למחשבה פילוסופית בכל מקרה לא זוכים לקהל גדול יותר כמו תוצרים הקרובים יותר למיינסטרים. אף כי בנטפילקס היו הצלחות מעט יותר גדולות, עם הסדרה The OA (שהיוצרים שלה פעלו בעבר בסרטים שדומים באופיים לסרט זה) ועם ההפצה הבינלאומית של הסרט "העולם שאחרי: הכחדה". ייתכן גם שמעריצי התגלית מסתתרים להם אי שם ופשוט לא נתקלתי בתופעה. בעיניי זהו סרט שמגיעה לו תשומת לב ואנשים שידונו על פרשנות למה שמתרחש בו, ובעיקר למה שהוא אומר עלינו. זה גם סרט עם כוכבים גדולים והגיון פנימי גדול יותר ממה שנראה תחילה.

רוברט רדפורד מגלם מדען בשם תומאס, שהצליח להוכיח שיש חיים אחרי המוות. שנתיים לאחר התגלית, העולם השתנה במספר דרכים, בראשן עלייה בכמות ההתאבדויות. ג'ייסון סיגל מגלם את וויל, הבן האובד של תומאס, החוזר לאי בו אביו ממשיך לפתח את המחקר שלו בעזרת צוות עובדים מסור, שעומד להגיע לפריצת דרך שאולי תראה יותר מן החיים שאחרי המוות. בניגוד לשאר העולם, וויל לא משוכנע בכך כי מה שאביו גילה הוא אכן חיים שאחרי המוות ויש לו גם סיבות לא להעריץ על אביו המפורסם, הקשורות בטראומה אישית. במעבורת בדרכו לאי, וויל פוגש את איילה (רוני מארה), צעירה שמנסה להתאבד, לא בהכרח על מנת להגיע לאותם חיים שאחרי המוות. וויל מונע את ההתאבדות של איילה (לא מבטאים את זה כמו השם העברי) ומשכנע את כולם לשכן אותה במכון המחקר לתקופה קצרה. מכאן העלילה מתפתחת והטבע של התגלית שבכותרת נחשף כמשהו שהוא גם סוג של חיים אחרי המוות, אבל גם סוג של דבר שונה לחלוטין.

נקודת המוצא של סרט אולי נראית לא הגיונית, אבל ככל שהוא מתקדם ההגיון הפנימי שלו מתגלה כשלם יותר ומה שנתפס כמו סתירה מתגלה כחלק מן הפתרון – הן לגבי השאלה מה קורה בעולם והן לגבי עיצוב הדמויות. הסרט לא ממש מתעניין בשאלה מה קורה לאחר המוות, כמו שהוא מתעניין בשאלות הקשורות להתגברות על טראומה ועל טעויות שבוצעו בעבר, יצירת קשר רגשי עם זרים ועם בני משפחה, וטובת הכלל מול השאיפה האישית. גם לגבי מה קורה אחרי שמתים, הפתרון שמוצג בסרט אולי לא אמתי, אבל נראה לי איכשהו סביר מבחינה רוחנית ונוגע לא מעט במהות התודעה האנושית. כוחו של הסרט בכך שהוא עובד גם כסיפור בלשי וגם כסיפור אהבה. כלומר, פחות סיפור אהבה בין שני הגיבורים הראשיים, יותר סיפורי אהבה מהעבר שנצבעים באור חדש. הקאסט של הסרט לא רק מפורסם אלא גם מתאים היטב לתפקידים אליהם הם מלוהקים. חוץ מריילי קיו שכרגיל מפיעה מעט מדי, אבל אפילו זה חלק מאיפיון הדמות שלה.

סרט ספורט/דרמת התבגרות: הקרב הראשון – First Match

ציינתי שני ז'אנרים שונים להם הסרט הזה מתאים כמו כפפה ליד (לא משחק מילים. זה על היאבקות, לא על אגרוף, רוב הזמן). אבל יכולתי באותה מידה לא להסתמך על העלילה אלא על האופי ולציין את ״הקרב הראשון״ כייצוג לסרט חברתי על שכונות עוני בניו יורק, כנציג של "קולנוע נשי", או כרכישה של נטפליקס לסרט קולנוע עצמאי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל SXSW. זהו סרט הבכורה של הבמאית אוליביה ניומן והוא פיתוח של סרט קצר שיצרה מספר שנים קודם לכן. אולם, כל המונחים הלא מדוייקים הללו הם רק אמצעי למשיכת תשומת לב. מדובר בסרט עם סיפור טוב שעובד ועשייה קולנועית שנראית סוערת כמו קרב היאבקות.

מו היא נערה שעברה במהלך חייה הקצרים כמה משפחות מאמצות ובתי אומנה בצדדים הפחות מתויירים של העיר ניו יורק. לכל בית יש כנראה סיבה טובה לזרוק אותה אל עבר המשפחה הבאה שכן היא נוטה לגנוב דברים ובראשית הסרט גם לשכב עם בן הזוג של האם המאמצת. הגאווה היחידה שמו חשה בחייה הוא אביה הביולוגי, בעברו מתאבק מצליח וכיום אסיר משוחרר. הוא לא בדיוק טורח לחדש עימה את הקשר, למרות שהיא משוכנעת כי מוסדות הרווחה צריכים להחזיר אותה לחזקתו. כשזה לא עובד, מו מנסה להתקרב לאביה דרך הצטרפות לנבחרת ההיאבקות של התיכון (היאבקות מן הסוג שיש באולימפיאדה, לא ב-WWE), מהלך קצת בעייתי מכיוון שבתיכון יש רק נבחרת בנים.

״הקרב הראשון״ אמנם מתחיל כסרט על סיפור הצלחה של אישה בעולם של גברים, והוא עשוי בצורה אפקטיבית למרות הקלישאות, אבל זה לא העיקר כאן. כי אחרי שסיפור ההתבגרות כנגד הסיכויים מסתמן כהצלחה, האב נכנס יותר לתמונה. הוא רואה בכישרון של בתו הזדמנות לחזור לדרכים בהן עשה כסף בעבר, וגם כך הוא מחדש קשר עם חברים שעוסקים בהימורים לא חוקיים, כשהזירה של קרבות איגרוף נטולי חוקים של נשים בדיוק פורחת. הבחירה של מו בין מה שנכון לעשות לבין הקשר עם האב אינה קלה והסרט לא מנסה להטיף מוסר לכיוון של נקיון כפיים בספורט, גם אם ברור כי זוהי האופציה אשר מאפשרת סיכוי קלוש לעתיד.

ניומן מביימת את הסרט זה באופן מוחספס ואפל, תוך ניגוד בין סצנות החוץ שרובן המכריע מתרחשות בלילה, לבין הסצנות באולם ההתעלמות שנראות כמעט כמו פנטזיה בשל הצבעים של מזרון ההיאבקות בתחרויות. השילוב של סרט ספורט אופטימי ומבט חברתי בלי הרבה תקווה מייצר סוג של קרב נוסף בתוך הסרט, מעבר לקרבות הפיזיים והנפשיים אותם עוברת הגיבורה. לפחות שניים מחבריה לנבחרת ההיאבקות זוכים גם הם לקו עלילה עם התפתחות והתמודדות עם דילמות לגבי הזהות שלהם בתור בוגרים צערים שעוסקים בספורט אלים, וגם מתחילים להבין את ההתנהלות שלהם בעולם המיני.

קולנוע קווירי/מלודרמה היסטורית: אליסה ומרסלה – Elisa & Marcela

הסרט הספרדי הזה הצליח לחמוק מן התודעה למרות שהבמאית שלו היא מהסוג שנטפליקס יכול להתגאות בכך שהיא עובדת עבורם: איזבל קוישט הקטלונית הייתה שם מוכר למדי בקולנוע של ראשית המאה ה-20, בעיקר דרך סרטים דוברי אנגלית בראשם "החיים בלעדי" ו"הסוד שמעבר למילים". וזה לא שהיא הפסיקה להיות יוצרת פורה ולהתקבל לפסטיבלים בשלב כלשהו. זה כן סרט עם סצנות מין לסביות גרפיות פה ושם, אבל גם זה לא דבר נדיר במיוחד בנטפליקס. אולי מה שעבד נגד הסרט זה היותו סרט היסטורי בשחור לבן, שעלה לשרתי נטפליקס זמן קצר אחרי "רומא" שגם הוא דובר ספרדית. מדובר בסרטים שונים למדי, אך גניבת ההצגה התרחשה.

הסרט מבוסס על סיפור היסטורי מדהים בו לקחו חלק שני הנשים מן הכותרת. אליסה ומרסלה נפגשו לראשונה ב-1885 בבית ספר לבנות שנוהל בידי נזירות. מרסלה מרגישה די אבודה בבית ספר החדש ותחת החינוך הקפדני של אביה שלא ממש רוצה שתזכה בחינוך בכלל. אליסה מבוגרת יותר ומקורבת לנזירות, והיא עוזרת לה בבית ספר. בין השתיים נוצר קשר שהופך לסיפור אהבה ומתגלה לפני שהוא מתממש יותר מדי, מה שמוביל לשנים בהן הנשים נשלחות לחיות בנפרד. אך הן מצליחות לנהל קשר דרך מכתבים, והדרך בה קוישט מציגה את המכתבים הללו הופכת מאתגר קולנועי לאחד מן השיאים של הסרט. לאחר מכן מגיע האיחוד כאשר השתיים הופכת להיות מורות באותו כפר קטן, אך במקומות קטנים קשה להסתיר סודות והתקופה לא סבלנית לסיפור אהבה חד מיני. הסרט נפתח ומסתיים בתקופה אחרת, דבר המרמז כי הסיפור הזה לא נגמר רק ב"אהבה אסורה" והנוכחות שלו גם בעמודי החדשות שרדה מספיק עשורים עד שניתן לספר אותו כיום.

לגנות הסרט יש לומר כי החצי השני שלו נופל מן הראשון ושכל כולו דורש התמסרות הן לקצב איטי והן לדגש מלודרמטי. לזכותו יש לציין כי הוא נראה מרהיב בדרגה שמצדיקה הימצאות באותו משפט עם "רומא" בפוסט זה. בנוסף, הסרט מצליח לתאר משיכה ושותפות גורל בעיקר בקטעים בהם אין מגע בפועל. גם כאשר יש בו סצנה מעט לא אמינה מבחינת החשיפה הרגשית, יש גם מספיק רגעים מעודנים יותר שעוזרים להצדיק אותה.

קומדיה רומנטית (בערך): על אותו גל – Like Father

לסיום, הסרט שנראה לי שהוא הכי פחות מוערך ביקורתית מבין הארבעה, כזה שהתלבטי אם להגדיר את ההמלצה עליו בתור גילטי פלז'ר. אולם נראה כי המילה אנדרייטד יותר מתאימה, אם אני כבר רושם מילים לועזיות בעברית. הסיבה שאני מחבב את הסרט הוא השיוך שלו לז'אנר הקומדיה הרומנטית שיחסית פורח בנטפליקס, עם הרבה כותרים סבירים/חביבים ומעט סרטים שמתרוממים מעבר לכך. הסרט מרגיש במהלך הצפייה כמו קומדיה רומנטית אף שהוא בבירור אינו, ואף יש בו עלילת משנה שמבהירה כי מציאת שידוך זה לא מה שקורה כאן.

זה סרט על אישה צעירה שהחתונה שלה מתפוצצת ברגע החופה ובדיוק באותו זמן אביה שב לחייה לאחר היעדרות ארוכה והרבה מאוד זעם מצידה. למרות שהיא לא ממש רוצה לחדש קשר עם האב, איכשהו אחרי ערב רווי אלכוהול היא מוצאת את עצמה איתו על אותה ספינה – כאשר היא יוצאת איתו לשייט באיים הקריביים שיועד להיות ירח הדבש שלה. הם אב ובת שלא דיברו שנים וכולם מתייחסים אליהם כמו אל זוג בירח דבש. עצם תיאור העלילה של הסרט הוא דבר א-רומנטי וכל קשר מיני בין שני הגיבורים יהיה חתיכת שבירת טאבו. הסרט לא הולך לשם, אלא לנתיבים יותר שמרניים וצפויים. אחד מהם הוא היכולת של האישה (קריסטן בל) להבין כי לא הכל בחיים קשור לקריירה שלה, למרות שהיא כנראה המוח הכי מבריק במשרד הפרסום בו היא עובדת. במקביל, אביה (קלסי גראמר), צריך גם לכפר על חטאי העבר וגם להודות בפרטים נוספים בחייו אותם אינו מעוניין לחשוף בפני עצמו. יש גם דמויות משנה שמנסות לעודד את הזוג המוזר להנות עמם בהפלגה היקרה שאמורה להיות קודם כל כיף.

את הסרט כתבה (בשיתוף עם אנדרס בירד) וביימה לורן מילר רוגן. מאחוריה קריירה בתור שחקנית אבל ייתכן והיא ידועה בעיקר כזוגתו של סת' רוגן. ללא ספק יש ליוצרת הסרט קול ייחודי משל עצמה, אבל מעניין גם לגלות דמיון מסוים בכתיבה של בני הזוג, או יותר נכון במה שנראה כמו השפעה של ג'אד אפאטו על שניהם בכל הקשור למבנה התסריט. מעבר לבדיחות סמים קלים, התסריט נוטה לכאורה להתפזר לרגעים ארוכים של אינטרקציה מביכה בין הדמויות ולא ולקדם את העלילה, אבל כאשר בל וגראמר מגלמים תפקידים שמתאימים היטב לאישיות שלהם כשחקנים, הדבר רוב הזמן מוביל לניצוצות.

יש בסרט רגעים של חוסר נחת שכן הוא מתרחש בספינת פאר שעבורי נראית כמו סוג של חופשה בה כל רגע הוא פוטנציאל לסבל נוכח הצורך ליהנות במופגן ובעזרת בידור קל שתוכנן מראש, אבל הכתיבה מצליחה לגלף את הריקנות ולייצר דמויות מתוך הסיטואציה. זה גם עוזר שהבעל המפורסם של הבמאית מופיע בתור האופציה הרומנטית הממש לא מבטיחה שצצה. הסרט הזה לא בהכרח מאמין באפשרות של למצוא אהבה בשייט תענוגות. הוא גם לא ממש מאמין בכך כי ניתן לכפר על ניתוק קשר ממושך וחטאים אנוכיים נוספים. אבל הוא כן מגלה כיצד בני אדם יכולים להמציא את עצמם מחדש, לטווח הקצר ולטווח הארוך.